עומד בשער

מי שבא בטענות למירי רגב על זה שהיא עירבבה ספורט ופוליטיקה, לא יודע על מה הוא מדבר", אומר הסוציולוג אמיר בן פורת. "אי־אפשר להפריד את הכדורגל מהפוליטיקה. זה כמו להפריד מרכיבים של מים. פוליטיקה וכדורגל קשורים קשר הדוק, וכשאני הייתי צעיר הוא היה אפילו חזק יותר: אנחנו תמכנו בהפועל כי היינו אנשי ההסתדרות, ואנשי מכבי היו האויבים שלנו".

אז מירי רגב צדקה?

"תראה, לא חסרה לי ביקורת עליה, אבל במקרה של המשחק נגד ארגנטינה היא בסך הכל ניסתה לעשות את מה שכולם עושים - להשתמש בכדורגל כדי לעשות רווח פוליטי. הרי תמיד לפני בחירות כל מנהיגי הליכוד מגיעים פתאום לאצטדיון טדי של בית"ר ירושלים ויושבים שם בשורה. אז רגב לא עשתה שום דבר חדש; זה בדיוק כמו שהנסיך הסעודי מגיע עכשיו למשחקים של ערב־הסעודית במונדיאל ברוסיה. למה הוא מגיע, כי זה מעניין אותו? לא, כי זה פוליטי. ואם נבחרת ישראל הייתה מגיעה למונדיאל, גם ראש הממשלה שלנו היה נוסע".

אמיר בן פורת יודע על מה הוא מדבר. עשרה ספרים פירסם עד היום על החברה הישראלית, רובם בוחנים את יחסיה עם הכדורגל. ביניהם 'כדורגל ולאומיות' שחקר את השורשים ההיסטוריים־לאומיים של המשחק; 'בילאדי, בילאדי' שסיכם שנה שבה בילה עם הפועל טייבה, הקבוצה הערבית הראשונה בליגה הבכירה בישראל; 'ממשחק לסחורה' שהציג את הקשר בין התפתחות הכדורגל הישראלי להתפתחות הקפיטליזם; ו'כך לא עושות כולן' על כדורגל נשים.

"אני הכנסתי את הסוציולוגיה של הספורט לאוניברסיטה, לפני זה לא היה דבר כזה", הוא מתגאה. "כשאמרתי בחוג למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן־גוריון שאני הולך לעשות קורס על הסוציולוגיה של הספורט, אמרו לי: 'החוג מלא סטודנטיות, מי יבוא לזה?' אבל הייתי כבר פרופסור, אז אמרתי להם שאני עושה את זה ולא יעזור כלום. בסוף הגיעו לקורס הזה 40 סטודנטיות, והייתי צריך לצאת למסדרון, לגשת לשלושה סטודנטים ולהגיד להם שאם הם ייכנסו לשיעור שלי אני אתן להם 15 נקודות פור".

כמה עשרות שנים עברו מאז שבן פורת חיזר אחר סטודנטים פוטנציאליים במסדרונות האוניברסיטה, והמציאות השתנתה, או לפחות זזה קצת, כפי שניתן ללמוד מכותרת ספרו החדש: 'החיים ממש, הנה הם כאן: ספרות מחזרת אחרי הכדורגל' (הוצאת רסלינג). בן פורת סוקר בספר את ההיסטוריה של הכתיבה הספרותית על כדורגל מאז הפיכתו למשחק פופולרי בבריטניה במאה ה־19, ובעיקר בוחן את התפתחותה ואת מאפייניה בספרות העברית - מ'חבורה שכזאת' של פוצ'ו ועד קובץ הסיפורים 'מה עשה הנוער?' המסקנות: "בשנים האחרונות חלה התעוררות מסוימת בישראל בכתיבה של ספרות כדורגל", ובכל זאת "המצאי עדיין דליל מאוד".

"שני דברים טובים מלווים אותי מילדות ועד לזמן הזה", הוא כותב בפתיחה. "אחד, משחק הכדורגל שנחשפתי אליו כשמלאו לי כמעט שמונה שנים, כאשר משפחתנו עברה לגור בסמוך מאוד למגרש של הפועל רחובות... הדבר הטוב השני שמלווה אותי מילדותי הוא ספרים... היה אפשר לחלק את הזמן בקלות בין משחקים בשכונה, צפייה בכדורגל וקריאה".

ספרות וכדורגל זה שילוב טבעי?

"באנגליה זה קרה מיד, כבר במאה ה־19, עם 'בית הספר של תום בראון' מאת תומס יוז, שפורסם ב־1857, כי כדורגל הוא חלק מהתרבות הקהילתית שם. בישראל זה קצת יותר מורכב. בשנות ה־50 כתבו בארץ כמעט רק על מלחמת השחרור ועל העלייה לארץ, לא היה מקום לדברים אחרים. אני משער שאם הייתי בא אז ל'עם עובד' ואומר להם שכתבתי ספר על כדורגל, הם היו אומרים לי, 'סליחה, אבל אין לנו זמן בשבילך'. הכדורגל היה צריך להיכנס הנה לאט־לאט, אחרי כל ספרות הגבורה. היום המצב אחר לגמרי - כבר אפשר לדבר על קרוב למאתיים איש בהיסטוריה של הספרות הישראלית שכתבו ספר על כדורגל, או הזכירו כדורגל בכתיבה שלהם".

