ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    איפור ועיצוב שיער: נעמי דלאל צילום קטן: שאטרסטוק
    7 לילות • 26.06.2018
    "בטירונות שאלתי אם אני צריכה להגיד 'הקשב המ"מ' גם בטלפון. המפקדת צחקה עליי"
    רז שכניק

    ירדן ג'רבי, רווקה, נולדה ב־1989 וגדלה בנתניה. החלה באימוני ג'ודו בגיל שש. למדה בתיכון ש"י עגנון בנתניה ושירתה בחיל הרפואה בתל השומר כספורטאית מצטיינת. את המדליה הראשונה השיגה באליפות פולג הפתוחה, בגיל שבע. מאז זכתה בשמונה אליפויות ישראל בג'ודו בוגרות, שלוש מדליות באליפות אירופה, מדליית זהב באליפות העולם ומדליית הארד באולימפיאדת ריו. פרשה מג'ודו באוקטובר 2017. בימים אלה מגישה בימי חמישי ב־19:00 את התוכנית 'ספורטיוי' בטלוויזיה החינוכית, מפעילה שלושה מועדוני ג'ודו ומעבירה הרצאות על הקריירה שלה ברחבי הארץ.

     

     

    מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

     

    "גיל שלוש, הסלון בנתניה, אני צופה עם אמא באולימפיאדת ברצלונה. אני זוכרת ששאלתי את אמא שלי איך קונים כרטיס להשתתף באולימפיאדה. והיא אמרה לי, 'אי־אפשר לקנות. צריך לעבוד מאוד קשה כדי להגיע לשם'".

     

    מה היה הרגע הכי מביך שלך?

     

    "בזמן הטירונות הייתי יוצאת לפעמים לאימונים וקרה שאיחרתי בגלל האימון והייתי צריכה לעדכן את מפקדת המחלקה שאני מתעכבת. התקשרתי לחברים ושאלתי אם אני צריכה להגיד 'הקשב המ"מ' גם בטלפון. הם צחקו עליי ונראה לי שבסוף כן אמרתי. לא רציתי להתחצף. אם אני זוכרת נכון, גם המפקדת צחקה".

     

    מתי היית הכי מאושרת?

     

    "בזכייה במדליה האולימפית, הכי מאושרת שהייתי בחיים. מאוד קשה להסביר את זה במילים, עד כמה שזה נשמע בנאלי, אבל זו תחושת סיפוק אדירה. התאמצתי, לא ויתרתי, נפצעתי, והפסדתי וניצחתי ומגיל שש עד גיל 27 התאמנתי ונתתי דם, יזע ודמעות, ממש ככה. זה היה אושר אינסופי והרגשתי שזה תמיד יהיה ככה מעכשיו, לא משנה מה יקרה".

     

    וזה נכון?

     

    "כרגע אני באמת מאושרת, אז כן. כל מי ששותה איתי כוסית עדיין אומר, 'לחיים למדליה האולימפית'. זה עדיין נשאר".

     

    מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

     

    "מעין OCD לסדר וניקיון. בבית, אם הכרית בסלון לא במקום, אני יכולה להשתגע מזה. יוצא שאני מבזבזת זמן על דברים לא חשובים. אין מצב שאלך לישון אם יש כלים בכיור. העניין הוא שלא הייתי ככה. זה התחיל בגיל 22 כשעזבתי את הבית ושכרתי דירה. כשאמא שלי עשתה את זה, הייתי אומרת לה, 'עזבי'. היום אני מבינה אותה".

     

    מה מפחיד אותך?

     

    "הקפיצות בטיסות. אני מתחילה להזיע בידיים והדופק שלי מתחיל לעלות. אני יודעת שזה לא מסוכן, אבא שלי טייס של מטוסים קטנים, הרי כיסי אוויר זה משהו נורמלי. הכל אני יודעת. אבל אני לא מצליחה לשלוט בזה ומתחילה להילחץ".

     

    עד כמה קשים החיים אחרי הפרישה?

