מאות שריפות הפכו בשבועות האחרונים את עוטף עזה לאפר. טרור העפיפונים צבע בשחור את מה שהיה עד לא מזמן שדות חקלאיים, חורש טבעי ושטחי צאן ומרעה. ממשלה שבורחת מהחלטות, שמתעלמת מרקטות שמתפוצצות בשטחים פתוחים ומעפיפונים ששורפים את אדמתה, ומסתפקת בהצהרות לוחמניות – לא יכולה באמת להיות מופתעת.

ילדי עוטף עזה, שגדלו למציאות שבה ביטחונם שווה פחות מזה של שאר ילדי ישראל, לא מייחלים לחופש הגדול. הם יודעים שבקיץ הקרוב הם "יבלו" ככל הנראה יותר במרחב המוגן מאשר בבריכה. תושבי עוטף עזה יודעים את מה שחברי הממשלה טורחים להסתיר מהציבור – באין מדיניות ברורה לגבי עזה, הסבב הבא הוא רק עניין של זמן. תושבי שדרות וניר־עם, אופקים וכפר עזה, נושאים עיניהם לדרג המדיני, שבוחר שוב ושוב להימנע מהחלטה ברורה, מותיר אותם ללא פתרון וללא ביטחון ומציע רק מרווחים מתעתעים של הפסקות אש מדומות.

המדיניות הישראלית מול רצועת עזה מאופיינת מזה שנים בחשיבה טקטית בלבד, דחיינות ומזעור נזקים, ולא בחשיבה אסטרטגית למניעת המלחמה הבאה ולפתרון ארוך טווח. תפיסה פסיבית זו מניבה מדיניות תגובתית שמשאירה פעם אחר פעם את הכדור במגרש של חמאס. מערכת הביטחון כבר הגיעה מזמן למסקנה ששינוי מגמה חיוני למניעת קריסה חוזרת של הפסקת האש. היא גם הגישה לממשלה מגוון חלופות לשינוי המגמה, אלא שכולן נבלמו על ידי הדרג המדיני.

הייתי מצפה שממשלת ישראל תשכיל להבין אחרי שלושה סבבי לחימה בעזה, אחרי שתי גופות של חיילים ואזרח נוסף שנותרו בשבי חמאס, 93 לוויות של אזרחים ולובשי מדים ויותר מ־5,000 פצועים, שהגיע הזמן ליוזמה ישראלית. אבל לא, ישראל 2018 - בדומה לישראל 2014, 2012 ו־2008 – מעדיפה להגיב, להיגרר למהלכים שיוזם חמאס בעיתוי שנוח לו, לספוג ירי רקטות לשטח ישראל, מטענים בגבול עזה ועפיפוני תבערה. העיקר לא להחליט.

אני רוצה להאמין שאין ולוּ חבר ממשלה וקבינט אחד שאינו מבין שאת האיום העזתי לא פותרים באמצעות F35 או מרכבה 4. חברי הממשלה והקבינט יודעים, מן הסתם, כמו כל אדם סביר, שהמענה לבעיית עזה הוא שילוב מושכל של הרתעה צבאית, מהלכים כלכליים ויוזמה מדינית. אלא שהבנה זו, כאמור, לא מיתרגמת לפעולה מדינית.

חמאס, ארגון המונה כמה עשרות אלפי חמושים בלבד, מצליח להכתיב את סדר היום של המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון, ועל הדרך גם “שורף” אותה. ישראל החזקה עסוקה בכיבוי השריפות. השילוב של הנזק התדמיתי והפגיעה במורל המתיישבים בעוטף שוחק את ההרתעה, מחליש את ביטחון אזרחי המדינה וממתג את ישראל כמדינה ללא מדיניות.

פעם אחר פעם, סבב אחר סבב, אנחנו עדים לאבסורד: ממשלת ישראל מחזקת למעשה את חמאס ומבטיחה את שרידותו, ובה בעת נמנעת מלספק תמריץ חיובי לאוכלוסייה האזרחית ברצועה. אף שהדרג המדיני והביטחוני מכירים בחשיבות שיפור המצב הכלכלי בעזה כגורם מייצב, הממשלה לא קידמה ולוּ יוזמה משמעותית אחת, ומסתפקת שוב ושוב בצעדים זניחים, ברמת זוטי זוטות. מה ההיגיון? לחברי הקבינט הפתרונים.

ובינתיים, שדות חקלאי העוטף הופכים לאפר, ילדי עוטף עזה חוששים מסבב נוסף, תושבי הרצועה ממשיכים להיות בני ערובה, וחמאס מבין שבכוח ובאלימות יוכל להגיע להישגים נוספים ולשפר עמדות. והממשלה? בורחת מבשורה כמו מאש ומשאירה את צה"ל לבדו בחזית לעשות במקומה את העבודה. זו לא מדיניות. √

אלוף במיל' אמנון רשף, יו"ר תנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל"