חמישי 13 בדצמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: Jeremy Daniel
    7 לילות • 26.06.2018
    מנצחת
    שירי מימון שמעה כל כך הרבה פעמים בחיים את המילה 'לא' עד שהיא בקושי יודעת ליהנות מההצלחות. גם כשהגיעה ההצעה לתפקיד הראשי במחזמר 'שיקגו' בברודוויי היא לא הרשתה לעצמה להתלהב. ואז היא עלתה על מטוס לאודישן בניו–יורק, כדי כמעט לפספס אותו בגלל סופה משוגעת - עד שהדהימה אותם ושמעה 'כן'. עכשיו, רגע לפני שהיא ממריאה לחזרות בארה"ב היא מספרת למה כמעט ויתרה על החלום להצליח בחו"ל ואיזה טיפ קיבלה מגל גדות
    רז שכניק

    "היו יכולים לשבור אותי בדרך הרבה פעמים", נזכרת שירי מימון ברגע אחד שכמעט הפך לכזה. "היה איזה צלם שפגשתי באירוע אחרי האירוויזיון, והוא אומר לי, 'את יודעת, אחרי 'כוכב נולד' אפילו לא הייתי מרים את המצלמה בשבילך'. שאלתי למה, אז הוא ענה, 'כאילו, מי את? מה את בכלל? ועכשיו פתאום גיליתי אותך. תשמעי, את זמרת נהדרת'. ומכל זה אני לא אשכח בחיים את המשפט, 'לא הרמתי את המצלמה בשבילך'".

     

    פאסט־פורוורד להווה: שירי מימון תעלה עוד מעט על מטוס לניו־יורק, לגלם את התפקיד הראשי במחזמר 'שיקגו' בברודוויי. ד"ש לצלם ההוא.

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

     

     

    × × ×

     

    "כן, אפשר להגיד ששם הייתי בהיי". מימון בחגיגות ה-70 לישראל בטיימס סקוור, ניו-יורק
    "כן, אפשר להגיד ששם הייתי בהיי". מימון בחגיגות ה-70 לישראל בטיימס סקוור, ניו-יורק

     

    בהתחלה, גם היא לא האמינה. לפני כמה חודשים, שעת ערב, הילדים כבר נרדמו והטלפון של מימון רוטט. על הקו היה רוני בראון, מנכ"ל הליקון. "עבדנו אז על השיר 'אחותי' וכל השיחות בינינו היו על זה. ורוני אומר לי, 'מה דעתך לשחק את רוקסי בשיקגו?' ואני עונה, 'תקשיב, עזוב אותך, בוא נדבר על 'אחותי', יש משהו במיקס האחרון'. אבל הוא מתעקש לחזור לשיקגו".

     

    הגיוני.

     

    "ואני ממש ניפנפתי אותו. אמרתי לעצמי די, נו, רוני הוא כזה פנטזיונר, תמיד חולם בגדול וזה. לא לקחתי אותו ברצינות. אבל אז הוא אומר, 'תקשיבי, אני רציני. אני יושב פה עם מישהו שראה אותך ב'אוויטה' יחד עם הבת שלו שמנהלת את כל הליהוק למחזות ולתסריטאים בברודוויי. יש התעניינות לגבייך, ונראה שהם רוצים אותך. את חושבת שתרצי בכלל לשחק בזה, אם יש לך זמן?'"

     

     

    צילום: אלי דסה עריכה : רחל קרחי

    צילום: אלי דסה עריכה : רחל קרחי

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    כלומר, תואילי בטובך למצוא זמן ל'שיקגו'?

     

     

    "לגמרי. ואז אני אומרת לו, 'רוני, על מה אתה מדבר?' בשנייה הזאת זינקתי מהספה ויוני בעלי מסתכל עליי, ואני מסתכלת עליו ואומרת לו, 'וואו, מאיפה זה בא?' אחר כך הבנתי שהיה עוד מהלך שקשור לזה בלי שידעתי. משה קפטן (המנהל האמנותי של הבימה - ר"ש) נסע להביא את הזכויות של 'שיקגו' לארץ ופגש את הבעלים. הוא שאל את קפטן, 'ואם אקח שחקנית ישראלית שתגיע לברודוויי, מה אתה חושב?' וקפטן ענה לו, 'תקשיב, יש לנו פה שחקניות מדהימות, למשל שירי מימון'. אז יצא שגם בעלי זכויות היוצרים של 'שיקגו' קיבל את השם שלי. ואז הגיעה הפנייה הרשמית".

     

    התחלת להאמין?

