"נפל טיל עשרה מטר מאיתנו. אני בת חמש בעזה ואומרת לעצמי 'זהו, אני הולכת למות'"
יסמין דנישבסקי היא נערה ישראלית חייכנית ממוצא רוסי שמככבת בריאליטי 'הבנים והבנות' בערוץ הילדים. איך היא מצאה את עצמה מבלה את החופשות של ילדותה אצל אביה בעזה, מסתתרת מהפגזות צה"ל ב'עופרת יצוקה', מבועתת מהעוני והטירוף סביבה, באמצע התקף זאבת ואחרי שאמא שלה נלקחה לחקירה אצל חמאס?
נער ונערה מתחרים זה בזו - מי יצליח לייצב כפכף על מקל של מטאטא במשך זמן רב יותר. מי שיפסיד, ישלח את הקבוצה שלו למשימת הדחה בלהיט הקיץ של ערוץ הילדים 'הבנים והבנות'. החיים והמוות ביד הכפכף. אבל בשביל יסמין דנישבסקי - מוסלמית, רוסייה, ישראלית, בת 15, זה נו־ביגי. היא חייבת לנצח במשחק, ברור. אבל המוות, זה בגרסה האמיתית, כבר הספיק לנקוש על הדלת שלה יותר מפעם אחת.
יסמין כבר מכירה את כל התגובות שסופגת בישראל נערה מוסלמית עם כיסוי ראש, רק מללכת ברחוב, עוד הרבה לפני שהתוכנית עלתה. זה לא ירגש אותה, נקסט. גם כשהיא נזכרת ברגעים הכי קשים שחוותה, כשנסעה לבקר את אבא שלה בעזה, בזמן מבצע 'עופרת יצוקה' למשל, היא מחייכת. מה שהיה היה. גם אם יש לה סחרחורת בגלל מחלת הזאבת וצריך לעצור רגע, היא שותה כוס מים, צוחקת וממשיכה. עם קול מתוק והמון ביטחון עצמי, טונות של כריזמה וגם פה גדול.
"כולם באודישנים נראו ממש לא כמוני", היא מחייכת. "כולן היו יפות כאלה, בלונדיניות בשורטים וגופיות. הסתכלו עליי מלא. התפלאו. 'רגע, מה היא קשורה בכלל?' המלהקת ממש הופתעה. 'דנישבסקי? זה לא שם משפחה ערבי! מה את רוסייה?'"
× × ×
לצידה של יסמין, בביתן ביפו יושבת אמה, דיאנה, בת 34, שנולדה במוסקבה לאם יהודייה ואב נוצרי. ב־99 עלו לארץ. כשהייתה בתיכון, התאהבה דיאנה במוסלמי מעזה ששהה בישראל עם אישורים. היא התאסלמה, השניים התחתנו, ובגיל 20 ילדה את יסמין, בתם הבכורה. מאז נולדו להם עוד שלוש בנות. פניה וגופה מכוסים לחלוטין, ורואים רק את העיניים. כיום, האב חי בעזה והן לא בקשר איתו.
עם כל הכבוד ל'הבנים והבנות', סיפור החיים של האמא וגם האישיות המרשימה שלה יכולים לפרנס שבע תוכניות ריאליטי בקלות, וגם דוקו בנטפליקס.
ביוני 2001, הייתה דיאנה תלמידה בת 16 בדרך למסיבה בדולפינריום. "כל בנות הכיתה שלי היו שם. הייתי אמורה לפגוש שם חבר. כולי רוצה להגיע כבר למסיבה, כדורים וכל זה. ואין מונית. ואז החבר מתקשר ואומר לי, 'דיאנה, את לא מבינה מה קרה פה'. זה היה מזעזע".
״כשהייתי בכיתה י' הכרתי את אבא של יסמין, ליד הדוליפנריום. בבית ספר אמרו לי, 'איך את, שחווית פיגוע כזה שעשה מחבל ערבי, יוצאת עם ערבי?' אבל אם ההוא מחבל זה לא אומר שגם זה מחבל. קראו לי בוגדת. אמרו שבגדתי במי שנרצח. עשו עליי חרם. אבל זה משהו שקרה. את לא יכולה לעצור את הרגשות שלך בגלל מה שאומרים בכיתה. הם עשו הכללה, שכולם מחבלים".
