שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 26.06.2018
    "בראיון בגל"צ אמרתי להם: אני גידם. מתנחל. כיפה על הראש. ואם הייתי אתיופי, בכלל. אתם חייבים אותי על הפוסטר שלכם"
    מי שלא מתרגש בגיל שמונה מפיגוע רצחני בבית לידו, לא עושה עניין מהיד החסרה שלו ומחזיק בעמדות לא צפויות בנושאי תקשורת והפרדת דת ומדינה, הוא כנראה האיש הנכון לקבל בגיל 23 את משבצת השידור הכי יוקרתית ומלחיצה בגלי צה"ל, זו של רפי רשף, ניב רסקין ואילנה דיין. רק אל תנסו להדביק לו אג'נדה
    יהודה נוריאל | צילום: גבריאל בהרליה

    ישי שנרב אוהב לצחוק על האין־יד שלו. אז עוד אחת: בגיל 23 הוא כבר מצא עצמו עם יד אחת מחוץ לגלי צה"ל. אחרי קדנציה בתקופה הסוערת של ירון דקל, עריכת התוכנית השנויה במחלוקת של אראל סג"ל, ועריכת משבצת הפריים־טיים היוקרתית, 'נכון להבוקר'. "התפקיד הכי קשה בגל"צ. תוכנית הדגל של התחנה. לישון במקבצים של שלוש שעות בבוקר ובצהריים, אין יום ואין לילה", הוא משחזר.

     

     הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    "ופתאום שאלתי את עצמי: עבור מה אני מוסר את נפשי? מעולם לא חלמתי להיות בתקשורת. ובואנה, אני בן 23! הצטערתי שלא עשיתי טיול גדול. לקחתי חל"ת חודשיים. כרטיס להודו. חיסונים. שבועיים לפני הנסיעה התקשר אליי שמעון אלקבץ וביקש להיפגש".

     

    הוא יצא מהפגישה עם מפקד גל"צ החדש, בהצעה לשמש מגיש יומן הבוקר, לתדהמת כל הברנז'ה. "לא היה לי מושג. הגעתי במחשבה שזו פגישת היכרות עם עורך היומן, ולא הבנתי מה קורה. שמעון אמר את זה בדרכו הפחות ישירה, ולא הבנתי. המשכתי להציע שמות אנשים שיכולים להגיש את הרצועה. עד שהוא אמר, 'אתה לא מבין, אני מדבר עליך'". מחייך. "לבושתי, אפילו את המשפחה שלי לא עידכנתי, עד שזה התפרסם. וקיבלתי חיסונים לשווא. קדחת המוח היפנית יכולה לבוא עכשיו, חופשי".

     

    השאלה המיידית: מה פתאום נותנים לך להיות החיים יבין של גל"צ? המשבצת של רפי רשף, ניב רסקין, אילנה דיין בחמישי? היה מישהו שהגיע לזה בגיל 23?

     

    רצינו לעשות הווארד שטרן. סג"ל
    רצינו לעשות הווארד שטרן. סג"ל

     

    "לא חושב. תשמע, קרה לי דבר מאוד משונה, שלא חתרתי אליו. והיו מי שאמרו לי להגיד לא. מי שרצו בטובתי. 'תגיד לא, כי הדבר הראשון שיגידו הוא, מנסים לרצות את המירי־רגב. והדבר השני: מה תעשה עוד עשר שנים?' ברור לי שמי שאמר את זה צודק, בשניהם. אבל היה ברור יותר, שזו לא הצעה שאתה אומר לה לא. ויש אנשים שעד היום חושבים שזו טעות".

     

    טוקבקים כמובן. "ואני קורא הכל. למה? אני לא בדור שיכול להתעלם מזה". וגם הצלפות מקצועיות מקולגות. העיתונאית טלי בן עובדיה למשל, הוא מגלה אחרי לחץ, צייצה שבועיים אחרי: "רצועת שמונה בבוקר בגל"צ הולכת לאבדון. מי היה מאמין שפעם היה כאן רפי רשף, ובכל יום חמישי משדרת אילנה דיין". "אנשים ישר התחילו לשלוח לי הודעות, אל תיקח ללב וכו'", הוא אומר. "בסדר, זכותו של כל אחד לחשוב שאני לא עושה את העבודה טוב".