     

    "סגרתי את הטלפון מרוני ואמרתי, 'מה הסיכוי שזה יקרה?' בחיים המקצועיים שלי עברתי כבר די הרבה דברים כאלה, שזה מטלטל. נסעתי ללוס־אנג'לס פעם, כל מיני פגישות נורא חשובות וחברות תקליטים, ורוצים, ושומעים, ואומרים, 'וואו, מה עושים'. ושום דבר לא קרה. זה נורא סדק אותי".

     

    צילום: ענת מוסברג
    צילום: ענת מוסברג

    ומאז את סקפטית?

     

    "תמיד אני באה סקפטית. זהו, אני לא מתלהבת מכלום. באמת, לא מתרגשת משום דבר. יקרה, יקרה, לא יקרה - הכל בסדר. אני עומדת במקום כזה של 'אל תתאכזבי, אין צורך. את במקום מעולה'. יום אחד פתאום אמרו לי, 'שירי, את נוסעת להופיע ב־MTV לייצג את ישראל'. זה נשמע לי הזוי אבל יצא שהייתי הראשונה והאחרונה שעשתה את זה שם על הבמה. לפניי הופיע פינק, אחריי ביונסה, והופעה ששודרה בלייב. וגם אז חשבתי שאין סיכוי שזה יקרה. במקרה של 'שיקגו' הייתי בהלם, וכך כמעט כל מי שמסביבי. זה היה חלום טוב מכדי להאמין בו".

     

    בכל זאת היא רכשה כרטיסי טיסה לאודישן בניו־יורק, "אחרי שהם שלחו את מה שאני צריכה ללמוד מבחינתם, התפקיד של רוקסי".

     

    שזה בסך הכל התפקיד הראשי.

     

    "כן, משהו קטן כזה".

     

    האודישן נקבע לינואר האחרון, ומימון התחילה להרגיש שהשמיים איכשהו עובדים נגדה. "פשוט לא הצלחנו להגיע לניו־יורק. האודישן נקבע ליום שני בעשר בבוקר, לקחתי טיסה בערך שלושה ימים לפני, להיות על הצד הבטוח. הייתה סופה מטורפת. אני טסה לווינה ומווינה לוקחת מטוס לניו־יורק, ומגיעים כבר לחצי דרך, ואז חוזרים אחורה כי מתברר ש־JFK סגור. ואני מוצאת את עצמי שוב בווינה ומשם חזרה לישראל, בלי להגיע לאודישן".

     

    המתח עולה?

     

    "ברור. סיפור מטורף. עוד לא הודעתי להם שאני מתעכבת, כי היה מרווח מסוים של זמן, אבל חששתי כי רציתי להגיע רעננה, בלי ג'ט־לג. אחר כך לא מצאנו טיסה לניו־יורק שוב, בגלל הסופה. אמרו לנו שהטיסה בתשע בערב, ואז דחו אותה לחצות. אמרתי לאורלי, המנהלת שלי, 'אם זה לא קורה בחצות, אני לא טסה'".

     

    למה?

     

    "זה סימן, לא יודעת, אולי אני לא צריכה להיות שם. אבל הייתה טיסה ונחתנו בערב, כשלמחרת בבוקר האודישן. לא אידיאלי, ואני בתחושה של כמעט לא הגעתי גם ככה ו'הנה זה לא קורה. זה לא צריך לקרות. הכל בסדר שירי'. נהייתי מרגיעה לאומית של עצמי".

     

    מתאר לעצמי שלא ישנת, והקדמת לאודישן.

     

    "אתה לא מאמין. בסוף איחרנו גם לאודישן, שזה סוף העולם אצל האמריקאים. יצאנו שעה ומשהו לפני הזמן אבל היו פקקים מטורפים, נהג המונית הסתבך, לקח אותנו בכלל לסטודיו אחר, הגעתי באיחור של חצי שעה. הייתי פקעת עצבים, התלבשתי במונית. רצתי למעלה, נפלתי במדרגות".

     

    ומחכים לך.

     

    "לא נעים בכלל. אמרתי, 'I'm so sorry' וזה לא עזר. חיכו לי הבמאי, הכוריאוגרף והפסנתרן כי הייתי צריכה לעבור איתם על הריקוד לפני האודישן. ואתה רואה שהם מסתכלים עליי ככה ואני חושבת שזהו, אכלתי אותה. אבל ניסיתי להפעיל את קסמיי, התחלתי להצחיק אותם. אז לבמאי שהגיע אחר כך זרקתי משהו מצחיק, היה לי חשוב לחבק אותו. הוא סיפר לי שראה את החומרים ששלחנו וצחק כשירדתי קצת על עצמי".