איך ההורים שלך קיבלו את זה?
״תראי, הם לא דתיים או משהו, אבל ערבי זאת החותמת עליו, גם אם יהיה עורך דין או רופא. אבל בבית שאת לא רואה בו התפתחות קדימה, עם הורים שלא למדו את השפה ולא כלום, את מחפשת את העניין בחוץ. תודה להם שהביאו אותי לפה, אבל אני הלכתי לחפש אקשן".
ואז החלטת להתאסלם.
"הסתובבתי, ניסיתי את החיים הרגילים. וגם שם יש באסה, וגם שם יש עייפות והכל. אני את החיים האלה עם השתייה והכל, ניסיתי. זה בלגן. מזל מי שייצא מזה נשוי עם ילדים".
כשליסמין מלאו שנתיים, האב חזר מיפו לעזה. "לא עברנו לשם כי אני אזרחית ישראלית, יש לי זכויות וההורים שלי כאן. פה יש לי ביטחון. אי־אפשר בשביל אהבה לסכן את החיים, לא שלי ולא של הילדים שלי. במקום זה הייתי מגיעה לבקר, מריחה מרחוק - יש מצב לבוא, אין מצב?"
"פעם בשנה, בחופש הגדול, היינו נוסעות לעזה לביקור של חודש־חודשיים", נזכרת יסמין. "כל השנה היינו חוסכות כסף וקונות אספקה לנסיעה. אוכל, בגדים, תנורים, מאווררים. כי בעזה אין כמעט שום דבר. אני לא יודעת מה המצב עכשיו אבל אז אפילו מקרר לא היה. תנורים? אין. גז? סירים? אין. אז היינו צריכות להביא את כל הבית איתנו, כי רצינו לחיות בסבבה אם אנחנו כבר שם".
איך מרגישה ילדה ישראלית קטנה כשהיא נכנסת לעזה?
"הייתי בת חמש. נסענו במונית עם שקים גדולים. שש שעות במחסום ארז, מלא בדיקות בכניסה לעזה ואת לא מבינה איזה בדיקות בדרך חזרה לישראל. ממש מפחיד לילדה. אבל משנה לשנה התרגלתי".
דיאנה: "נכנסנו, ואני עדיין רשומה בתעודת זהות 'דנישבסקי', אבל אני לבושה ככה, לפי האיסלאם. אז החמאס חושבים שאני שב"כ! דנישבסקי דיאנה, ואמא אירנה, ואבא אדוארד. ועוד לפני שהחלפתי את הדת באופן רשמי במשרד הדתות, היה כתוב יהודייה. אז הם אומרים, 'מה זה?! תצאו מהאוטו! בואו לחקירה'".
החקירה עברה בשלום, גם הודות לשליטה של דיאנה ברזי הקוראן ואז נשאר רק ליהנות מחופשה פסטורלית באחד האזורים הצפופים, העניים והאומללים בעולם – עזה תחת המצור הישראלי.
יסמין: "עזה נראתה כמו מזבלה. את רואה חמור, חתוך. מוכרים בשר חמור. רגל אחת עם העור והכל תלוי הפוך עם כל הגוף שלו. ראש שמה, רגליים שמה. מגעיל. הכל מסריח. היינו אוכלים ממש קצת, קונים חלב באבקה. לא היו לי חברים, לא הכרתי אף אחד חוץ מהמשפחה של אבא שלי. הם הולכים בלי נעליים, בלי כפכפים, לא מתקלחים, הכל מלוכלך. את רואה אנשים לובשים את אותם מכנסיים שבועיים. בלי תחתונים. זה הגעיל אותי. לא התרגלתי לזה. אמא שלי פינקה אותי. קילחה אותי כל יום, קנתה לי בגדים. באתי, ילדה נקייה, עם ארנק. הייתי באה עם חצי שקל - ישר גונבים לי אותו. אגב, הכל זול שם. חצי שקל לשקית במבה ענקית. אבל זה לא שווה. אני מעדיפה שהכל יהיה יותר יקר ונחיה בביטחון".
