עו"ד שלומית פרגו־ברנע, היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, מתגאה ש"מרחה" אותי. תתביישי לך. לא מרחת אותי – מרחת את הציבור ואת זכותו לדעת. מעלת בתפקידך בכך שאיפשרת במשך שנים התנהלות עקומה, הזויה, ובמקרים רבים לכאורה גם לא חוקית - של רעיית ראש הממשלה והסובבים אותה, שנועדה לרצות את גחמותיה ולתת מענה לקמצנות החולנית שלה.
אמנם לא אישרת את כל הבקשות שלה במסגרת "ועדת השלושה" שבה היית חברה, אבל מדוחות מבקר המדינה עולה שכשלת בתפקידך כשומרת הסף: לא יצאת להגנתם של הפקידים שנרמסו על ידי הגברת נתניהו אחרי שסירבו לאשר את בקשותיה, כמו מנכ"ל משרד רה"מ לשעבר אלי גרונר, ולא הנחת את המפתחות והתפטרת. להפך, המשכת לשתף פעולה עם לשכת רה"מ ו"למרוח" עיתונאים.
כל עיתונאי יוצא מנקודת הנחה שכשהוא שואל שאלה ינסו לתחמן אותו, בוודאי כשיש מה להסתיר. אבל בלשכת נתניהו כבר מזמן חצו את הקווים. שם שולטת תרבות של שקר. לשקר לעיתונאי, למרוח אותו, לתחמן אותו - זה נחשב בעיני הבוס להישג. למרבה הצער, תרבות השקר הזאת מחלחלת בעידן נתניהו לגופים נוספים כמו משרדי ממשלה וגופי ביטחון. אנשים לא מתביישים לשקר לעיתונאי, הם אפילו גאים בזה. שקר ותחמנות הם כלי לגיטימי בארגז הכלים הממלכתי תחת שלטון נתניהו.
חזרתי אמש אל הארכיון הפרטי שלי. ראיתי שלמרות המאמצים של לשכת רה"מ "למרוח" אותי - והיו הרבה מאמצים כאלה - הצלחתי לפרסם לא מעט סיפורים שזיעזעו את הלשכה, ביניהם גם פרשת ריהוט הגן (החלפת הריהוט הישן בקיסריה בריהוט חדש שנקנה עבור המעון הרשמי בבלפור). כשפירסמתי את הסיפור, לשכת רה"מ הכחישה בהתחלה ואחר כך שינתה גרסאות בצורה מביכה.
עדותו של חפץ מאשרת את הפרסום במלואו, ולמרות זאת מנדלבליט החליט לגנוז את התיק. גם במקרה הזה לא מרחו רק את אייכנר, אלא את הציבור כולו. ככה זה כשהיועצים המשפטיים עובדים אצל נתניהו ולא אצל הציבור.
