חוק פיצול התאגיד נולד בחטא וייקבר בביזיון. נולד בחטא, כי איש לא באמת רצה לפצל את התאגיד. בטח לא בדרך שבה זה קרה: שני תאגידי שידור, עם משטר תאגידי שנועד להבטיח עצמאות מלאה. ראש הממשלה ואנשיו רצו לשלוט בנעשה בתאגיד, וכשהתברר שזה לא יעבוד, החליטו שאם אי־אפשר לשלוט בו אז בטח אפשר להתעלל בו. וכך בא לעולם חוק הפיצול.
הפיצול היה לא רק חסר תועלת בהיבט שבו נתניהו ואנשיו היו מעוניינים, הוא גם הזיק בדיוק בנקודה הזו. מעשייה ישנה מספרת על ראש ישיבה שתלמידו שאל כיצד יוכל לשבור את היצר הרע. השיב לו ראש הישיבה: חס וחלילה לשבור את היצר. אם תשבור אותו, יהיו לך שניים כאלה. נתניהו, מתברר, לא שמע את המעשייה הזו, וכך כמעט נהיו לו שני תאגידים. רק בגלל ניצחונה של נטע ברזילי והרצון לארח את האירוויזיון בשנה הבאה בישראל, יהיה תאגיד אחד.
וייקבר בביזיון, משום שבדרך לסופו העגום של חוק הפיצול, נאלץ נתניהו לעבור שבעה מדורי גיהינום של מאבקים ומלחמות, לשלם מחיר פוליטי לא קטן לשותפות הקואליציוניות, ובסוף להיכנע ליריבה המרה ביותר שלו, התקשורת. מה נתניהו לא אמר על התקשורת? איזו השמצה של עיתונאים לא יצאה מכיוונו? וכעת הוא נאלץ לחזור בו דווקא בנושא שהיה לב העימות בינו לבין הממסד התקשורתי - גורלו של תאגיד השידור הציבורי.
במקרה הזה הסוף (יחסית) טוב, הבעיה היא שההתנהלות של נתניהו בסוגיית התאגיד מאפיינת במידה רבה את התנהלותו כראש ממשלה. נתניהו הראשון, ונתניהו השני. נתניהו הראשון הוא אולי ראש הממשלה המוכשר ביותר שהיה לישראל. לא לחינם בעוד כשנה, אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, יישא בתואר של מי שכיהן זמן רב ביותר כראש ממשלה בישראל. למעשה, כבר כעת הוא אוחז בשיא הכהונה הרצופה כראש ממשלה - וממש לא לשווא. לנתניהו, בניגוד לרוב יריביו הפוליטיים, בימין ובשמאל, יש משנה סדורה וברורה בנוגע לדרך שבה המדינה צריכה להתנהל. נתניהו השני, לעומתו, מתקשה מאוד ביישום משנתו של נתניהו הראשון. בכל פעם שבה היישום כרוך בעימות ממשי מול גורמים משמעותיים, בעיקר מול הייעוץ המשפטי ובג"ץ, אבל לא רק, נתניהו השני נכנע מהר. במקום ליישם את המדיניות הסדורה, הוא הולך על משהו שהוא "ליד" או "בערך".
רוצים דוגמאות לנתניהו השני? קבלו שתיים. סוגיית המסתננים. הדיון הציבורי בסוגיה הזו לגמרי לגיטימי, ובטח לגיטימי שיש דעות שונות בנושא. אבל לראש הממשלה יש עמדה סדורה בסוגיה, והוא גם החל ליישם אותה, עד שנקלע לתסבוכת מול בג"ץ. בשלב הזה, במקום ללכת עד הסוף ולהתמודד, בחר נתניהו לזגזג בין מסלולים עוקפים, וסופו שמצא את עצמו בדיוק מול אותה בעיה, עם אותה תסבוכת, ובלי שום פתרון, ארבע שנים יותר מאוחר. כך קרה גם עם הרפורמה בחברת החשמל. נתניהו, אבי גישת החלשת "ועדי השלטר", אלה שמסוגלים לסגור את המדינה, הוא ראש הממשלה, שבתקופת כהונתו הוועדים הללו דווקא התחזקו יותר מאשר בכל תקופה אחרת. למה? בגלל החשש של נתניהו מעימותים עם ההסתדרות ועם שר האוצר שלו. התוצאה: רפורמה ללא רפורמה, בחסות הרפורמטור הגדול נתניהו. כך, כאמור, גם בסוגיית התאגיד. נתניהו רצה לסגור את התאגיד, כמעט מצא את עצמו עם שני תאגידים ובסוף חזר לנקודת הפתיחה. מאסנו בנתניהו השני, תחזירו לנו את הראשון.