     

    לא זו הטענה המיידית. אלא שבגיל כל כך צעיר, לא ספגת מספיק ואין לך ניסיון מקצועי.

     

    "אין לי סקילס, כן. זה היה ברור מראש. ואחרי 15 שנות בריטון מגיע קול צעיר, גמגמן יותר, והמאזינים שהם בגיל ממוצע 45, אומרים לעצמם: מי החצוף הזה, שעוד מעז לשאול שאלות? זה נשמע יומרני וזחוח, ועלול להישמע גם לא מקצועי. ואז עוד מגגלים את השם וקוראים, 'נולד וגדל בהתנחלות רבבה', בכלל.

     

    כתפיים רחבות. סגל
    כתפיים רחבות. סגל

     

    "אז ככה: אל"ף, אין בליבי על אנשים שמבקרים. רק הלוואי שזה יהיה מנומק. בי"ת: להפתעתי, כל ההכפשות לא השפיעו עליי. וראיתי אנשים עם ראש באדמה לשבוע, אחרי הערה בחשבון פייק בטוויטר. קראתי ואמרתי, בסדר. 'הרצועה הולכת לאבדון', 'אוהד של בנט', 'אוהד של ביבי', כל פעם אני מותקף מזווית אחרת – בסדר. לא יודע, אולי זה חוסן של גידם".

     

     

    × × ×

     

    בשבוע הבא הוא יחגוג 24. כל כך צעיר – והכיבוש כל כך ארוך – שהסבים והסבתות שלו הם כבר צברים תושבי התנחלויות. אם תרצו, שנרב הוא מילניאל סרוג. מצד משפחת האב מפרנקפורט. ברחו לפני שהיה מאוחר, כשסבתא־רבתא נזרקה מבית ספר לאחיות בשל יהדותה. סבא וסבתא כבר עברו לקרני שומרון. מצד משפחת האם, רוסיה־פולין, המשך בירושלים, סבא וסבתא כבר עברו לאלון מורה. שם המשפחה הוא שנרב, בבי"ת דגושה. לא ברור מה זה אומר.

     

    לא דיברתי על דעותיי הפוליטיות. דקל
    לא דיברתי על דעותיי הפוליטיות. דקל

     

    שני הוריו אנשי מדע. אמא תמר דוקטור לכימיה. אבא נדב פרופסור לפיזיקה. "אני הטיפש של המשפחה", הוא צוחק. "אנשים דתיים תולים בדרך כלל מעל הנרות שבת איזו ברכה. הייתה תקופה שאצלנו תלו את הטבלה המחזורית. וכל שבוע לפני ההדלקה היו עוברים על אחד היסודות". ישי הוא האח השלישי מתוך שבעה. נולד בגבעת־שמואל, הייתה גם קפיצה לבוסטון, עבור הפוסט־דוק של אבא בהרווארד, עד שחזרו להקים בית ביישוב רבבה. בית בלי טלוויזיה. בסלון יש ארון ספרים ענק. "בורגנות מתנחלית קלאסית. 20 דקות מפתח־תקווה", הוא אומר. מסוכן? "פעם היה מסוכן בעפרה ובית אל, מפחיד. היום לא".

     

    מה, עוברים בצומת תפוח, לא מפחיד?

     

    "לא. פעם הכרתי מישהי מחברון שבאה לרבבה. ואמרה, 'בואנה, אני מפחדת מהטרמפיאדה כי יש כפר מעל'. עכשיו, הפלסטינים האלה חלביים ביותר! תראה, אפשר לשחק עם זיכרונות. נסעתי באוטובוס ממוגן ירי. חזרה מחוג כדורגל ונשכבנו על הרצפה. זרקו אבנים על המשפחה. סבתא שלי הייתה מפקחת מעונות בשטחים וגלעד זר נתן לה את השכפ"ץ שלו. כמה שבועות אחרי זה הוא נרצח. אז זה קיים ונוכח בחיים. אני יכול לתאר את ילדותי בצל האינתיפאדה השנייה – רק זה לא יהיה הוגן.

