חיפושית טורבו

משהו מפחיד – ואחיד – קרה בפיד הפייסבוק שלי בשבת האחרונה: ברגע מסוים, לא משנה כמה גללתי, הפיד כולו היה משובץ בקטע אחד בלבד: הקטע של פול מקרטני מתארח ב'קארפול קריוקי' של ג'יימס קורדן. לרגע נדמה היה שהעולם כולו – או 40 מחבריי הרחוקים – צופה בדבר אחד בלבד, ולא מדובר בכדורגל.

לא הייתה ברירה; צפיתי בזה כמעט מיד באיזו תערובת מוזרה של התרגשות, רגשנות, קנאה גדולה (בשניהם) וגם איזה קול סקפטי – אני מניח שמדובר בלנון הפנימי שבתוכי – שזעק בסרקזם קל: די, פול, די, הגזמת עם הסוכר. די, ג'יימס קורדן – ואגב, מי אתה? – הגזמת עם תחיבת הכפית לגרון; בחייאת, חבר'ה, אתם שרים את "פני ליין" בפני ליין? נותנים גרסאות ריאליטי מקוצרות לקלאסיקות? מה הלאה, פול, אתה הולך למכור לו את הסיפור על החלום שחלמת ובו אמא שלך אמרה לך Let it be? אה, כבר נמכר?

אבל אז הקול ההוא השתתק, ואני בכל זאת נשנקתי. לעזאזל, מאז ומעולם רציתי להיות בצד של לנון, אבל תמיד גמרתי בצד של מקרטני.

התמסרותו המלאה, נכונותו לבקר במספרה בפני ליין, לנגן על פסנתר בבית ילדותו, לשתף פעולה עם מכונת ג'וקבוקס בבר שכונתי, ובעיקר לסבול את התלהבות היתר המייגעת של קורדן מעידות על מקרטני שוב שהוא, בפשטות, איש נחמד עד בלי די. במילה זו ממש. ואתם מסתכלים על חיפושית חיה, כן? גם אם היה גס רוח ואנוכי גמור – ואחרי קרוב ל־60 שנה בפסגת העולם נדמה שאין כמעט דרך שלא להיות – עדיין היינו חולקים לו את מלוא הכבוד. אבל מקרטני לא עובד בלהיות נחמד, זה פשוט הוא. מקרטני הוא עדיין המוזיקאי שאמר פעם שביום שאיש לא ירצה יותר לקנות מוזיקה שלו, הוא יישב בגינה וינגן לפרחים.

והיום הזה, אם לסמוך על מה שהתרחש במהלך 24 הדקות שבהן ערך, בחפץ לב, מכירת תכולה מלאה של פסגת חייו לקורדן, לא יגיע לעולם, בעיקר מכיוון שהמוזיקה של מקרטני מכילה גרעין של אמת בסיסית וגמורה ככל שזה נוגע לבני אדם, שאיפתם הקדמונית לטוב וחיבתם המולדת לגולדן־רטריברים מוזיקליים. זו גם הסיבה שמקרטני הוא ליגה נפרדת בתרבות העולמית; כל אחד מ־44 המשתתפים הקודמים ב'קארפול קאריוקי' לא היה יוצא ללא מינימום של שיסופים ציניים מסוג כזה של פריטה עוצמתית על כל מיתרי הרגש והנוסטלגיה. אבל מקרטני יצא ללא שריטה. ככה זה כשאתה אגדה חיה.

העובדה שמקרטני הוא אחד משני הביטלס הנותרים מדגימה את אותו עניין: הסוד לאריכות ימים הוא כנראה ביכולת לקחת ולתת בקלות, להתמסר, להיות נדיבים, לאהוב ולהיות נאהבים (מקרטני) או פשוט לחשוב כמה שפחות (רינגו). ומקרטני אצל קורדן היה, לבסוף, רגע – 24 רגעים למעשה – של חסד גמור.