אל־עד כהן מעיד על עצמו כי לא נתקל כמעט בשום בעיות בגלל היותו הומו. זאת רק החירשות שלו שעושים לו עליה בעיות. "בארץ מקבלים את ההומואים הרבה יותר טוב מאשר את החירשים", הוא אומר. "יצאתי מהארון כבר בגיל 17, מעולם לא הציקו לי בגלל שאני הומו וזה מעולם לא הטריד אותי. קיבלתי את זה באהבה ובהשלמה. על החירשות דווקא כן הציקו לי, שם הרגשתי הרבה יותר שונה, לפעמים אפילו אשם שאני כזה, ושאני חייב להוכיח את עצמי יותר מאחרים".

באיזה יחס נתקלת כחירש?

"החברה בארץ עדיין נרתעת מחירשים. למדתי באוניברסיטה, אבל בכל פעם שאני פוגש אנשים, הדבר הראשון שהם מתייחסים אליו זו החירשות שלי. הם לא רואים אותי, את המקצוע שלי, הם לא רואים שאני הומו למשל, שיש לי ילד, שיש לי בן זוג שאני אוהב. מבחינתם אני רק חירש, לא יותר.

"כשאני הולך לראיונות עבודה, לא מקבלים אותי רק בגלל שאני חירש. הם לא בודקים בכלל מה היכולות שלי ומה למדתי. הייתי פעם בראיון עבודה, ובקורות החיים שלי היה רשום שיש לי תואר ראשון בתקשורת חזותית מבצלאל, אבל השאלה הראשונה שנשאלתי הייתה האם אני יודע לקרוא. איך אני יכול להגיע עם קורות חיים של תואר ראשון ושישאלו אותי אם אני יודע לקרוא? מה הקשר בין חירשות לקריאה? זה מעליב".

בן הזוג שלך שומע?

"כן. תמיד רציתי בן זוג חירש, זה הכי פשוט, אבל אהבה זאת אהבה. אתה לא תמיד יכול לתכנן מה יקרה בה. התאהבתי בבנאדם שומע והוא התאהב בי. יש לנו אהבה יפה, ויש לנו ילד ועוד אחד בדרך. תמיד רציתי ילד, ועשיתי אותו עם חברה חירשת ולסבית. במקביל הכרתי את בן הזוג שלי. הילד, שאגב שומע, קורא לשנינו אבא. הוא יודע שלוש שפות: עברית, שפת הסימנים, ואת שפת הדיבור שלי. הוא היחיד שמבין את הדיבור שלי פרפקט".

חינוך לאטימות

כהן בן ה־40 משחק בימים אלו בהצגה "ילדים חורגים לאלוהים" שהפרמיירה שלה תיערך ב־27.6 במרכז "נא לגעת" ביפו, ומגוללת את סיפור אהבתם של מורה שומע בבית ספר לחירשים, ועובדת ניקיון חירשת. היחס המפלה שהוא מתאר, לא פסח גם על לריסה פלדמן, 26, והייקה קיס, 31, שמשחקות לצידו.

"אחותי הקטנה כבדת שמיעה", מספרת פלדמן, ילידת אוקראינה. "לפני עשר שנים, כשדיברנו בינינו בשפה הסימנים, אנשים מאחורינו התחילו לחקות אותנו. אחותי נעלבה. אמרתי להם, 'למה אתם מתנהגים אלינו ככה? תכבדו אותנו'. הם החטיפו לאחותי סטירה. הייתי בהלם, אבל לא ויתרתי. היה בלגן והזמינו משטרה. הרבה פעמים אנשים מספרים בדיחות וצוחקים על חירשים ועל שפת הסימנים. אם אני חירשת ואני מדברת עם תנועות ידיים זה לא אומר שאני קוף. זאת דרך התקשורת שלי. תתייחסו אליי בכבוד".

קיס, ילידת גרמניה, הגיעה לישראל אחרי שהתאהבה בתומר דה דרזנר, אחיו של ארז דה דרזנר, כבד השמיעה שהשתתף בעבר ב"אח הגדול". "בגלל שאני כבדת שמיעה, אני יכולה לתקשר עם אנשים רגילים טוב יותר מאשר חירשים, לכן לא עברתי הרבה חוויות דיכוי כמוהם", היא אומרת.

פלדמן: "טיילתי כבר בשלושים מקומות בעולם, וכשאני מגיעה למדינות אחרות ורואה את הנגישות שיש שם לחירשים, אני מקנאה", היא אומרת. "בשדות התעופה בארצות־הברית יש דלפק מיוחד לחירשים. לפני שנתיים ביקרתי בלונה פארק בארצות־הברית. לא ציפיתי שתהיה בו נגישות לחירשים, אבל כשהגעתי לדוכן של מקדונלדס ואמרתי שאני חירשת, ישר הביאו אדם שיודע את שפת הסימנים. הייתי בהלם".

גם קיס נתקלה בזלזול. "הגעתי לא מזמן לסניף של ארומה וביקשתי קפה הפוך גדול", היא מספרת. "דיברתי ממש ברור, ובהזמנה שלי, במקום שבו מקלידים את השם, כתבו 'לא מדברת' במקום הייקה. מה 'לא מדברת'? הרי הרגע דיברתי איתו. ניגשתי לקופה ואמרתי: 'לא מדברת' זה השם שלי? הרי לא שאלת אותי בכלל איך קוראים לי".