     

    "הנה לך סיפור. הייתי בפיגוע. חג הפסח הקשה של 2002. ליל סדר גדול אצל סבא וסבתא באלון מורה. במוצאי החג הייתה חדירה לבית משפחת גביש, שגרים בית אחד מעל. ארבעה הרוגים (בפיגוע של איש חמאס נרצחו רחל ודוד גביש, אביה יצחק קנר ובנם אברהם, קצין בסיירת מטכ"ל). ישבנו כל הילדים וראינו את 'שרק', ואז נשמעו היריות. אשתו של אברהם שנרצח, שהייתה לה תינוקת, הצליחה לברוח מדלת המטבח לבית של סבא וסבתא, והייתה שם כל הלילה. כילד בכיתה ב' זה היה נוכח מאוד.

     

    תאקל בשידור בגלל מין אוראלי. רהב
    תאקל בשידור בגלל מין אוראלי. רהב

     

    "אבל יום אחר כך הפגישו אותנו עם פסיכולוג. ולא מצאתי מה לעשות שם. עד היום אני לא חושב שיש בי משהו. אני זוכר שבן דוד שלי מירר בבכי, שנמשך עד ארבע לפנות בוקר. אבל העילה לבכי לא הייתה האימה. אלא בגלל מה שהוא קיבל או לא קיבל לאפיקומן".

     

    הוא נולד גידם יד שמאל. היחס שלו לנכות מתומצתת בסיפור קטן אחד: בכיתה ג' הוא התחפש לטרומפלדור - וכמובן זכה במקום ראשון. הפגם, הוא מספר, נראה עוד בבדיקת האולטרסאונד. "אני בטוח שזו חוויה מבהילה. אומרים לך, 'הולך להיוולד לך ילד בלי יד, ולך תדע מה עוד יש לו'. ההורים קיבלו המלצה חמה להפיל. אבל לא נראה לי שהייתה בכלל שאלה. המקובל בז'אנר הפגמים מהסוג הזה הוא לא להפיל".

     

    נו תסתכל, תסתכל, הוא מפציר בי. "קשה לי להבהיר עד כמה היד זה באמת לא אישו. בחוויה האישית שלי, גדלתי לזה מהרגע הראשון, הכל על השולחן, עם הומור", הוא אומר, ועושה מין קנאק עם הגדם. "עד גיל ארבע הייתה לי פרוטזה שהלכתי לחדש. יד של בובה. שייראה אסתטי, עם צבת כזו. מהר מאוד גיליתי שזה חם, מעיק, מגביל. ובאמת, אני לא נתקל בדברים שאני לא מצליח לעשות, והסביבה שלי לא גרמה לי להרגיש אחרת".

     

    ילדים אומרים כושי, גמד, מכוער, טיפש. על גידם פסחו?

     

    "אחד הדברים המגוחכים בצד שלי לאירוע, הוא שאתה יכול - בשנייה שאתה פוגש מישהו, לראות על הפנים שלו - שהוא מת לשאול. מת לבהות ביד. גם אם אני הייתי רואה מישהו בלי יד, הייתי עושה את זה. אבל מבוגרים לא שואלים כי מה שעובר להם בראש זה, 'אוי ואבוי, אם נזכיר לו את העובדה שאין לו יד באמצע החיים, הוא בטח יתפרק!'

     

    "אבל לילדים אין עכבות. זה מצחיק. הם מסתכלים ושואלים, 'למה אין לך יד?' - וההורים משתיקים, 'לא שואלים כאלה שאלות'. אבל אני נהנה מהמבוכה, מהישירות של הילדים. תשמע, מה צועק יותר, 'אני לא כמו כולם' - ממישהו שצועק כל הזמן, 'אני כמו כולם, אני כמו כולם'? אז אני מאוד משתדל לא להיות שם".

     

    ומה בכל זאת מגביל?

     

    "לפתוח שקית חלב. הייתי פותח עם השיניים. אבל כשעשו קנקן כזה, עם סכין לפתיחה קלה, הייתי כל כך מבסוט שביררתי והתקשרתי להגיד, כל הכבוד. מה עוד? יצירות לפסנתר בארבע ידיים. לנהוג? נוהג, על אוטומט. פעילות ספורטיבית? יו ניים איט. כדורסל, גם. רוצה אחד על אחד? קדימה, בוא נראה אותך. הייתי גם מהטובים בכיתה בכדורגל, אולי זה המזל שלי. תראה, אני לא איזה 'סיפור הצלחה הרואי'. אבל גם לא הייתה הרמת ידיים מראש. חה".