     

    נשבר הקרח.

     

    "בבום. נכנסתי לאנרגיה בלתי נלאית. את הריקוד קלטתי די מהר, נראה לי, כך שאני הייתי בשוק והם התלהבו. ואז עבדתי עם המלהק על המונולוג והגיעו כולם, התיישבו בשורה לצפות בי".

     

    ממש FAME.

     

    "מאוד מלחיץ. שרתי את השיר של רוקסי, שמתחיל במונולוג ארוך, סיפור חייה. כל האודישן נמשך שבע דקות".

     

    הרגשת נוח?

     

    "אני כן, יחסית. המנהלת שלי אורלי הייתה במתח אדיר, בוכייה, מתרגשת. אמרתי לה, 'אורלי, שלא יראו אותך'. היא קלטה את הסיטואציה יותר ממני, ישבה בצד מכווצת. אני הרגשתי שהיה מעולה. הסולם המקורי נורא נמוך ואני יכולה לעשות את זה - אבל יש לי קול שאני יכולה לפתוח. אז ביקשתי מהפסנתרן שיעלה חצי טון ואז טון ואז טון וחצי. הגעתי כבר לשני טונים מעל הסולם המקורי, והפסנתרן לא ידע לנגן את זה, אחרי 20 שנה באותו סולם. היה קצת מצחיק".

     

    ואחרי?

     

    "פתאום לא הבנתי מה היה פה עכשיו. לא קלטתי. ארבע שעות של עבודה, בום, בום, בום, וזהו, וביי, Don't Call Us, כמובן".

      

    Jeremy Daniel (www.jeremydanielphoto.com)
    Jeremy Daniel (www.jeremydanielphoto.com)

    מה היה הצעד הבא?

     

    "לקנות מתנות לילדים".

     

    אחרי שבועיים של המתנה, הגיעה התשובה המיוחלת, אבל גם אז, מימון לא שיחררה שאגה מתבקשת של אושר. "ממש לא", היא מאשרת, "חשבתי לעצמי שבטח איכשהו זה ייפול. ידעתי שיש כל כך הרבה מהמורות בדרך. היה את הקטע של איגוד השחקנים בברודוויי שצריך לאשר אותי. הם היו צריכים להבין למה אני ולא מישהי אמריקאית. ביקשו שישלחו להם את כל האינפורמציה עליי כדי שיאשרו לתיאטרון, את כל השערים שהיו עליי בארץ".

     

    אז אנחנו שותפים, לא יעזור לך.

     

    "נכון, שלחנו את כל הראיונות וחיכינו לאישור. והיה מתח כי חלפו שבועות עד שהוא התקבל ואז הליכי ויזת עבודה. אז לא הרשיתי לעצמי לצעוק משמחה באף רגע".

     

    אני לוקח אותך למה שאמרת לנו בראיון הקודם, בניסיון הקודם שלך מעבר לים: "בארצות־הברית חטפתי את הכאפה, חלק התלהבו אבל לא היה להם מושג מה לעשות איתי, או שלא היה כסף להשקיע. גם גיל 28 שם זה כבר זקנה. הגיע יום ההולדת שלי והתמוטטתי לגמרי. איזה עוצמה של כאב יצאה ממני, איזה בכי, התאבלתי על הקריירה העולמית שכנראה לא תהיה לי".

     

    "זה מרגש מאוד. אצלי זה הגיע פשוט מהדלת האחורית".

     

    חשבת שנגמרה לך הקריירה העולמית והיא בעצם מתחילה מאחד הפיקים הכי גדולים לאמן ישראלי.

     

    "בגלל זה אני כל הזמן אומרת עכשיו שאי־אפשר לדעת מה יהיה. זה מה שגרם לי בעצם לומר לעצמי שאם זה יקרה, וואו, זה דבר מטורף. אם זה לא יקרה, הכל בסדר. כנראה הייתי צריכה להגיע לאיזושהי נקודה שאני מרגישה בה הכי טוב בעולם במקום שלי, בתחום שלי, הכי בטוחה. פעם היה לי חלום מאוד גדול להיות זמרת בינלאומית, שמופיעה בכל העולם ועושה טורים. וזה לא קרה. היו לי הזדמנויות, נפתחו דלתות - וכלום. זה ממש שבר אותי. אבל גם למדתי מזה".

     

    תובנות?