וביטחון היה הדבר האחרון שהיא חשה בביקור האחרון אצל אבא, בחורף 2008. "נסענו, הכל טוב ויפה ופתאום אנחנו שומעות טילים. לא הבנתי מה קרה. אמא ניסתה להרגיע אותי: 'לא יסמין, זה סתם ריב קטן'. מה היא תגיד לילדה קטנה, שיש מלחמה? אנחנו שומעות את הטילים נופלים ואין אזעקות לפני שנופל טיל (של צה"ל). אבא שלי חזר הביתה ואמר, 'דיאנה, יש מלחמה'. זה היה 'עופרת יצוקה'. לא יכולנו לברוח חזרה לישראל כי אפשר לצאת מעזה רק בתאריך שהתחייבת עליו מראש. אני זוכרת שנפל טיל עשרה מטר מהבית שלנו והכל רעד. אני בת שבע ומשקשקת מפחד. כולנו שיקשקנו ואמרנו, 'אין מצב שחוזרים לפה יותר. אין מצב בעולם'. שלא נדבר על מה שהולך שם עם העזתים".
דיאנה: "החיים לא יקרים להם".
יסמין: "ממש לא. 'אה בסדר, מתו כמה'".
תסבירו.
יסמין: "הם לא מטפלים בילדים בשום צורה. את יודעת מה צריך לעשות בשביל להשיג טיפות אוזניים? יש בית מרקחת במרכז העיר, שעתיים נסיעה. ובמלחמה אי־אפשר בכלל לנסוע. הייתה לי דלקת אוזניים והיה לי התקף זאבת, הייתי אחרי כימותרפיה והכל הגיע בבום. אמא גם הייתה בהיריון וזה היה מפחיד".
חשבת שאולי לא תצאי משם בחיים?
יסמין: כן, היו לי מחשבות כאלה. אני בת חמש בעזה ואומרת לעצמי, 'זהו, אני הולכת למות, אני לא הולכת לחזור לישראל יותר, לא הולכת לחזור לבית ספר שלי'. וזה כואב, זה לא קל. הייתי ילדה. רציתי ליהנות".
דיאנה: "החבאתי את הילדות בשירותים. ואת לא רואה כלום חוץ מהאור של הטילים".
יסמין: "וואי, וממש רואים את הטילים! ושומעים את הצליל (ושתיהן מזמזמות שריקה של טיל וצוחקות) ומה עובר לי בראש? יא ראב! אללה יוסתור! ואז בום. כל עשר דקות יש טיל. אמא שלי לקחה כדורגל וניסתה להצחיק אותי. היא מנסה בחודש שביעי, במלחמה, לשעשע אותי".
דיאנה: "ניסיתי לשמח אותה, למרות שמבפנים התפוצצתי".
סיטואציה מטורפת לגמרי.
דיאנה: "בגלל זה ההתמודדות ב'הבנים והבנות' או התגובות של הצופים - זה קל בשבילה".
יסמין (מחייכת): "זה כלום! זה כמו לפצח גרעינים".
× × ×
כאילו לא היה מספיק קשה בתוך עזה, גם החזרה לישראל דרך מחסום ארז נצרבה כחוויה מטלטלת. "כשחוזרים הבדיקה יותר רצינית", אומרת יסמין. "את יודעת, זה להיכנס לישראל, לא לעזה שמה אכפת להם, תמותו שם. ובגלל שאמא שלי לבושה ככה ובגלל המוצרים שהיא החזירה איתה, המאוורר וכל זה, אז משהו ציפצף לה בבדיקה. הכניסו אותנו לחדר מפחיד, וחיכינו שם המון. פחדתי. רק רציתי לחזור למדינה שלי. למקום בטוח".
דיאנה: "הכניסו אותנו בצד הישראלי של המחסום לחדר שהרצפה היא רשת מברזל מעל בור שלא רואים את התחתית. אם יש קמצוץ סכנה הם לוחצים על השלט ובום, כולם נופלים למטה".
