השבוע התכנסו אנשי כאן 11 כדי לציין שנה לקיומו של תאגיד השידור הציבורי. ואכן, אחרי ויה דולורזה פוליטית שכמעט הסתיימה בצליבה, יש להם סיבות טובות לחגוג: סטרייק של אירועים משמחים מעניקים לו את ההזדמנות הנוספת שהוא כה זקוק לה.

קודם הייתה זו הזכייה באירוויזיון, שלמעשה הבטיחה את קיומו של התאגיד בשנה הקרובה, ובפרט של חטיבת החדשות. אחר כך הגיעה ההודעה על המיזוג בין רשת לערוץ עשר, שאמור לאוורר קמעה את החדר הצפוף שבו הזרוע הטלוויזיונית נחנקה עד סף מוות. ולבסוף באו נתוני הרייטינג הפסיכיים של המונדיאל.

האפקט כפול: ראשית, מהדורת החדשות של התאגיד התרוממה לפסגות מהסוג שכבר דליל בחמצן. שנית, ישנה חשיפה רחבה למבחן האמיתי של כאן 11 – היום שאחרי המונדיאל. גם מי שלא צופה בכל המשחקים יודע לדקלם מתוך שינה את הפרומואים לסדרה על היחידה הצה"לית המשותפת לבנות ולבנים; לדרמה 'שטוקהולם'; למסע בעקבות שפים ישראלים בחו"ל; ועוד ועוד. מרוב שטחנו לנו במוח "תעשו אחת ועוד אחת", יש אנשים שהגיעו למספר השנים שישראל לא הייתה במונדיאל.

ברור שהקידום האינטנסיבי הוא המהלך הנכון והמתבקש: טווח הזמן שבין המונדיאל לאיחוד רשת־עשר יכריע אם התאגיד, סוף־סוף, יצדיק את מאות המיליונים מכספם של משלמי המיסים או שגביע העולם היה רק אשליה מנופחת היטב. כרגע, תמהיל התכנים נראה משופר לעומת השנה הראשונה של התאגיד, אולם איכותו היא כמובן נעלם בשלב זה. כן אפשר לומר שהאופק לא מבשר משהו נורא מסעיר. מאידך, אחרי הבושות של אולפן המונדיאל, גם לוח שידורים סביר יהיה התחלה.

כמו כן, הבעיה של התאגיד אינה ואולי אף לא בעיקר הפריים־טיים. ההתפוצצות של המהדורה המרכזית מעידה עד כמה משמעותיים התכנים שמובילים אליה. ושם, למן השעה חמש אחר הצהריים וללא הכדורגל, כאן 11 לא מצאה את הנוסחה מיום הקמתה. ועם התחממות הזירה של שבע בערב – כולל שינויים בערוץ עשר ובקרוב גם בערוץ 20 – המאבק רק הולך להיות אכזרי יותר.

וכל זה בא לומר, שבכאן 11 צריכים להישמר מהסחרחורת של התקופה האחרונה. בשורה התחתונה, הדברים החיוביים שהתרחשו (האירוויזיון, המיזוג והמונדיאל) לא היו תלויים בהם. כן, התאגיד שם כדי לקטוף את הלימונים ולהיזהר לא להפיל גם אותם. זה חשוב. אבל השאלה הגדולה היא, אם יש בכוחם להכין מהם לימונדה ואם היא תספיק עד ליום ההולדת הבא.