     

    "שקצת מצחיק אפילו לדבר על זה: מה השורה התחתונה? מה זה פריצה בחו"ל? כאילו, מה באמת את רוצה? מה שאני רוצה זה לשיר, זה לעמוד על במה, זה להופיע בכל קונסטלציה שיש, אם זה תיאטרון ואם זה הופעות שלי. ואז, אתה יודע, הבנתי כאילו שדי. התפקסתי על מה שקורה. הקטע של להגיד חו"ל, חו"ל, חו"ל נהיה קצת ילדותי. עכשיו, כשקורה משהו כזה, בדיוק בזמן, זה מדהים".

     

    מזכיר את הפריצה של גל גדות עם 'וונדר וומן'.

     

    "הלוואי שזה יהיה קרוב. בהוליווד הווליומים גבוהים בהרבה. מה שאתה אומר עכשיו מלחיץ אותי כי אני לא רואה את זה ככה. אני הולכת לעבוד, אני רוצה לעשות את זה הכי טוב בעולם. אני כן לוקחת בחשבון שזה יכול כמובן לפתוח דלתות, ויכולה להיות סיטואציה מטורפת. אבל בראש מה שעובר לי זה שאני מופיעה ערב־ערב ופעמיים ביום, שמונה הופעות בשבוע, לאנשים מכל העולם שלא מכירים אותי בכלל. זאת הסיטואציה שמדהימה אותי".

     

    דיברת עם גל לפני?

     

    "כן, היא הפנתה אותי למורה שאני עובדת איתה עכשיו על משחק באנגלית. אבל שמע, אל תשווה בינינו בבקשה. זה סיפור לגמרי אחר. איפה אני ואיפה היא. היא שחקנית שבאמת הגיעה לטופ שלה שם, אני הגעתי בתחום שלי אולי לתחושה שזה כאילו הטופ. אבל לדעתי זה עדיין לא. לא מעכלת את זה בשום צורה באופן הזה".

     

    יש תחושה שאת כל הזמן הודפת את מה שבאמת קורה לך.

     

    "מסכימה. אני כל הזמן כאילו מסננת, גם כשהופעתי בפני טראמפ, לא אמרתי לעצמי שיש שם את נשיא ארה"ב ואיזה וואו. וגם באירווזיון לא הרשיתי לעצמי לחגוג. אני גם נוטה לצנן את ההתלהבות של האחרים סביבי".

     

     

    × × ×

     

    תזכורת הפרקים הקודמים: ילידת 1981, גדלה בקריית חיים, ילדת פסטיגלים, שירות בלהקת חיל האוויר, משם לצוות הוויי באילת ואז הפריצה בעונה הראשונה של 'כוכב נולד', נאמבר בלתי נשכח בגמר בניצנים עם 'דון קיחוטה' שלא הספיק מול 'ים של דמעות' של נינט אבל הקדים את 'אש' של שי גבסו.

     

    מימון הציגה קול גדול, אמביציה בשמיים, שילוב נכון בין פופ לסול ויכולת ביצוע גבוהה מאוד על במה, בסטנדרטים בינלאומיים. אבל אז הגיעו שנתיים שבהן נאלצה לאסוף את עצמה ולהילחם על מקומה בשוק. "הייתה תקופה מאוד קשה", היא נאנחת, "חוסר ודאות של מה קורה איתי".

     

    את לא אוהבת שאני מזכיר לך את 'כוכב נולד' אבל סיימת במקום השני ונדמה היה שיהיה לך קשה להשתחרר מזה.

     

    "למה לא אוהבת את זה? דווקא כן".

     

    אז אמשיך. הגעת לאירוויזיון ב־2005 ולמרות הופעה מצוינת לא הבאת למירי רגב של אז את האירוע. עברת שנים לא פשוטות מבחינת השמעות ברדיו.

     

    "ו...? תמשיך, תמשיך..."

     

    אבל עכשיו, אחרי 15 שנה, אפשר לומר שניצחת בגדול.

     

    מחייכת. "כשדיברתי על זה פעם, לפני הרבה שנים, לא לקחו אותי ברצינות. כי כשאמרתי עבודה קשה, כוח רצון, אמונה, כל הדברים האלה שנשמעים כמו קלישאות, לא באמת נתנו לזה משקל. אבל זה מי שאני וזה מה שמניע אותי: הרעב, הרצון ליצור, הצורך לעמוד על במה, הצורך שהקהל שלי ייהנה ממני, הצורך לספק לו מוזיקה טובה ואיכותית, הרצון שלי להמשיך לחלום, ובגדול. אני יודעת את זה לאורך הדרך".