"זה בפירוש דיכוי", מתרעמת פלדמן. אני תמיד אומרת שאנחנו לא מוגבלים, השומעים הם אלו שמגבילים אותנו. מבחינתי אני יכולה לעשות הכל".

"הכל מתחיל מחינוך", אומר אל־עד. "מישהי אמרה לי, 'אני כל כך רגישה, לכן קשה לי לדבר עם חירשים ועיוורים'. הייתי צריך להגיד לה, 'את בכלל לא רגישה, את אטומה', אבל לא אמרתי לה כלום, כי היא לא אשמה. החינוך שהיא קיבלה אשם. ילדים גדלים היום להיות אנשים חסרי רגישות, כשמביאים תלמיד עם מוגבלויות לכיתה, ההורים של הילדים האחרים מבקשים להוציא אותו מהכיתה".

בתפקיד היפה: חירשת

שלושתם נרגשים מהעובדה שהפכו לשחקנים. זה לא רק הניצחון הפרטי שלהם, אלא גם הדרך שלהם להעביר מסר. המחזה "ילדים חורגים לאלוהים", זוכה פרס הטוני, שהפך כעבור שנים לגרסה קולנועית מצליחה בכיכובם של מרלי מטלין החירשת וויליאם הארט, זיכה את מטלין בפרס האוסקר. גם בארץ הוא כבר הועלה בהצלחה מספר פעמים, אחת מהן בכיכובו של יהורם גאון. את ההפקה במרכז "נא לגעת" ביים נועם שמואל, ומשתתפים בה גם כמה שחקנים שאינם חירשים.

"כשבן הזוג שלי ראה את ההצגה, הוא אמר, 'סוף־סוף ההצגה שמדברת על החיים שלנו'", מספר כהן. "הוא הזדהה עם הדמות של המורה השומע, ואמר, 'ככה בדיוק אני מרגיש, ככה בדיוק אני חי'".

התיאטרון פועל במסגרת מרכז "נא לגעת" שמשלב אנשים עם מוגבלויות בתחומי התרבות, החינוך והאירוח. התיאטרון הוא הראשון והיחיד בעולם ששחקניו הם חרשים־עיוורים. בנוסף מרכז "נא לגעת" מפעיל מסעדת חושך עם צוות מלצרים עיוורים וכבדי ראיה, ומתחם אירועים בו מתקשרים האורחים בשפת הסימנים עם צוות מלצרים חרשים וכבדי שמיעה. "נא לגעת הוקם במטרה ליצור דיאלוג שוויוני בין הציבור הרחב לאנשים בעלי מוגבלויות חושיות ודרכו מסייעים להגברת המודעות לתחום העיוורון, חרשות וחרשות ועיוורון יחדיו", אומר אורן יצחקי, המנכ"ל. "המרכז חרט על דגלו שילוב תעסוקתי של אנשים עם צרכים מיוחדים מתוך מקום של העצמה ותרומה לחברה, בכדי ליצור שינוי תודעתי בישראל".

כהן, שביים את "איך מסמנים אהבה", סרט תיעודי נוגע ללב על חייו שזכה בפרס הקהל בפסטיבל דוקאביב לפני שנה, חלם להיות שחקן, אבל לא מצא תפקידים והתייאש. "מראש לא חשבתי להיכנס לעולם התיאטרון", הוא אומר. "כי בארץ מביאים שחקנים רגילים לתפקידי חירשים או בעלי מוגבלויות אחרים. לא חושבים שבחורה חירשת יכולה לשחק את תפקיד 'היפה'. לפני שלוש שנים עלתה בישראל הצגה שהייתה בה דמות חירשת. מה הם עשו? לקחו שחקן מפורסם, ולימדו אותו את שפת החירשים. זה כמובן לא יצא אמין. ב'נא לגעת' דורשים ממני לדבר בקול שלי, למרות שאני מדבר מאוד לא ברור. חשוב להם שזה יהיה כמו במציאות".

פלדמן: "בהתחלה התביישתי לדבר בקול שלי, אבל אמרו לי, 'זה מה שאת, אל תתביישי, שהעולם בחוץ ילמד להתמודד'. זו ההצגה הראשונה שלי כשחקנית ואנשים אומרים, 'וואו, את מקסימה ואת שחקנית. לא למדת משחק? אין לך תעודה?' אנחנו לא מסכנים ואנחנו לא רוצים להיות מאחורי הקלעים, אלא על הבמה".

קיס: "אני מתמודדת כאן בהצלחה עם פחד הבמה שלי, ומרגישה שהתיאטרון הוא הבית שלי בהרבה מובנים".

כהן: "תמיד חלמתי לראות אדם חירש על הבמה או על המסך, והבנתי שעד שאני לא אעשה משהו — זה לא יקרה. אני מתחיל לכתוב עכשיו סדרה, עם דמות חירשת בתפקיד הראשי, ואני מקווה שאצליח להרים את זה, ושאחריה יגיעו סדרות, סרטים והצגות שיהיה לנו ביטוי בהן. ביפן ובאוסטריה הכירו בשפת הסימנים כשפה רשמית, והגיע הזמן שזה יקרה גם בארץ".•