יסמין: "כדי שאם יהיה פיצוף אף אחד לא ייפגע. אחת הרגליים של הכיסא נכנסה לתוך החור דרך הרשת. שומעים את ההד. אמאל'ה. פחדתי".
דיאנה: "מולי הייתה זכוכית ועומדת חיילת. אומרת לי להוריד הכל ויש מצלמה. אמרתי לה, 'תגידי לי, את בסדר? אני אזרחית ישראלית כמוך. הזכויות שלי ושלך שוות. אני אחזור כמו שנכנסתי. אם את תפתחי את הדבר הזה עליי ועל הבנות שלי זה יהיה על המצפון שלך. מצד אחד זה טוב, הם עושים כאלה תנאים שאת לא רוצה ללכת לעזה וגם לא לחזור. חוויה חד־פעמית".
יסמין: "אז החלטנו שזהו. לא חוזרים לעזה".
דיאנה: "במקום לבחור חיי אהבה ומשפחה - שהם מסוכנים, החלטנו לבחור לחיות לבד, ולהתקדם, להתפתח, להצליח. בחרנו להתקדם למשהו בריא".
יסמין, לא ראית את אבא שלך בערך עשור. את מתגעגעת אליו?
"האמת? לא. הוא לא היה דמות אב בשבילי. הוא היה חוזר מאוחר בלילה ולא הייתי מספיקה לראות אותו. פעם אחת באתי לביקור בעזה עם איזה 70 שקל, החבאתי את הארנק ואבא שלי לקח לי אותו. אמרתי, 'אבא, איפה הכסף?' פעם אחת הוא הביא לי מחברת. אחרי כל כך הרבה זמן. הוא לא היה אבא בשבילי בשום דבר. הוא לא היה בא איתי לשום מקום, הוא לא היה ביחד איתנו במשפחה. רק אמא שלי. אז למה יש לי להתגעגע בדיוק? אני לא חוויתי אותו מספיק בשביל להתגעגע אליו".
ראיתן מקרוב את המצוקה של תושבי עזה. את השלכות המצור הישראלי.
דיאנה: "סגרו להם הכל בגלל ההתנהגות שלהם והפיגועים. נכון שהעוני והיובש והכעס מייצר המון מחבלים. אבל אם אתם מסוכנים, מה אפשר לעשות? יש בהם כעס שעובר מדור לדור, האדמה, המקום, סבתא שלנו, סבא שלנו. זה רודף אותם והם מגדלים על זה את הילדים שלהם. זה הרי לא רשום בדת, כל ההתאבדויות האלה".
יסמין: "הגזענות במדינת ישראל התחילה בגללם. בדת שלנו לא רשום לרצוח ולא להתאבד. הם הרסו הכל. עכשיו הם מתבכיינים שגזעניים כלפיהם? הם התחילו את הגזענות".
את יכולה להבין גם את השנאה לישראל לאור מה שראית שם?
"בטח שיש רגעים שאני מרחמת עליהם. הייתי שם, סבלתי גם בעצמי. אבל הם לא עושים משהו כדי לשפר את מצבם. למה אתם חייבים לעשות מלחמה?"
דיאנה: "כל אחד צודק, בצד שלו. ישראל צודקת, היא רוצה להגן על האזרחים. ובעזה גם צודקים כי הם רעבים וצמאים והם לא יכולים לסבול את זה ואין להם למי לפנות".
יסמין: "אני חושבת שאם באמת ננסה פעם אחת להגיע להסכם, שני העמים, זה יכול להסתדר. אבל ברור שיהיו כאלה שיזיקו. אותם צריך לשים בצד. לא צריך לשים עם שלם בצד בגלל כמה שעושים בלגן".
דיאנה: "את ילדה טובה. אני לא מאמינה שיהיה טוב בהקשר הזה".
יסמין: "אני אופטימית".
דיאנה: "בכל מקרה, אני לא מוכנה שאף עזתי יתחתן עם הבת שלי".
ואם היא תכיר בחור יהודי?
דיאנה: "שמעי, צריך להיות ביניהם תיאום ציפיות, רק ככה זה יכול להסתדר. אם היא מוסלמית והוא יהודי, מישהו ימשוך לכיוון שלו, אחרת זה לא יקרה. ככה זה".