     

    ואחרים גם יודעים?

     

    "בשנים האחרונות זה פחות מורגש, אבל בהתחלה, בעיקר, היו כאלה שחשתי זלזול מהם אפילו. נתנו לי הרגשה של 'מה כבר יקרה איתה זאת, זמרת פופ הכי זמנית. אינסטנט, אינסטנט'. מאוד לא".

     

    היו גם נקודות אור?

     

    "יש לי כמובן את הקהל, שמאוד נאמן לי לאורך השנים וזה בסיס מאוד חזק. אבל לאורך השנים היו הרבה כאלה שלא רק שלא האמינו בי, אלא גם ניסו להראות כמה אני לא".

     

    דוגמה?

     

    "אתה לא תמיד חווה את זה כמעשה כלשהו או ביקורת. זו פשוט תחושה שקיבלתי מאנשים בתעשייה הזו. כל השנים בעצם הדבר שהכי היה לי חשוב הוא שיעריכו אותי. זו כנראה השריטה שלי. אני צריכה את הטפיחה מאחרים, אני לא נותנת לעצמי את הפרגון. בתוך תוכי שאלתי, 'מה, אתם לא רואים שאני זמרת איכותית ושיש לי עומק, ושאני לא איזה אינסטנט, שאני פה להישאר? איך אתם לא רואים?!' וזה כל מה שניסיתי להוכיח. זה הגיע אליי לאט, למרות שאמרו אינסטנט. עברתי דרך. אני תמיד צריכה לעבוד דרך".

     

    למרות שאפשר גם לומר שהכל קרה די מהר. 'כוכב נולד', אירוויזיון...

     

    "על פניו זה נראה נורא קל, אבל אם מסתכלים, לא התחיל מאוד טוב. חוץ מרוני בראון שבאמת האמין בי ולקח אותי אחרי 'כוכב נולד', אף אחד לא האמין בי".

     

    לפעמים מספיק אחד במקום הנכון.

     

    "זה נכון, אבל זה לא הכל. הייתי בכנסת לא מזמן בפאנל עם השופטת דורית בייניש, מרב מיכאלי ורבקה מיכאלי. זה היה מדהים לשבת מול בנות־מצווה ולנסות שאני לא אשמע כמו איזה תקליט שבור, כמו איזו קלישאה של 'תאמינו בעצמכן, אתן יכולות'. אבל בסוף סיפרתי להן על כמות ה'לא' שקיבלתי בחיים, מגיל קטן. כשהייתי בלהקת נוער אמרו לי, 'את שרה יפה, אבל את לא שחקנית גדולה ואת לא מספיק טובה'. לא יכולתי לקבל את זה. הייתי מגיעה למורה למשחק, שואלת מה אני צריכה לעשות יותר טוב. הייתי ילדה קרצייה כזאת. תמיד הייתה לי שאיפה להשתפר ולהתקדם. מה שכנראה הניע אותי כל הזמן זו העובדה שזה לא מושלם. שאני לא מקבלת את החותמת הזאת מהסביבה".

     

    למרות שהתקבלת ללהקה צבאית, למשל.

     

    "זה גם היה בניגוד למה שחשבו מסביב. גדלתי בקריית חיים, לא הייתה לי שום השכלה מוזיקלית, אמרו לי שלא יקבלו אותי ללהקה צבאית בחיים כי אין לי פרוטקציה ושאני תקועה בקריית חיים".

     

    את מרגישה את הניצחון הזה היום, אחרי שהתקבלת ל'שיקגו'?

     

    "מרגישה את היתד באדמה. רק אחרי שאסיים בניו־יורק, נדבר ואז אולי אגיד לך, 'וואו, היה מדהים, היה מושלם'".

     

     

    × × ×

     

    היא אמורה לעלות להופעה הראשונה בברודוויי ב־21 בספטמבר, ולניו־יורק תעבור חודש לפני כדי להתחיל בחזרות. "כל הסיפור הזה יהיה בערך שלושה חודשים, אוגוסט־נובמבר, המשפחה תהיה איתי. אנחנו עדיין מחפשים דירה. אני נקראת בעצם Guest Of Honor של שיקגו, שלי זה מאוד מתאים. אני כן ארצה שזה יימשך יותר".

     

    איך הגיבו במשפחה שנוסעים לניו־יורק לשלושה חודשים?