     

     

    × × ×

     

    בשעה שאת הגדם הוא מוכן לחשוף, בנפנוף צוהל, זה הבפנים שהוא מקפיד להצפין. הוא גדל ביישוב חרד"לי, דתי מובהק, והתחנך מגיל צעיר במוסדות לבנים בלבד. עד כמה הוא שומר מצוות? "זו שאלה נוראית", הוא אומר. "אני מקיים את ההלכה, אבל לא רוצה להיכנס להגדרות אישיות על הדתומטר".

     

    מה, נולדת למערכת בלי פקפוקים?

     

    "בטח שיש פקפוקים. דיונים שאתה מריץ עם עצמך מגיל 12 והלאה. מבחינה מעשית, האופי שלי זה דור שלישי־רביעי של יקים פוצים, אעשה מה שאבא שלי עשה, ומה שאבא שלו עשה. אבל בישיבה שלמדתי בה, כשמישהו שואל אותך שאלות פולשניות מתחום הדת, נהגו להשיב בשאלה פולשנית מדי, שיירתע. 'התפללת היום מנחה?' – 'בעלת היום נידה?' לשאול 'איפה ההתמודדויות הקשות שלי' זו שאלת בועל נידה, בטח. לא עניינך. ברמה האנושית אין דבר יותר אינטימי מיחסיו של אדם דתי עם בוראו. אני לא בא לחנך אף אחד. שכל אחד יחיה את חייו איך שהוא מאמין".

     

    באמת? למשל סוגיה חמה, הפרדה במרחב הציבורי.

     

    "אני ממש בעד שכל מה שקשור למרחב הציבורי יהיה חף מכל אידיאולוגיה. אבל משני הצדדים. אם חב"דניקים רוצים לעשות אירוע לעצמם במרחב הציבורי, ושיהיה סוג של טרפת – המרחב הציבורי צריך להיות נקי. והמצב במדינת ישראל הוא לא כך היום, לא מאוזן. אני מבדיל בין סובלנות לפלורליזם".

     

    הבעיה שרק צד אחד נאלץ להתגמש בעקרונותיו כלפי השני. כי אצל השני זה "ייהרג ובל יעבור", לא יכולים להתפשר.

     

    "הפוך לגמרי. אם אדם מטיל מגבלות על עצמו, ברמה הליברלית, זה עניין שלו. תראה, אני משתדל מאוד לא להביע את עמדתי ולא לרמוז עליה. זה המקצוע שלי, בשמונה בבוקר בגל"צ. אבל אם אתה מתעקש בנושא הספציפי הזה: אני ממש בעד להפריד דת ממדינה. יעשה טוב, לשני הצדדים".

     

    הוא למד בישיבה התיכונית האליטיסטית 'מקור חיים', שנה מתחת ליאיר שרקי מחדשות 2. מוסד שעלה לצערנו לכותרות בעת חטיפת הנערים, ששניים מהם היו חמשושים כשהוא למד בי"ב. "הגעתי לישיבה לסקר את העניין ככתב גל"צ, וזה לא היה טוב", הוא מספר. "נחשדתי, לגמרי שלא בצדק, על ידי חלק מהתלמידים, שאני מנצל את קרבתי הרגשית כדי להשיג הישגים מקצועיים. חוויה מאוד לא טובה".

     

    הוא המשיך לשנה אחת בישיבת ההסדר בתקוע. לגל"צ הגיע במקרה. הצו הראשון הגיע, ואיתו הידיעה שהוא פטור. "אמנם יש סיפורים על גידמים שהפכו לחיילים קרביים, וזה שעשה שכיבות סמיכה וכו' – אבל אני לא מצאתי בזה טעם, במלחמה לשם המלחמה ולהיות נטל על המערכת", הוא אומר. איכשהו חבר זרק משהו, שרקי במחזור מעליו, אולי זה אפשרי. במחזור שבו התקבל היו כבר תשעה מבתים דתיים. "בראיון האחרון אמרתי להם: תשמעו, אני גידם. מתנחל. כיפה על הראש. ואם הייתי אתיופי, בכלל", הוא צוחק, "אתם חייבים אותי על הפוסטר שלכם".