× × ×
ביום ראשון הקרוב, תעלה התוכנית (בימים א'־ג', ב־15:00, הפעם ב־Partner TV). בין הנערים והנערות שיתחרו בה כל הדרך למקום הראשון ולהפיכה לכוכבי רשת, יסמין תכבוש את המסך בכיסוי ראש ובבגדים צנועים. אם לא שמעתם על התוכנית הזאת, או שאין לכם ילדים בגיל המתאים עדיין, או שאתם לא מדברים איתם מספיק. מעין גרסה גוד־וייברית ל'הישרדות', שפתחה את הדלת לטינאייג'רס שסופרים היום את העוקבים באינסטגרם ואת הכסף.
רשימה חלקית מאוד: קים אור אזולאי, שחקנית ואושיית אופנה (226 אלף עוקבים באינסטוש). אנה זק, כוכבת רשת עם מיליון עוקבים. אלין כהן, רקדנית, מנחה, בעלת מותג איפור מלכה של לייקים (451 אלף עוקבים באינסטוש). מה ש'האח הגדול' עשתה לאלירז שדה, ליהיא גרינר ואביבית בר זוהר, 'הבנים והבנות' עושה בכמה דרגות מעל. הליהוקים של אמירה בוזגלו נותנים ביטוי גם למי שנתפס 'אחר', כי זה הרבה יותר מבסדר לא להיות כמו כולם. בעונה שעברה למשל, השתתפה רומי אברג'ל, הטרנסג'נדרית הצעירה בישראל. זה לא סתם גימיק, אלה ליהוקים שצריכים לשנות משהו, על אמת.
אז בינתיים הפפרצי עוד לא רודפים אחרי יסמין, אבל מבטים ברחוב הם גם ככה חלק מכל יציאה שלה מהבית. "בכל מקום מסתכלים עליי, למשל בקניונים", היא מסבירה. "ילדה עם כיסוי ראש. הרבה פעמים שואלים אותי, 'תגידי, את נשואה? יש לך ילדים?' כשאני הולכת עם האחיות שלי חושבים שהן הבנות שלי. ואני תוהה, מה אני נראית עד כדי כך אמא? (צוחקת). תמיד שואלים, 'ממתי לובשים את זה?׳' ואני מסבירה שרק מי שרוצה לובשת, אני התחלתי בגיל שש".
את החלטת?
"אמרתי לאמא שלי שאני רוצה להתלבש כמוה - אז היא עוד הייתה רק עם כיסוי ראש - והיא אמרה שאני קטנה מדי, אבל הכרזתי שלא אצא מהבית אם היא לא תלביש אותי ככה. היא הסכימה, ונשבעתי לעצמי שאני לא מורידה את הכיסוי. אני רוצה ללבוש את זה. לא מעניין אותי איך זה ללכת עם שורטס. פעם זה עבר לי בראש אבל עכשיו לא".
מה השתנה?
"אני רוצה שבן זוגי לעתיד - אם יהיה לי אחד כזה (צוחקת) - יראה את כל מה שאנשים אחרים לא ראו. רק הוא. אני רוצה שהוא יהיה המיוחד. אם אראה את השיער שלי או את הגוף שלי - מה עוד יהיה לי להראות לו אחר כך? כלום".
זה לא קשה שכל הזמן מסתכלים ברחוב?
"בהתחלה הייתי הולכת לפעמים עם כובעים כדי להסתיר את זה, אבל אז אמרתי לעצמי, 'למה מה קרה? אני צריכה להיות כמוהם בשביל שיאהבו אותי?' לא! אני אהיה מי שאני. מי שאוהב אותי שיאהב, מי שלא? לא צריך. אני אוהבת את עצמי וזה מספיק".
דיאנה: "אני מבינה גם עברית, גם רוסית, גם אנגלית וגם ערבית. נגיד מישהי אומרת, 'לא רואים איפה הפנים שלה ואיפה הגב'. או שאומרים, 'סמרטוטים' ו'מחבלים'. מי שאומר את זה הוא אדם לא מפותח".