מתי התרחש השינוי הזה?

"מבחינתי, לפחות, זה קרה בזכות נתן שחם, שנפטר ממש בשבוע שעבר. ב־1979 הוא פירסם אסופת סיפורים בשם 'סתיו ירוק', והיה שם סיפור שנקרא 'כדורגל' (ראו טור משמאל). זה היה הסיפור הראשון שקראתי שעסק בכדורגל בלי להתבייש. אני איש השומר הצעיר, כך שהכרתי את שחם עוד מגיל צעיר, אבל הגילוי של הסיפור הזה מילא אותי בהשראה. שחם נחשב לאחד מסופרי דור המדינה, דור שלא כתב על כדורגל - מבחינתם זה היה עניין אזוטרי, אולי הומוריסטי. מאיש כזה ציפית שיכתוב על מוזיקה קלאסית, לא על כדורגל, וכשנתקלתי בסיפור שלו הרגשתי שקיבלתי לגיטימציה לתחום העניין שלי. גם אם בדיעבד אני מבין שזה לא באמת היה נחוץ. כל החבר'ה הגדולים האלה כותבים על אדמה והגשמה וציונות וסוציאליזם - ופתאום מגיע ספר על כדורגל".

למה, בעצם, צריך סוגה נפרדת של 'ספרות כדורגל'? הרי אין 'ספרות בלט' או 'ספרות פסנתר', למשל.

"מפני שכדורגל הוא הדבר הכי פופולרי בעולם, ועל זה אין ויכוח. ובגלל זה אפילו סופרים גדולים כמו אומברטו אקו, ולדימיר נבוקוב וג'ורג' אורוול כתבו על כדורגל. כמה אנשים כבר רואים בלט? אז אולי מישהו יכתוב ספר על חייו כרקדן, אבל אף אחד לא יכתוב על בלט כאירוע חברתי, פוליטי או כלכלי. ספרות כדורגל היא סוגה בפני עצמה - באנגליה יש מדפים שלמים של ספרות כדורגל, וגם בארץ מתחילים לראות את זה. וחוץ מזה, זה פשוט נורא מעניין".

הרבה גרעינים פוצחו כאן מאז שישעיהו ליבוביץ דיבר על "22 חוליגנים שרצים אחרי כדור". כדורגל כבר מזמן לא נתפס כתחום עניין נחות, ונראה שמקומו בתרבות הפופולרית רק הולך ומתבסס. מי שנחשב לדמות המשמעותית במהפכה התרבותית הזאת הוא ניק הורנבי, שפירסם ב־1992 את 'קדחת המגרש', רומן אוטוביוגרפי על חייו של אוהד כדורגל, ו"העניק לספרות הכדורגל מעמד של בן חוקי למהדרין", כמו שמנסח בן פורת. "להורנבי היה הרבה מזל עם הטיימינג. הספר שלו הופיע בדיוק בתקופה שבה המעמד הבינוני והקורא באנגליה התחיל לראות כדורגל. אחריו הייתה פריצה של כתיבה על כדורגל".

25 שנה אחרי, אפילו קרל אובה קנאוסגורד הנורווגי - אחד השמות החמים בזירת הספרות העולמית - נכנס למגרש עם Home and Away: Writing the Beautiful Game, חליפת מכתבים בינו לבין קפטן נבחרת הסופרים של שוודיה פרדריק אקלונד. וגם אצלנו העניינים מתחילים להתחמם. בשנים האחרונות פורסמו כאן שתי אנתולוגיות של סיפורי כדורגל, קובץ שירי כדורגל, וגם רומנים של אודי שרבני, איתי מאירסון ויונתן פיין, שנטועים עמוק בדשא (תנו מבט ברשימה מימין).

"נוסטלגיה 'הולכת טוב' עם כדורגל, בעצם עם כמיהה, עם זיכרון מתוק של נעורים. קל מאוד לקבוע שכמעט כל מי שכותב על משחק הכדורגל נגוע בנוסטלגיה באופן כלשהו", כותב בן פורת, ומוסיף עכשיו: "קח למשל את אודי שרבני, שהיה שחקן כדורגל והפך לסופר. הספר הראשון שלו, 'למה אתה לא מחייך', הוא לדעתי הרומן הגדול הראשון בסוגה הזו של ספרות כדורגל ישראלית, אבל כמעט בכל מה שהוא כתב יש נוסטלגיית כדורגל. ולא צריך להיות שחקן כדורגל כדי לפתח את הנוסטלגיה הזו: זה נכון גם לגבי מי שסתם שיחק בשכונה. לי יש קבוצת חברים שהייתה הולכת איתי לראות כדורגל בגיל שבע־שמונה, ועד היום כשאנחנו נפגשים, על זה אנחנו מדברים".