     

    אמר, ולא ידע - או בעצם כן - עד כמה הוא צודק. ב־17 במארס 2015 התקיימו הבחירות לכנסת, שהסתיימו בניצחונם הגדול של בנימין נתניהו והליכוד. טרם חלף שבוע, פירסם מפקד גל"צ, ירון דקל, מאמר בעיתון 'גלובס', שבו נעץ מזלג בבשר הקולגות בתקשורת. "רק כניסה משמעותית לתקשורת המיינסטרים הממוסדת של עיתונאים חובשי כיפות, אנשי פריפריה ובעלי קו ימני, תוכל לשחרר את התקשורת מבועתה הלא־מבורכת", כתב. שנרב, על פניו, אכן היה נער הפוסטר שלו.

     

    תגיד, החזון הזה של דקל, להביא אנשים בעלי קו ימני. נשמע לך הגיוני שמפקד בצה"ל יעשה כזו סלקציה של חייליו? על פי הכיפה לראשם ודעותיהם?

     

    "אני בחיים לא אשאל מועמד לדעותיו הפוליטיות, ולא דיברתי על דעותיי הפוליטיות עם מישהו בגל"צ. מקווה מאוד שהאנשים שעובדים איתי יומיומית לא יודעים מה אני חושב על כל דבר. זה חלק מהותי מהעבודה. לשאוף בשמונה בבוקר בחדשות להיות אובייקטיבי".

     

    נכנסת לתחנה בידיעה שהעיניים עליך? הנה המסומן?

     

    "אפשר להציג את זה כאילו הייתי מתעורר בלילה בזיעה קרה. 'אולי כל מה שקיבלתי זה בחסד ולא בזכות? אולי כל זה המופע של טרומן?'" הוא צוחק, "אבל לא. מה שכן היה ברור, שאני צריך להוכיח את עצמי יותר, כלפי חוץ. שאם בסוף הקורס אסיים בינוני ומטה, יגידו שהביאו הנה כל מיני דתיים כדי שהפוסטר של גל"צ יהיה יפה".

     

    אלא שהוא הפך בכישרון לא מבוטל לאחד המטאורים בתחנה המתחדשת. כתב נדל"ן וצרכנות בולט, חייל מצטיין של התחנה, ומי שעבר במהירות רבה לתפקיד המפתח: עורך יומן הבוקר, לצד היותו בצוות המייסד ועורך 'סג"ל עצבני'. גאווה למגזר – אלא שהוא מבקש להתנער מהתיוג הזה, בנחרצות.

     

    "יש משחק כפול של הדתיים הימניים בתקשורת. מצד אחד, הם רוצים שכולם יהיו אובייקטיביים. הרי במה הם מאשימים את התקשורת? השאיפה היא שהרקע של העיתונאי לא יהיה רלוונטי, כי מה זה משנה איפה גדלתי - אם בסוף צריך לשאול אותן שאלות. בזה אני מאמין בלב שלם", הוא אומר. "מצד שני, רוצים כל הזמן פוליטיקת זהויות של התקשורת. שנבחרת החדשות של הערוצים בטלוויזיה תכיל את כל סוגי האנשים. אראל סג"ל, בצדק מבחינתו, אמר עשרות פעמים: אני לא משחק אותה, אני מניח מראש על השולחן את מי אני אוהב, ומי לא, ומה סל העמדות שלי.

     

    "אבל אני לא תופס את עצמי שם. בסוף, אני הרבה יותר גל"צניק. למדתי את המקצוע בגל"צ מאנשים שמעולם לא שאלו אותי לדעתי ואני לא אותם, למי הם מצביעים כמה ולמה. לא באתי לתקשורת עם אג'נדה, ואני בכלל לא סגור מה האג'נדה שלי".