     

    "הקטנים לא ממש מבינים. יוני בעלי לוקח על עצמו פה מעמסה לא פשוטה כי הוא יהיה עם הילדים לבד למרות שניקח עזרה. הוא מקפיא את חייו פחות או יותר. זה התחיל בזה ש'בטח, נעשה כל מה שצריך, מה הבעיה? אין בעיה'. ואז עכשיו, כשזה קורה, הוא מתחיל, 'תגידי, אם נבוא נגיד רק לשבועיים? תגידי, ואם נגיד אחרי שבועיים נחזור?' אז אמרתי שלא, הילדים לא זזים ממני, אני לא יכולה בלעדיהם. יוני הבין".

     

    עובדת על המבטא בינתיים?

     

    "לא ממש. עשיתי את האודישן, הם לא תיקנו אותי. נראה שהמבטא פחות קריטי להם והוא גם לא דומיננטי אצלי כי אני שרה באנגלית מגיל מאוד קטן".

     

    יש פחדים לפני?

     

    "ברור, אבל אני משתדלת לא להתעסק בזה. אני מתעסקת הרבה עם המשפחה דווקא. אני רוצה שזה לא יהיה להם שוק מדי ושיוני לא יסבול, וכנראה שהמחשבות על זה מסיטות אותי מהדבר האמיתי שאליו אני הולכת, וברור שהחשש הגדול שלי הוא שם. גם ברור שאני בכוונה עושה את זה. בסוף, בלילה, שנייה לפני שאני נרדמת, אני אומרת לעצמי שאני חייבת לתת הכל. שמע, אני קופצת לתפקיד גדול, אני עושה בסך הכל 20 יום חזרות. זה לא פשוט. אני ממש רוצה שההצגה הראשונה שלי תרגיש לי כאילו עשיתי את זה כבר 50 פעם".

     

    ואז בלילה, בלילה, את עדיין לא אומרת לעצמך, 'בוא'נה, עשיתי את זה'?

     

    "מה זה לא. לא הבנת עוד, אה? אין אפילו רגע. אני מאמינה שכשאהיה בת 70, אתרפק על העבר ואני איהנה ואגיד, 'וואו, תראי איזה יופי'. זו התחושה שלי. כי יש בי איזו נטייה לא לפרגן לעצמי יותר מדי.

     

    "אחת הפעמים היחידות שטפחתי לעצמי על השכם הייתה בהיריון האחרון שלי, כשעבדתי יום לפני שילדתי. מישהו מהצד יכול להסתכל ולהגיד שאני פסיכית, אבל באמת שזה לא היה כזה סיפור. יש לי מוסר עבודה מאוד גבוה, וברגע שאני מרגישה טוב והכל בסדר - שם הרגשתי שעשיתי משהו. מעבר לזה כמובן שאת מביאה חיים לעולם וזה משהו מטורף, במקביל את עובדת, מתפרנסת ומרוויחה כסף, מרוויחה פופולריות, הייתי בפריים־טיים, הכל קרה ושם כן אמרתי, 'וואו, עשיתי את זה'".

     

    ובכל זאת, חומות ההגנה של מימון הוסרו לרגע בטיימס סקוור, שם הופיעה בחגיגות ה־70 לישראל ותפסה את הפוקוס, עד שהשרה מירי רגב ויהודה גליק רבו על המיקרופון. "לא ראיתי את זה, אבל שמע, שם באמת היה מדהים, שרתי כמה שירים ואת 'התקווה', ואז ירדתי למטה לרחובות, עשיתי כזה סיבוב של 360 מעלות, הסתכלתי, וחשבתי שזה הזוי שאני מופיעה פה, במקום ששייך לזמרות בינלאומיות, מריה קארי נגיד. כן, אפשר להגיד ששם הייתי בהיי".

     

    איך הרשית לעצמך?

     

    "אמרתי, 'די שירי, תשחררי, תשחררי, את פה'. ואז תוך כדי שאני מופיעה, עפתי על זה, הסתכלתי סביבי, נתתי לעצמי שנייה ליהנות מהרגע, להכיל את הרגע".

     

    אני מזהה ניצוצות של אופוריה?

     

    "לא באמת. לפעמים אני אומרת אפילו שלצערי זה לא יכול לקרות. אני כל כך נטועה, מפסידה מזה, אתה מבין, אני גם לא נהנית, אני לא נותנת לעצמי לעוף, אני לא נותנת לעצמי לפרוח. הכל־הכל בסוף מסתכם בהבאת אותה או לא הבאת אותה. אז אמרו לי, 'את מופיעה בטיימס סקוור'. ואמרתי, 'בסדר, זה בטח לא יקרה'. וזה באמת כמעט לא קרה, יום לפני רק קיבלתי את הוויזה. הבנת? אותו דבר ב'שיקגו'. עד שלא אהיה על הבמה, אני לא מאמינה".

