פערי תיווך

שדרני ופרשני המשחקים במונדיאל הם האנשים הנשמעים ביותר בישראל. כבר שבועיים שהקול שלהם בוקע מתוך מאות אלפי מסכים בו־זמנית, ומתווך לצופים את החגיגה המדוברת בתבל. בהתאם, שוב מתגלה כמה אמוציות יש בכוחם לעורר. הרשתות החברתיות גדושות בביקורות, תיקונים ואף זעם כלפיהם. גם החתום מעלה, יש לציין, מכלה על כך כמות לא מבוטלת של אנרגיות.

ומעניין לתהות: למה הם כל כך מעסיקים אותנו? מה יש בפונקציה הזו, שהיא טכנית באופייה וחיצונית למשחק, שמטרידה אותנו כמעט כמו הקבוצות או הנבחרות שעל המגרש? למה נדמה לנו שאף שדר לא מספיק טוב (ומי שהיה טוב התקלקל) ואף פרשן לא באמת מבין (ומי שהבין התנוון)? זה דור שהלך ופחת או משהו עקרוני ומהותי יותר?

תשובה אפשרית ניתן למצוא באחד החידושים המרעננים באפליקציה של כאן11: השדר הבריטי מהפיד של פיפ"א. קשה לאמוד את הפער בין התפיסה שלו את התפקיד לעומת עמיתיו הישראלים. הוא מלווה את המשחק בנינוחות ומאיץ רק בנקודות קריטיות - וגם זה לא תמיד ובוודאי שלא באופן מאולץ. הם, לעומת זאת, רואים בעצמם חלק אינטגרלי מהמחזה, לא פחות מרונאלדו ומסי.

מכאן מתקבל הרושם, שמרבית השדרים והפרשנים המקומיים - ובשיאו יורם ארבל היה חריג - מוּנעים מחרדה שבעצם אין בהם צורך. ומכיוון שזו מחשבה בלתי נסבלת, הם חייבים להנכיח את עצמם, כל אחד בתחומו.

אצל השדרים זה לפעמים מגיע בצורת טון נזפני ומתלונן (רמי וייץ) ולפעמים בשאגות על כל חצייה של קו האמצע (נדב יעקבי). אצל הפרשנים המצב גרוע יותר: לרובם אין את הידע, הרהיטות והחדות שתרומם אותם מעל האוהד הממוצע. בעידן הנוכחי, שבו סטטיסטיקות ואינפורמציה זמינות לכל דכפין, קל מאי פעם להבחין בכך - מה שגורם להם לכפות את עצמם עוד יותר על המשחק, לעיתים על ידי זחיחות תמוהה (מוטי איווניר) ולעיתים בעזרת תיאוריות מופרכות (שגיא כהן).

זו גם הסיבה, שעוד ועוד חובבי כדורגל פשוט לא מסוגלים לשמוע אותם יותר. האנטגוניזם כלפי שדרים ופרשנים ישראלים אינו ספציפי, אלא קונספטואלי. בעוד המרחק בין הכדורגל הישראלי לעולמי רק גדל, תרבות השידור במחוזותינו נעשית עוד יותר לוחצת ופולשנית. היא לא מעצימה את האירוע, אלא שואפת להחליף אותו. האוחזים במיקרופון לא רוצים להיות המתווכים, אלא בעלי הבית. בלעדינו, הם כביכול אומרים, אין משחק.

אבל יש. היה לפניהם ויישאר אחריהם. כשהמסר הזה יופנם, השדר הבריטי לא יהיה כזאת אטרקציה.