     

     

    × × ×

     

    אנחנו פוסעים אל שדה המוקשים הבלתי נמנע של ארץ ישראל השלמה ומפעל ההתנחלויות. שנרב מונה בזה אחר זה את מגורי הדודים שלו, מצד האם, 11 במספר: "רבבה, יצהר, קרני שומרון, אלון מורה, הר ברכה, חוות יאיר, מזכרת בתיה – זה מחוץ לספר, נופים, הנגב – גם מחוץ לספר, מעלה לבונה, ועוד אחד באלון מורה. חברים שלי צוחקים עליי, שכל פעם שהמשפחה שלי נתקלת בגבעה בשומרון, אחד הדודים נשאר".

     

    זה מחמיר את הטרגדיה, כשתבוא הנסיגה הבלתי נמנעת.

     

    "עזוב, דיונים מהניינטיז. ואת עמדותיי בענייני שטחים אשמור לעצמי. ברמת המדינה, היא צריכה להתנהל כמדינה. משיקולים רציונליים בלבד. גם אם הם מכילים אנשים עם פאות, זקנים וכיפות".

     

    בזמן ההתנתקות הוא היה ילד בן תשע שהמשפחה לקחה לכפר מימון, וכמו בני גילו, היה בזה דבר מגניב. ויותר מעניין, המבט שלו מקורי ושונה מהשיח החבוט לעייפה. "מנקודת המבט שלי, ההתנתקות הייתה אולי האירוע האחרון של הציונות הדתית, שכל החלקים היו אחד, והטראומה קולקטיבית", הוא אומר. "מאז, פחות או יותר, יש ניכור גדל והולך בין זרמים שונים. 'חרד"לים', 'דתי לייט', 'מסמסים בשבת' וכל הז'רגון שאתה מכיר אפילו טוב ממני - ההתנתקות הייתה המפץ הגדול של העניין הזה. הפעם האחרונה שגם גבעת־שמואל וגם אלון מורה יצאו באוטובוסים, ולא הרגישו שיש ביניהם כזה הבדל. אנתרופולוגיה חובבנית".

     

    או למשל רצח רבין. "אירוע גדול ומשמעותי בתולדותינו כאומה. אבל אני כבר לא קשור אליו. לא יודע כמה זה נכח בילדות שלי, אם בכלל", אומר. "נולדתי אחרי תקופת אוסלו. ושמעתי כמה מתנגדי אוסלו מדברים על החוויה שלהם, של אנשים שנאבקים בכוח הרבה יותר גדול מהם, שאפילו לא היה להם פתחון פה. הם הרגישו שזה מאבק בטחנות רוח. אולי זה גם המקור לאיך שזה הסתיים".

     

    התקשורת עדיין נתפסת כ"לא מאוזנת"?

     

    "ברור שזה משתנה. אבל השנקל שלי בנושא הוא: התקשורת היא לא שמאלנית. התקשורת שמאלנים. זו אבחנה חשובה. גם היום, אחרי כל השינויים הקוסמטיים, תעשה סקר במערכות הגדולות - ראש הממשלה לא יהיה נתניהו, אלא שמאלה משם. וזה מאוד טבעי. בכל מדינה בעולם זה ככה. יש מקצועות שמושכים אליהם אנשים מסוימים. ולדעתי, בתחום הניוז זה לא רלוונטי. שמאלנים וימנים כאחד עושים עבודה מקצועית. אבל החשש הוא שהשאלה הזו תהיה השאלה שקיימת. שהשאלה עליך, כשאתה מגיע לעבוד בדסק חדשות, היא 'מה הרקע שלך'".

     

    אף אחד לא יחשוב שנולדת במשפחה המסוימת הזו והתחנכת איפה שהתחנכת, ומחר תגיד, בבקשה, תחזירו את רבבה לפלסטינים.

     

    "ברור שאף אחד לא עיוור. מסכים שזה לא נשמע סביר. אבל למה לא? תפקידי, כמגיש רצועת שמונה בבוקר, לעמעם את התחושות האלה".

     

    למה להסתיר? אפילו עמית סגל התחיל לחשוף את דעותיו.

     

    "כשיהיה לי הניסיון ושורת החשיפות והכישרון של עמית סגל, מה שנקרא בעולם הרבני 'כתפיים רחבות' - אולי אני אדבר. לא, התפיסה התקשורתית שלי מאוד אולד־סקול".

