שישי 16 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    24 שעות • 27.06.2018
    בגיל 55 אני עושה ראפ ולא אכפת לי מה אומרים עליי
    ארקדי דוכין מאוהב בהיפ־הופ ומוכן לספוג בשביל האהבה החדשה הזו הרמת גבות מצד אנשי מקצוע, ואפילו לחזור ולהופיע במקומות קטנים בפני כמה עשרות אנשים. רק אל תגידו לו שהוא מלנכולי. "יש אמנים שנשארים נאמנים לאותו סגנון שהם יצרו בשנות ה־20 וה־30 שלהם ועכשיו ממחזרים את זה כנוסטלגיה. אני מאמין שלנוסטלגיה יש ניחוח של פנסיה"
    לילית וגנר

    ארקדי דוכין הוא הראשון שיודה שאין הרבה משותף בין "החברים של נטשה" לבין להקת "א־הא" אותה נבחרו החברים לחמם בביקורה בארץ. "הם לא היו משהו שהשפיע עליי באופן עמוק, ואנחנו גם לא בני אותו גיל", הוא אומר. "הדבר היחיד שמשותף הוא התקופה שבה הם פרצו לתודעה, שהיא בערך אותה תקופה שאנחנו הגענו לתל־אביב עם בגדים שחורים וכמה מאות שקלים בכיס כדי לעשות מוזיקה. התעסקנו גם עם אותם רגשות. 'גל חדש רומנטי' קראו לזה אז".

     

    אבל דוכין לא שוקע יותר מדי ב"אז". להפך. אם תשאלו אותו, הוא לגמרי "כאן ועכשיו" ואפילו פוזל לעתיד. גלישה קצרה בגוגל מראה שאחת לכמה שנים מתפרסמת עליו כתבה עם הכותרת "'עכשיו אני' — ארקדי דוכין משנה כיוון". וזה תמיד נכון. "אני חושב שגרמתי להמון בלבול בציבור מתוך התשוקה שלי לחידושים", הוא אומר. "עשיתי אלבום ויסוצקי, עשיתי אלבום לילדים ועוד אלבום ילדים. עשיתי אלבומים רוחניים, אלבום רוק אלטרנטיבי, אלבום קונספט פסיכדלי, אלבום דאנס, אלבום אישי של שירי משוררים, ואלבום עם שירים שלי שחידשתי".

     

    אבל הוא לא מתחרט לרגע. בתפיסה שלו זאת לא רק זכותו, אלא גם חובתו של אמן — להתרענן ולהמציא את עצמו כל פעם מחדש. "זכות הקיום שלי באמנות היא רק אם אני אחדש ואמציא", הוא אומר. "יש אמנים, ואני אומר את זה עם המון אהבה ובלי לפגוע באף אחד, שנשארים נורא נאמנים לאותו סגנון שהם יצרו בשנות ה־20 וה־30 שלהם, ועכשיו ממחזרים את זה כסוג של נוסטלגיה. אני אמן שלא אוהב רק לרכוב על נוסטלגיה. אני מאמין שלנוסטלגיה יש ניחוח של פנסיה".

     

    פנסיה?

     

    "אני נותן לה מקום של כבוד, אבל אני לא משתמש בה בתור דגל. חשוב לי לגלות עולמות חדשים, ולכן אני מקצה לה בערך שישים אחוז מהפעילות שלי. את ארבעים האחוזים הנותרים אני מפנה להתנסות בדברים חדשים. הוורסטיליות הזאת באה מתוכי באהבה, מתוך רצון לגעת בכל מיני סגנונות. זה סוג של חומר דלק שמשמר אותי בתוך התחום ברמת ההתלהבות הדרושה כדי להמשיך ליצור".

     

    הסקרנות של דוכין, בן 55, הביאה אותו לפתוח שלוש מסעדות בעבר, עד שיום אחד מצא את עצמו עומד ברחוב דיזנגוף, מזיע כולו, והפרמדיקים באמבולנס מודיעים לו שהוא סובל מהתקף חרדה. "אמרו לי שזה נובע מהעובדה שלא הצלחתי לעמוד בעומס של ניהול מסעדה וניהול קריירה מוזיקלית, כי לא התייחסתי למסעדה כמקור לעשיית כסף אלא כאל אמנות", הוא אומר. "כשאתה מסתכל על זה ככה, אתה לא יכול להרשות לעצמך שזה יהיה פחות ממושלם. בעיה".