לא מפריעה לכן המחשבה שבחברה היהודית רואים אתכן וחושבים שאתן מחבלות?
יסמין: "כן, וואי, זה קורה הרבה פעמים. ולא רק ברחוב, גם באינסטגרם, מסתכלים בתמונות וכותבים לי, ׳מה את ערבייה? אז למה את מדברת עברית?' אני מדברת עברית הרבה יותר מערבית, ולפעמים אני מעלה סטוריז בעברית. 'מה את קשורה?' 'תעופי מפה', 'מה את מחבלת?' וזה ילדים כותבים, בגילי. אני פשוט לא לוקחת את זה ללב. מה להיפגע ממישהו שאני אפילו לא מכירה?"
והחשיפה בטלוויזיה עשויה להעצים את זה.
"עכשיו, כשהתקבלתי לתוכנית, אז אומרים, 'מה קשור ערבייה?' 'הערבים מתחילים להשתלט לנו על המדינה', 'חייבים להרוג אותם' וכל מיני כאלה. אבל אני לא מבינה, זה עושה להם טוב לכתוב את זה? ידעתי שאם אתקבל יהיו מלא תגובות רעות בגלל שאני ערבייה ובגלל המצב במדינה שהוא גם ככה לא משהו. 'תעופי מפה', 'לכי לעזה', זה יהיה. אבל אני חייבת לשים את זה בצד ולהמשיך בדרך שלי. אני לא אספור את התגובות הרעות, זה לא מעניין אותי. השבוע העליתי תמונה של אמא שלי לסטורי באינסטגרם וכתבתי: 'אמא אני אוהבת אותך', אז הרבה אנשים התחילו לכתוב לי 'מה זה, יש לך אמא דאעש', 'אמא שלך נראית ג׳יהאדיסטית', 'תלכו מפה' וכאלה. ואז העליתי עוד סטורי וכתבתי, 'זאת אמא שלי ואני גאה בה. זה שהיא לובשת את הניקאב, זה לא אומר שהיא ג׳יהאדיסטית או מחבלת. זה רק אומר שהיא חיה את החיים בדרך שלה'".
איך קיבלו אותך בתוכנית?
"כולם קיבלו אותי טוב. לא היו קטעים מסריחים בגלל הדת או משהו. והיה מאוד כיף. לא בכל מקום מקבלים אותי. למשל הלכתי לצופים בכיתה ז׳, פה בשבט יפו, ובהתחלה לא קיבלו אותי בגלל שאני ערבייה. בצופים! לא היה חיבור בהתחלה. ראיתי שאנשים מתרחקים. לא יושבים לידי. עם הזמן זה הסתדר. הם הכירו אותי, ראו שאני לא מחבלת.
"והגזענות מגיעה מכל הכיוונים. על המדים של הצופים, יש גם דגל ישראל. אז גם הערבים מעירים לי בגלל זה. יש ערבים שלא מוכנים לסתום וחייבים להגיד משהו. לא להגיד בעדינות שזה לא יפה, אלא, 'את, מה יש לך יא חוצפנית, יא בוגדת, תורידי את זה מהר'. אז לפעמים אני מסתירה כי אין לי כוח לוויכוחים האלה. אבל תכלס אנחנו חיים במדינת ישראל, אז כל זה קצת מוזר".
יש עוד ערבים בצופים?
"כן, אבל לא כמוני".
כלומר, יש קלים לעיכול?
"כן. בדיוק זה. בלי מנדיל, ובשורטס".
את חושבת שהחברה הישראלית יכולה לקבל אותך במאה אחוז?
"האמת? לא. תמיד יהיו האנשים שלא יקבלו אותי, שיגידו שאין מצב, כי 'היא מוסלמית', כי 'היא לא אני'. כי 'היא מישהי שונה'. אני לא חושבת שאנחנו שונים. זה שאני לובשת ככה ואת לובשת אחרת לא אומר שאנחנו לא בני אדם. חייבים להתחבר מתישהו".