     

    חנוך דאום למשל אמר בזמנו על פרשת מוטי אלון: "אוי לו לעיתונאי הדתי שהיה מפרסם דבר כזה". יש טענה שחלק מעיתונאי הימין, במובהק הציונות הדתית, קודם כל נאמנים למגזר, לאידיאולוגיה. שהיא גם סלע מחלוקת בעם. כמו השאלה, "יהודית או דמוקרטית", המתח בין אידיאולוגי ומקצועי - והאידיאולוגי ינצח.

     

    "אני לא אפול למלכודת הזו. אני לגמרי ב'מקצועי'. יותר מזה: עצם זה שאתה שואל אותי, או את עמית סגל, עקיבא נוביק, יאיר שרקי, או כל אחד שיש לו כיפה על הראש – מניח שלמתנחלים יש אג'נדה, בניגוד לכל ציבור אחר. שתיים, שיש קונספירציה. שאני נכנסתי לגל"צ כסוכן כפול. שאמנם באתי לעשות קריירה ולהשיג סיפורים, אבל יום יבוא ואז יבקע ממני הסוכן הסובייטי הרדום, ואהפוך את גל"צ לגלי צבא ממלכת יהודה. וזו שאלה שאני בכלל לא מוכן להישאל! כל הזמן צריך להגיד למה אני ככה ולמה אני כזה, ולהצטדק. לא מוכן.

     

    "אני מעדיף שתתייחס אליי כאל ג'ובניק מסריח, אוכל חינם, שעושה קריירה על חשבון הצבא – מאשר שתשאל אם אני סוכן רדום שיום אחד יהפוך את התקשורת. או אם גנזתי פעם סיפור שהיה אמור לפגוע בסו־קולד המגזר שלי".

     

    אז הנה אני שואל. ג'ובניקים מסריחים אוכלי חינם צריכים לקבל את המקפצה הזו? ואחר כך הם ביתרון החונטה שלהם על פני הקולגות, ומחלקים זה לזה פרסי סוקולוב? מה פתאום שירות חובה ברדיו? לא קשור לביטחון המדינה.

     

    "אין לי את הסמכות לנהל על זה דיון, רק לחלוק מהחוויות שלי. חיילי גל"צ הם האחרונים בצה"ל שזכותם להתלונן. הם קיבלו מתנת אל, מהרגע שהם התקבלו. תשמע. הייתי חייל ב'צוק איתן'. מגיע ללוויה של חייל שמסר את נפשו על הגנת המולדת - עם מדים של גלי צה"ל ומיקרופון. ישר הורדתי את התגיות. כי זה מביש. איזה מין דבר זה? בא לך שמישהו יכניס לך אגרוף. מצד שני, ב־99 אחוז מהמקרים דווקא ההורים והמשפחה - שאני במקומם הייתי מעיף לי סטירה – מאוד רוצים לדבר, רוצים לזכור. יש כאלה שמבקשים את ההקלטה. אז אתה אומר, לפחות זה. בסוף עשיתי משהו קטנטן טוב".

     

     

    × × ×

     

    לפני שקיבל את יומן הבוקר, שנרב שימש בצוות המקים, והיה העורך הראשון של התוכנית בהגשת אראל סג"ל. "מבחינתי זו הייתה תוכנית דעות מובהקת. לא חדשות", הוא אומר, "זה סיפור אחר לגמרי".

     

    כמה היה קשה לערוך אותה?

     

    "אראל נשמה. תענוג לעבוד איתו. הטאלנט הכי פחות פלצן שיש, ביי־פאר. אדם חכם ומשכיל מאוד. התפקיד שלי היה מוגדר. אראל הוא סוס הפרא ואני על הרסן. אולי לא לרסן, אלא לכוון. לתוכנית אין עמדה, למגישים יש עמדה. אני בחרתי את האייטמים עבורו והתאמצתי, לא בטוח שהצלחתי ומה נשאר מזה, להביא אייטמים בצורה מאוזנת והוגנת".

     

    אבל לבחור אייטמים זה סופר־עמדה. בוא נמצא גם היום את הערבי הקיצוני התורן כדי להדליק אש, ולתת למגישים לצרוח כמוצאי שלל רב.