     

    דוכין סיים את הרומן עם המסעדנות כשהוא מבצע גיחות קטנות, כמו זאת בזאפה, שם בישל מנות מהמטבח הרוסי־איטלקי־ישראלי תוך שהוא מעניק לקהל טעימות מהרפרטואר המוזיקלי העשיר שלו.

     

    תנו לו בכפיים

     

    הלילה תוכלו לראות את ארקדי דוכין מודל 2018 במסגרת אירועי "לילה לבן" בגן הפסגה ביפו, שם יבצע לצד שיריו גם מחרוזת לטינית ללהיטים שיצר בעבר לכמה מהזמרים הים־תיכוניים המובילים, ובהם אייל גולן, עופר לוי, ישי לוי ורון שובל.

     

    "אני מגיע עם הרכב כלים יותר שמחים", הוא אומר. "לא נוטש את הפסנתר, אבל מסיט אותו קצת לטובת תופים, גיטרות וזמרים שמגישים ערב יותר בועט ויותר שמח. זאת הולכת להיות מסיבה שבאה לשמח ולהרקיד את הקהל".

     

    אתה? שמח?

     

    "בהחלט. אני מבין שהשאלה במקום, כי בעבר לא הייתה בי אף פעם מספיק הערכה למהות של אמן שמשמח קהל. לא הבנתי עד כמה זה חשוב וגם לא עד כמה קשה לגרום לו להתחיל לרקוד. הרבה יותר קל לגרום לו לבכות".

     

    מה שקשה, בעיניו, עוד יותר, זה לשבור סטיגמות, וסטיגמות שנוגעות לארקדי דוכין יש המון. בעיקר זו של דוכין המלנכולי, הרומנטי. "אני אוהב מצב רוח טוב", הוא אומר. "החלפתי את התדר במוח, ועכשיו מוזיקה עצובה כבר לא עושה לי את זה כמו בעבר. אני עדיין אוהב מוזיקה רומנטית, נוגעת, מרגשת, ואפילו מזיל דמעה, אבל יש דרגות במוזיקה שמורידות אותך ממש למטה, ולשם אני לא אוהב להגיע".

     

    לקח לו זמן להסביר לקהל שהוא "מדוכא שמח". זה לא היה קל, הוא מודה, ומצביע על ההשתתפות בסדרת הטלוויזיה "מחוברים" כחלק מתהליך ההיפתחות שלו מול הקהל. "גם שם הוציאו אותי קצת דיכאוני מדי, כשדווקא הקטעים היותר עליזים מצאו את עצמם מחוץ לפרקים", הוא אומר.

     

    למה היית צריך את זה בכלל?

     

    "אנחנו חיים בעידן כזה שהקהל רוצה להכיר את הרקע שלך, לדעת מי אתה באמת. אני לא מהקנאים לפרטיות שלי, ואין לי בעיה מדי פעם לפתוח את הדלת ואת הלב ולהגיד 'כוסאמק, אני בסך הכל בן אדם. לא שונה בהרבה מאחרים. ובכלל, אני חושב שאנשים הם לא כל כך מיוחדים. בסוף יש לנו אותם יצרים, אותן תשוקות, אותם פחדים".

     

    ההבדל הגדול ביותר בעיניו בין דוכין שלפני ואחרי הסדרה הוא שאנשים עוצרים אותו ברחוב, לא בגללו אלא בגלל סימה אשתו. "הם אומרים לי, 'עם כל הכבוד לך, התאהבנו בסימה'".

