עושה את אמריקה קטנה

בימין מתרשמים מהדרך שבה מחזיר טראמפ לאמריקה את גדולתה. לא כל כך ברור מה הבסיס להנחה הזאת. בתום חילופי המסרים בין “השמן” ל”זקן”, צפון־קוריאה הכריזה על סיום תוכנית הגרעין שלה. אבל בסרט הזה כבר היינו. ב־1994, בימי קלינטון, נשלח הנשיא לשעבר קרטר לביקור בפיונגיאנג במטרה לעצור את תוכנית הגרעין. הביקור הוכרז כפריצת דרך במגעים. המשטר הצפון־קוריאני התחייב להקפיא את תוכנית הגרעין בתמורה לנפט בשווי חמישה מיליארד דולר ולהקמת שני כורים גרעיניים למטרות שלום. ההמשך היה פחות אופטימי. ב־2006, אחרי ניסוי גרעיני צפון־קוריאני, הורה ג'ורג' בוש הבן על הגברת הסנקציות הכלכליות והצהיר שלא יהסס להשתמש באמצעים צבאיים. צפון־קוריאה חידשה את המשא ומתן עם ארה”ב הגדולה, וב־2008 קיבלה את הדרישות האמריקאיות לפרק את הנשק הגרעיני שלה. בתגובה הודיע בוש על הסרת הסנקציות ועל צעדים ראשונים לנורמליזציה ביחסי המדינות.

לארה"ב, בקיצור, יש מסורת, דמוקרטית ורפובליקנית, של הכרזות ריקות, שבעקבותיהן פיונגיאנג חוזרת לסורה. בניגוד להסכם עם איראן שהיה מלווה בחוזה מפורט, שהאיראנים הקפידו לקיים, ובתמיכה רחבה, שהגדילה את מוטת הסנקציות, ההסכמים האמריקאיים עם צפון־קוריאה נותרו מעורפלים, הצגות יחיד שבעקבותיהן לא קרה כלום. לא ברור אפוא אם יש בכלל בשר להסכם עם פיונגיאנג, ועוד פחות ברור אם ביטול ההסכם עם איראן יניב את התוצאות הרצויות מבחינת ארה"ב. די ברור, אם לשפוט לפי הדרך שבה טראמפ מתנער מבנות בריתה הוותיקות של ארה"ב - האיחוד האירופי, יפן ודרום־קוריאה - שהוא אינו מאמין בבריתות.

מהללי טראמפ מרבים לנזוף באובמה על היעלמותה של ארה"ב מסוריה, שאיפשרה את שיבת רוסיה לאזור. השאלה הגדולה היא עד כמה ארה"ב של טראמפ מחלישה ולוּ בפסיק את רוסיה. דומה שההפך הוא הנכון. מעמדה של רוסיה בסוריה איתן, ולמען האמת כל השחקנים (וארה"ב וישראל בכללם) שמחים על נוכחותה. אסד הוא רוצח מתועב ופוטין הוא אוטוקרט מושחת, אבל פוליטיקה היא בחירה בין הרע לרע במיעוטו. ללא אסד ורוסיה היה שורר באזור כאוס מסוכן שהיה מעלה כוחות מסוג דאעש. הטענה שהאמריקאים היו עושים סדר טוב יותר, מתעלמת מההרס הנורא שניסיון השליטה שלהם בעיראק המיט על האזור.

בינתיים טראמפ לא ממהר להחזיר חיילים אמריקאים למזרח התיכון. ייתכן שיתגלה כאסטרטג מזהיר, אף שהרקורד שלו מעיד שהוא טקטיקן בינוני נטול אסטרטגיה, אך לעת עתה ההכרזות על "שובו של השריף" מוקדמות. השריף הזה מדבר. אובמה אכן התאפיין במדיניות שהטילה ספק בכוחה של ארה"ב והעדיפה סוגים שונים של הכלה, אבל לזכותו ייאמר שהוא נאלץ לעסוק בעיקר בתיקון החורבן הכלכלי והגיאופוליטי שהשאיר לו קודמו, חובב המעורבות.

בעוד לוח השחמט העולמי מתארגן מחדש להתמודדות עם ה"רגלי" שהפך פתאום ל"מלכה" (וייקח זמן עד שנבין מה פירוש ההתארגנות מחדש הזאת), מבצע טראמפ מהלכים אפקטיביים לחלוטין בממלכתו. כל התנהלותו מאז היבחרו היא התקפה שלוחת רסן על המסורת השלטונית האמריקאית. טראמפ הוא סוליסט שמתייחס בבוז לבני בריתו וליועציו, מתייחס בבוז למותר ולאסור המקובלים, מתייחס בבוז לתקשורת, מתייחס בבוז ליראת הכבוד האמריקאית לחוקה, שהוא מגדיר כפוליטיקלי־קורקט שמפריע לו לעשות כאוות נפשו.

חשוב לזכור שלנשיא האמריקאי סמכויות עצומות, ומה שמגביל אותו הוא כללי האתיקה הלא־כתובים של המערכת האמריקאית. המערכת הזאת אינה מיטיבה לתפקד מול נשיא שמצפצף. היא מנסה לשוות לו "דקורום" דמיוני ולייחס לו רציונליות, כדי להציל את עצמה מלהתמודד עם האלטרנטיבה (נשיא שבז למערכת). המהלכים הללו של טראמפ אינם מוזיקת רקע ל"הצלחות" הדמיוניות של מדיניות החוץ שלו; הם עושים את אמריקה קטנה. הבעיה היא שגם כש”ההצלחות” יתפוגגו, המורשת תישאר.