     

    "לא קשים בכלל. מאוד נעימים ורכים אחרי 22 שנה של שני אימונים כל יום. אני בחרתי לשלוט על זה. פרשתי כי המוטיבציה לא הייתה אותו דבר ואם אני לא יכולה לעשות את זה במאה אחוז, זה לא יקרה. בעבר קמתי לאימוני בוקר והייתי מזנקת מהמיטה. זה הגיע למצב שכבר לא רציתי להתאמן בהתלהבות. מאז הפרישה בחרתי את הפרויקטים שהכי מעניינים אותי, 'ספורטיוי' לדוגמה, מועדוני הג'ודו שיש לי וההרצאות לקהל הרחב. אני מאוד נהנית מאהבת הקהל אבל כשאתה כדורגלן טוב או זמר, אתה יודע שתהיה מפורסם. ספורטאי אולימפי לא חושב על זה. כשאני שומעת היום ילדה בת 13 אומרת לי, 'אני רוצה לייצג בגאווה כמוך', זה מדהים".

     

    מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?

     

    "אני מאמינה שלא יגידו לי משהו פנים אל פנים".

     

    איזה שיר ישמיעו בלוויה שלך?

     

    "מה אתה מדכא, אני רק בת 29. לא רוצה לחשוב על זה".

     

    באיזו מילה את משתמשת יותר מדי?

     

    "'בעצם'. אולי בגלל ההרצאות".

     

    מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?

     

    "סדנת אוכל. אני מגלה עכשיו את התחביבים שלי ומנסה למצוא מה אני אוהבת. מצאתי כמה. אבל אני לא הולכת להיות בשלנית".

     

    איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?

     

    "'המצוד אחר רוצח הזודיאק' של ערוץ ההיסטוריה. זה סיפור אמיתי מרתק וגם די מפחיד, עשוי בצורה מאוד מעניינת".

     

    מה הגילטי־פלז'ר שלך?

     

    "בירה, מאוד אוהבת. וזה משמין. בקריירה אתה לא ממש יכול לשתות אלכוהול. עכשיו אני משחררת".

     

    מה הדבר שאת הכי שונאת בעצמך חיצונית?

     

    "מבסוטית ממה שיש לי. אבל כל עגיל, חוץ מזהב, עושה לי אינפקציה - וניסיתי הכל. עגילי זהב הם דבר יקר וכשהולכים לאיבוד זה מתסכל. אם יש למישהו פתרון לעניין, אשמח לשמוע".

     

    מתי הרגשת אבודה לאחרונה?

     

    "זה לא בדיוק אבודה אבל יום אחרי מסיבת העיתונאים שבה הודעתי על פרישה. לא ידעתי מה אני בדיוק עושה ועד אז ידעתי מה לוח הזמנים שלי בכל יום. הייתי קצת מבולבלת, זה היה מוזר. קמתי פתאום ב־12 בצהריים אחרי שנים שקמתי בשש. בכלל, הפכתי מאוד ספונטנית, פתאום אני מאוד נגישה וזמינה".

     

    מתי נשבר לך הלב?

    "באולימפיאדה, בקרב ברבע הגמר נגד הברזילאית מריאנה סילבה. הוא התנהל בצורה לא הוגנת ואחרי זה גורמים בוועדת השיפוט הגיעו למשה פונטי, יו"ר איגוד הג'ודו, ואמרו לו שהייתה טעות שיפוט רצינית. זה שבר אותי. הידיעה שהגיע לי לנצח אבל לא ניצחתי ואין לי שליטה על זה. קרה לי גם הפוך בקריירה, זה נכון, אבל במקרה הזה יכולתי אולי להגיע עד לזהב. הקרב הזה עדיין מגיע אליי בחלומות".

     

    מתי התרגשת לראות מישהו מפורסם?

     

    "ראיתי את סרינה וויליאמס בכפר האולימפי בריו. כולם ביקשו ממנה תמונות וראיתי שהיא כבר די משתגעת מזה אז לא הלכתי לדבר איתה. בשבילי, לראות אותה זה היה וואו. ספורטאית מדהימה".

     

    מה מטריד אותך לפני השינה?

     

    "אני לא נרדמת מהר. כל הזמן רצות לי מחשבות בראש על מה אני עושה מחר. יוצא שאני נרדמת מאוד מאוחר, שלוש־ארבע לפנות בוקר".

     

    אם היית גבר, מי היית?

     

    "מייקל ג'ורדן. לא צריך להסביר".

     

    מי היה משחק בתפקיד ירדן ג'רבי בסרט על חייך?

     

    "פנלופה קרוז. אמרו לי שאני דומה לה וזו המחמאה הכי גדולה שקיבלתי, אבל בוא".

     

    מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?

     

    "מי שמפיל ראשון מנצח".

     


    פרסום ראשון: 26.06.18 , 19:25