     

    "המחשבה הייתה הווארד סטרן, בכלל לא תוכנית פוליטית. משכתי את התוכנית למקום שהוא טוק־שואו מטורף בשלל נושאים, דעות וחגיגה, ולא ראיונות מעונבים. לא באתי כבן 22 ללמד את סג"ל מי להיות".

     

    התוכנית הפכה להיות המגן האנושי של נתניהו. המופע של ריקלין.

     

    "הוא פרח בערוץ 2 עוד הרבה לפני. אבל רגע, ומה עם חיים לוינסון ודוד ורטהיים? כל אחד והדעות שלו. אולי יש כאן גם תפיסה שונה על חשיבות התקשורת. יכול להיות שבדור שלי, התקשורת לא משפיעה. היא משפיעה בהמון דברים – אבל בתחום הדעות, מעט מאוד. ע"ע ראש הממשלה ומה שהתקשורת כותבת עליו בשנות שלטונו, ומה שהעם בוחר בסופו של דבר".

     

    עוד לא תשעה חודשים בתפקיד, אבל היו כבר תאקלים. אחד זכור במיוחד היה עם היחצ"ן של המדינה, רני רהב. במהלך דיון בנוגע למחזה בקאמרי ובו שיריו של אייל גולן, שנרב העלה לשידור את שלמה וישינסקי, קרא ממכתב זועם של דרור קרן, "וציטטתי מתוך הודאתו של גולן במשטרה, מה הוא עשה. אחר כך אמר לי חבר טוב מהילדות, 'זו פעם ראשונה ששמעתי אותך מוציא מהפה את המילים, 'מין אוראלי'", הוא צוחק. "ורני רהב אמר: גם דרור קרן וגם אתה לא הייתם עוצרים במקרה כזה. עניתי: שמע, זו עילה לתביעת דיבה. אני לא מתכוון לתבוע אותך. אבל אתה בעצם מאשים אותי ואת דרור קרן שהיינו יכולים לקיים יחסי מין עם קטינות".

     

    אבל אתה יודע שזה מה שיקרה, לא? כמו להעלות לשידור את ענבל אור.

     

    "לא, ענבל אור זה משהו אחר. וזה מאוד לא יפה. זה יושב שם על משהו נפשי, והתקשורת צריכה להסיר את ידיה. אני לא נגד שיקולי רייטינג ולא פוסל איש, אם הוא מביא תוכן. באמת, מוכן לראיין את כולם, כולל מחבלים. נניח מרוואן ברגותי יתראיין מהכלא? מחר! כולל אנשים עם דם על הידיים, שלהם פיזית".

     

    בין היתר הוא אוהב מאוד מוזיקה, אפילו מזכיר לי ביקורת מתפעמת שכתבתי על אביב גדג'. אבל ממעט לצאת. "באשמתי. אני קצת אוטיסט. על הספקטרום. לא ברנז'אי", הוא אומר.

     

    בשל דרישות התפקיד הוא כבר חמש שנים ביפו, עכשיו ביפו ד'. הוא רווק, אין לו חברה, "מקווה שלעולם לא אכנס לרשימת המבוקשים של המגזר", וכל היתר נהדף באדיבות. "זה שלי", הוא עונה. בהופעה קצרה שלו בטלוויזה, רפי רשף ניסה לגעת לו מתחת לחגורה, וזה היה מביך. יודע שהוא רוצה משפחה וילדים, ולגור במקום קטן ושקט. "אני שונא להסתובב בתל־אביב. אבל עוד יותר, בירושלים. פשוט שונא מרחבים אורבניים. לא נהנה. זה גדול מדי ומבלבל ורועש, לא כיף לי בערים באופן כללי".

     

    אז באמת איפה נמצא אותך עוד עשר שנים?

     

    "שאלה מצוינת. בגדול, התגלגלתי לתקשורת. חוץ מההחלטה להירשם לשם, בכל שאר הדברים החליטו עבורי. באמת שאין לי מושג. כי בסוף־בסוף־בסוף, אחרי כל הדברים הגדולים - אני עוד לא בן 24. אני לא רוצה להיות איש משעמם, ולא חושב שאני משעמם. אבל דעתי, לא רק שהיא לא אמורה לשנות. אני לא חושב שאני דמות שלמישהו אכפת ממנה".

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 26.06.18 , 19:25