     

    איך היה לפגוש את הנשיא דונלד טראמפ בבית משפחת נתניהו?

     

    "זה היה מעמד מרגש. לחצתי לו את היד, הייתי בהיריון והוא שאל אותי באיזה חודש אני, הצטלמנו. נתתי נשיקה למלאניה היפה והגבוהה. הוא שאל מה אשיר ואמרתי שהכנתי הפתעה. הוא נורא אוהב את פרנק סינטרה אז הכנתי את 'ניו־יורק, ניו־יורק'".

     

    הפכת לזמרת הבית של משפחת נתניהו, לצד השף שגב משה.

     

    "האמת שיוצא לי המון להופיע באירועים ממשלתיים. יש כנראה בי משהו ייצוגי. יצא לי סמול־טוק איתם פה ושם. לא משהו מעמיק".

     

    מימון נאלצה להתמודד עם רגע מביך ב'אקס פקטור', כשהוצגה באחת התוכניות כמי שלא מכירה את אחד השירים היותר מפורסמים של הביטלס, 'אלינור ריגבי'. "זה פשוט לא היה נכון", היא אומרת, "הסיפור בפרק לא סופר באופן הנכון. המתמודדת בחרה את 'אלינור ריגבי' יחד איתי ואם לא הייתי מכירה או סגורה על השיר, לא היינו בוחרות אותו. רציתי לדעת אם הקהל הצעיר מכיר את הביטלס, שאלתי את האנשים מאחורי הקלעים, וחלקם לא הכירו. ואז אני אמרתי למתמודדת, 'את רואה, אף אחד לא מכיר את השיר הזה', יצא בעריכה כאילו אני זו שלא מכירה את השיר".

     

    כעסת?

     

    "ברור, הם עיוותו את מה שהיה. התבאסתי על רשת אבל לא הייתי צריכה לומר יותר מדי כי הם הבינו מה קרה. התבאסתי גם שחטפתי בתקשורת על משהו לא נכון. אז בוא ננקה את השולחן. אני מכירה את הביטלס ואני מכירה את השיר הזה מצוין, ואוהבת. ברור שגם לי יש פשלות בתוכניות, אבל זה היה להוציא מהקשרו בקיצוניות. כנראה חיפשו קצת משהו, קצת להניע את העלילה".

     

    תמשיכי שם? ברשת רצו שאולי תלכי ל'דה וויס'.

     

    "אי־אפשר לדעת כרגע. אני כל כך מרוכזת בשלי ויש לי תוכניות לשלושת רבעי השנה הקרובה בערך".

     

     

    × × ×

     

    גם על קמפיין MeToo# יש לה דעה נחרצת. "אין אישה שלא חוותה הטרדה מינית בווליום כזה או אחר. עכשיו נפתחה תיבת פנדורה וזה מלחיץ אפילו לדעת בדיעבד את סדר הגודל של ניצול שנשים עברו. הדבר הכי לא נעים שעברתי קרה כשהייתי באילת ואיש מקושר ועשיר ניסה לפתות אותי לשכב איתו ובתמורה אמר שידבר עם מפיק בלונדון ויעזור לי. לאורך השנים נתקלתי בגברים שניסו לנצל את מעמדם, את הכוח שלהם. הצעות, הודעות טקסט. אבל שמע, גם נתקלתי בגברים מדהימים".

     

    והיום?

     

    "אני יודעת שגם מפחדים ממני. אני תמיד נותנת את התחושה שאני לא הטיפוס שאפשר לנצל. שמע, כל אישה יודעת כמה זה קשה להיות אישה. בכל מקום, בכל נקודה, בכל נתון, מקשים עלינו. זה לא רק פערי שכר. יש מגזרים שלמים שאסור להם לשמוע אותנו שרות בכלל. אז כבר חתכת אותנו משם. זה גם הנורמות שמביאות אותי למלחמות עם עצמי, הרצון שלי להיות בבית ולהיות עם הילדים, ומצד שני החלומות שלי. שיש תחושה, וככה חינכו אותנו, שאנחנו צריכות להיות אלה שנמצאות בבית, להיות אלה שמגדלות את הילדים. למרות שהיום, לא משנה מי, כמעט כל אישה שאני מכירה עובדת".

     

    יש תחושות אשם לקראת 'שיקגו', כשפחות תהיי איתם?