דיאנה: "אפשר לחשוב שיהודים חילונים וחרדים לא יוצאים אחד נגד השני. חוץ מזה, הרבה אנשים לא מבינים שהכיסוי לאישה זה מונע פיתוי, וזהו. זה לא אומר שאת מחבלת. והאמת, אני הולכת חופשי, דורכת, אני והיא יד ביד, ולא רואה אף אחד ממטר, ומי שלא טוב לו יום טוב לו!"
היו תנאים שביקשת מהפקת התוכנית?
דיאנה: "ממש־ממש לא. התוכנית מוכרת לי, ידעתי מה היא הולכת לעבור".
ב'האח הגדול' שמס, מתמודדת מוסלמית בכיסוי ראש, ביקשה כמה תנאים.
דיאנה: "זה בחיים לא הייתי מסכימה, אבל לא בגלל הדת, פשוט לא מוכנה להיות במקום סגור ולמנוע מעצמי חופש כדי שמישהו יצפה בי".
יסמין: "חבל ששמס הלכה. כל הנורמלים מודחים. כשראיתי אותה אמרתי לעצמי שסוף־סוף עוד קצת אנשים מהעדה שלי באים ו'משתלטים' על הטלוויזיה - משתלטים במירכאות, כן? ותשימי במודגש את המירכאות, שלא יגידו: 'זאתי גזענית, צריך להרוג אותה' (צוחקת)".
× × ×
בעיקרון, ד"ר האוס יגיד שזה אף פעם לא זאבת, או לופוס בשמה הלועזי. מחלה אוטואימונית קשה. גם במקרה של יסמין, עברו שש שנים עד שהגיעה האבחנה. "כשהיא הייתה בת שלוש, ירד לה דם מהאף", מתארת דיאנה. "חשבתי שזה כלום, אולי היא נפלה או משהו. ואז שוב למחרת, ועוד יום, ועוד יום, סימנים כחולים ברגליים. לקחתי אותה לרופא. ראו שיש בעיה בכדוריות הדם ובקרישת הדם. אבל לא ידעו מה זה, כי כשהמחלה מתפתחת היא מטעה. אי־אפשר לגלות רק מדימום".
יסמין: "ואז בערך בגיל שש־שבע היה לי דימום מוחי, ופרופסור שי פדה הציל לי את החיים. הייתי נחתכת בקטנה והפצע מדמם, מדמם, מדמם. בלי סוף. וזה הגיע למצב שכל צד שמאל של הראש מלא בדימום וכל צד שמאל היה משותק, לא יכולתי לדבר, לאכול, להזיז את העיניים. היו צריכים לסגור לי אותן. ואז הייתי צריכה לעבור ניתוח שיש 80 אחוז סיכוי שאני אמות, ואם אני אשרוד יש מצב שאהיה צמח. ממש כמה דקות לפני הניתוח עשו לי צילום וראו שהדימום נהיה קטן יותר. אמא שלי התפללה. בסוף לא עשו את הניתוח. ואני ניצלתי".
"זה לימד אותה להתמודד", מסבירה דיאנה בגאווה. "קודם כל עם בדיקת דם, אחר כך עם בית חולים, עם מקום זר ואנשים זרים, ריחות של תרופות. וזה הוביל אותה לאן שהיא הגיעה היום. אני שמחה לראות אותה ככה, יש לה נפש כל כך חזקה, אחרי כל מה שהיא עברה".
שתיכן עברתן לא מעט.
יסמין: "הכי חשוב שאני לא אצא מסכנה. אני גיבורה. אל תרחמו עליי, אני לא מחפשת תשומת לב. אני, ואמא שלי, והמשפחה שלי הקטנה - יצאנו מזה. תראו, הצלחנו לבד. בעזרת עצמנו.
"ועכשיו אני מבינה שאני הולכת להתפרסם, ושאולי אני יכולה להשפיע על כמה דעות של אנשים. הפרסום, להיות מפורסמת, זה לא מה שכל כך משנה לי. אני רוצה שמה שאני אומרת יתפרסם. שיידעו שלא משנה מי אתה ומה אתה - אתה יכול להצליח".
ומה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
"רופאה. אני רוצה להציל חיים כמו שהצילו את שלי".
לפנייה לכתב/ת 