ובכל זאת, גם לדבריך, אין בארץ מספיק ספרות כדורגל. אולי זו פשוט העובדה שקהל האוהדים ברובו לא בדיוק חופף לקהל הקוראים. נדמה לי שלא ראיתי את אנשי לה פמיליה בשבוע הספר.

"שיעור גדול של אוהדי כדורגל הם בעלי תואר אקדמי. גם בקרב לה פמיליה, אגב, ישנם אוהדים שיכולים לקרוא ספרות כדורגל, וזה על סמך מחקר שעשיתי בעבר. לא כולם נמוכי מצח. אבל כן, ספרות כדורגל עדיין מחפשת קוראים. ולמרות העלייה במספר הפרסומים, עדיין לא יוצאים הרבה ספרים. אחת הסיבות, כנראה, היא שזה לא מכניס כסף. תביא למו"ל ספר על כדורגל, הוא יגיד לך, 'זה נורא נחמד, אבל למי אני אמכור את זה?' אשכול נבו פירסם את 'משאלה אחת ימינה' כשהוא כבר היה סופר מבוסס. אבל לכל סופר אחר יגידו שזה לא יחזיר את ההשקעה. העם לא קורא ספרי פרוזה על כדורגל; העם יקרא אולי את הביוגרפיה של ערן זהבי".

חודש עמוס עובר על בן פורת. בגיל 77 כבר סיים אמנם את עיסוקיו באקדמיה, אבל עד 15 ביולי הוא מחזיק במשרה מלאה על כורסת הטלוויזיה. "מונדיאל זה חודש קדוש, פעם בארבע שנים, והחברים שלי כבר יודעים שבזמן הזה לא מבלבלים לי את המוח. אני צופה במונדיאל באופן קבוע מאז הטורניר שנערך במערב גרמניה ב־1974. לדעתי ראיתי 90 אחוז מהמשחקים ששודרו מאז בארץ".

את אהדתו הוא מחלק ביד נדיבה. "יש חמש קבוצות שאני אוהד: הפועל מרמורק, כי נולדתי ברחובות; הפועל תל־אביב, כי זה אדום; הפועל באר־שבע, כי ייעצתי להם תקופה מסוימת; גלזגו סלטיק, כי למדתי בגלזגו; וליברפול, שאין לי מושג איך היא נדבקה אליי".

ואיזה ספרות כדורגל אתה אוהב?

"אני מוקסם במיוחד מכתיבה של נשים על כדורגל. בין השאר כי אין הרבה. יש רק חמש או שש נשים שבאמת כתבו על זה - למשל 'זמן פציעות' של יעל איכילוב, ויש כדורגל גם ב'צבוטותי' של לימור נחמיאס וב'שום גמדים לא יבואו' של שרה שילה".

במה שונה כתיבה נשית מכתיבה גברית על כדורגל?

"נשים כותבות בסרקזם. אם הרבה מהגברים שכותבים על כדורגל מושפעים מהנוסטלגיה ומייפים את המציאות - הנשים לא. הן כותבות בצורה מפוכחת, כי מבחינתן זה חלק מהמאבק נגד הדומיננטיות הגברית. אתם חושבים שהכדורגל שלכם כזה נחמד ונעים? אז בואו תשמעו איך זה נראה מהצד שלנו. אבל לצערי הרב, כמו שבאופן היסטורי נשים בישראל כתבו פחות על מלחמה, כי הן לא נלחמו, ככה הן גם כותבות פחות על כדורגל, כי הן לא שיחקו. ואם בקושי יש שוק לספרות גברית על כדורגל, השוק לכתיבה נשית על כדורגל הוא מזערי. למרות שיש היום כבר לא מעט אוהדות כדורגל. אני רואה עכשיו בשידורי המונדיאל את הפרשנות של אשרת עיני - שהייתה קפטן נבחרת הנשים של ישראל - ומאוד נהנה".

אולפני המונדיאל של 'כאן' סופגים לא מעט ביקורת. בין השאר על זה שהם מביאים זמרים ובדרנים במקום מנחים מקצועיים; מזלזלים בקהל האוהדים.

"אני דווקא מאוד אוהב את החיבור של הכדורגל לחלקים אחרים של עולם הבידור. זה גורם לאנשים שלא אוהבים כדורגל, אבל כן אוהבים את מוקי או את שלום מיכאלשווילי, לחשוב 'אולי זה גם בשבילי'. אני מעדיף שיהיו פחות מומחים לכדורגל באולפנים, ויותר חיבורים תרבותיים. ואפשר לפתוח את זה לעוד קהלים - תביאו את רוני סומק, שהוא משורר נהדר ואוהד כדורגל. מונדיאל זה בדיוק הזמן לעשות את זה - לחשוף אנשים לתרבות של כדורגל, לספרים על כדורגל".

אולי אם נכתוב יותר ספרים על כדורגל, גם אנחנו נגיע למונדיאל מתישהו.

"לא, לא. בלכתוב ספרים אנחנו טובים, בכדורגל פחות". •