     

    "יש פחד, יש חרדה. לא הבאתי ילדים לעולם כדי לזרוק אותם על מטפלות. זה לא אני. פגשתי בכנסת ילדה בת 11 וחצי, מהממת, משחקת כדורסל, כדורגל, עושה התעמלות אמנותית, כותבת טור - ילדה מבריקה, והיא שואלת, 'איך את מצליחה לעשות את זה, גם להיות אמא וגם להיות בתוך כל הטירוף הזה?' אמרתי לה, 'ואם גבר היה יושב פה עכשיו, היית שואלת אותו את זה? לא'. אז צריך לשנות את החשיבה מגיל קטן".

     

    חוויית העצמה נשית מרשימה היא עברה לפני כמה חודשים. "הרדמתי את הילדים ויצאתי מתל מונד בתשע בערב לספר שלי בתל־אביב. אין לי זמן אחר, אין לי באמת חיים. אני נכנסת לרכב, רואה שהמד של הדלק עד הסוף, צפצופים, הבהובים, ואני שואלת את עצמי, כמה זמן ככה? מהבוקר? זה מאתמול? טוב, אני אסע, אתדלק בכניסה למושב ואמשיך לתל־אביב. שמתי מוזיקה בווליום גבוה, טלפונים, עניינים, פיספסתי את תחנת הדלק".

     

    נכבה האוטו?

     

    "לא, הבטחתי לעצמי שאעצור בצומת רעננה. שוב שיחת טלפון, מוזיקה, עניינים, פיספסתי. הגעתי לספר, סיימתי באחת וחצי בלילה את הגוונים וכל השטויות שלנו, נכנסתי לאוטו, עוד פעם צפצופים, הבהובים, אמא'לה. אבל כמובן שאני מתעצלת, אז אני לא נכנסת לתוך תל־אביב ומתדלקת, אלא מבטיחה לעצמי שאעצור בצומת רעננה. מה יקרה? האוטו כבר יגיע".

     

    ברור.

     

    "מנסה להתרכז בסיטואציה של הנהיגה, איזה שיר מגניב, איזו שיחה. לא זוכרת מה בדיוק קרה, פיספסתי את תחנת הדלק ואני מחזיקה את הראש ואומרת, 'בוא'נה, את לא נורמלית'. בכניסה למושב יש מין כביש כזה חשוך, מפחיד, לא בטיחותי בעליל לדעתי. ואיך שאני פונה לכניסה, האוטו מתחיל לקרטע לי. פתאום אני בהיסטריה, לא מאמינה. מתקשרת ליוני, שתיים בלילה, הוא עונה לי, אני מתחילה לבכות.

     

    "והוא אומר לי, 'אני לא מאמין שלא תידלקת, את הורסת לנו את האוטו, זה ככה כבר כמה ימים'. 50 מטר ממני אני רואה תחנת דלק, נכנסת. בום, האוטו שובק בדיוק לפני המשאבה. הפייה רחוקה מדי. אני מושכת את הכבל של הדלק, הוא לא מגיע לאוטו. עכשיו מה אני עושה? אני לא יכולה לדחוף את האוטו לבד. מגיעה לחנות נוחות הזאת, הבחור פותח לי חלונית קטנה, אומר לי, 'אסור לי לפתוח, מה את צריכה?' אמרתי לו, 'תקשיב, בוא תעזור לי שנייה לדחוף את האוטו'. אתה מבין, שוויון־שוויון, העצמה נשית, אבל בסוף אני מבקשת מאיזה גבר שידחף לי את האוטו. והוא אומר לי, 'אני לא יכול לצאת, קחי את הבקבוק הזה, תמלאי אותו'".

     

    אני במתח.

     

    "מגיעה למשאבה, לא ממש יודעת מה לעשות. איך שאני לוחצת על הפייה, כולי דלק, הכל עף עליי, משפריץ, אני עפה אחורה, נשארת עם טיפה שזולגת לתוך הבקבוק. אני מתדלקת ובוכה כמו ילדה קטנה. ברקע יוני בטלפון. 'זה לא הגיוני, את חסרת אחריות'. מרגישה הכי עלובה בעולם. פתאום אני רואה את הבחור הזה יוצא לו מהחנות ורץ לכיווני. ואני אומרת לעצמי, מה קרה? עכשיו הוא חושב שהוא יכול לעזור לי? הוא היה צריך לבוא לפני".

     

    מה הוא אמר?

     

    "'נשמה, אפשר סלפי?'"

     

    נתת לו?

     

    "איך אגיד לא?"

     

     


    פרסום ראשון: 26.06.18 , 19:25