     

    מיק ג'אגר כמשל

     

    עכשיו הוא גם רוצה להוכיח ש־55 זה רק מספר, ושהוא יכול לעשות היפ־הופ לא פחות טוב מזמרים שיכולים להיות הילדים שלו. "יש דפוס של צעירים שמסתכלים על אדם מבוגר ובאופן טבעי אומרים 'הוא כבר לא יכול לעשות את זה ואת זה ואת זה', ואז בא מיק ג'אגר, שנושק ל־80, ומוכיח אחרת", הוא אומר. "במוזיקה אין גיל, והכל מותר לכולם, ומעצבן אותי כשאומרים שאני לא מספיק מודרני. הרבה פעמים אני מרגיש שעם כל הכבוד לאמנים הצעירים, חלקם עושים מוזיקה הרבה יותר זקנה ממה שאני מייצר, רק כדי למצוא חן, ודווקא המוזיקה הצעירה שלי נחסמת כי היא עושה רושם של מוזיקה יותר כבדה".

     

    הרבה חושבים ששיר עצוב הוא יותר עמוק ואיכותי, ושיר שמח וקופצני זה סטטיק ובן־אל.

     

    "זאת תפיסה מעוותת. קחי למשל את ההיפ־הופ הרוסי, ששם הראפרים ממלאים אצטדיונים יותר מהרוקרים, תוך שהם משלבים בתוך הטקסטים את המסורת הארוכה של סופרים כמו טולסטוי, דוסטויבסקי וגוגול. איכשהו הם הופכים את זה לשירה עירונית שמצליחה להיות עמוקה וגם למשוך את הנוער. ההיפ־הופ הישראלי הוא קצת יותר מצומצם בתכנים שלו, אם כי טונה ונצ'י נצ' מתחילים כבר לדבר יותר עמוק. פשוט אין עדיין קהל בישראל לראפ יותר עמוק, כזה שמצד אחד הוא היפ־הופ ומצד שני מעביר טקסטים עם המון עומק ואמירה מוסרית".

     

    ארקדי דוכין גרסת 2018 מאוהב בהיפ־הופ, ומוכן לעשות הרבה למען האהבה החדשה שלו, כמו לספוג הרמת גבות של אנשי מקצוע שלא מבינים מה עקץ אותו פתאום ("מה הוא עושה? שיביא לנו עוד בלדות!" הוא מצטט מבקר אלמוני). הוא מוכן גם לחזור ולהופיע במקומות קטנים, לפני כמה עשרות אנשים, ולו רק כדי שיוכל להרגיל אותם לדוכין החדש.

     

    "נראה לי שלגופים המשדרים ממש קשה עם החומרים הממש חדשים שאני עושה היום", הוא אומר, "אבל אם מתחילים משהו חדש, צריך לקחת בחשבון שאתה מתחיל מהתחלה. אני מוכן לזה שמשמיעים פחות את החומרים החדשים שלי לעומת הוותיקים יותר, ויכול למצוא את ההנאה בהופעה בפני מעט קהל, אבל כזה ששומע משהו חדש לגמרי".

     

    פעם אמרת שעם ההיפ־הופ יגיעו גם הקעקועים. עשית?

     

    "האמת שעדיין לא. אמרו לי שמי שגבולי סוכרתית צריך לרזות קודם, כי אחרת ההחלמה לוקחת המון זמן. אבל זה יגיע".

     

    להופיע מדי פעם עם הנטשות דוכין תמיד ישמח. "אנחנו תמיד שומרים לעצמנו את הרספקט של השנים שבהן היינו יחד מגיל 16," הוא אומר. "אנחנו מאוד מחוברים ואוהבים. מדי פעם אנחנו עושים מחווה למשהו שעשינו בעבר. היו לא מזמן שלוש כאלה בסך הכל, אבל הן הידהדו כמו שלושים".

     

    בשיר "הבטחות" אתה אומר שאתה "לא יודע איך לחיות ולא יודע לנצח". מתי תגיד "ניצחתי"?

     

    "כשאהיה שלם עם כל רגע ורגע של כאן ועכשיו, ופחות מאותגר מתכונות כמו קנאה ותחרות. כשאדע לקבל את המקומות היומיומיים הפשוטים, כי בסך הכל אני בא משורשים מאוד פשוטים", הוא מתפייט. נכון לעכשיו הוא הכי היה רוצה למחוק את החודשים יולי־אוגוסט מלוח השנה. "גם בגלל החופש הגדול, וגם בגלל החום. אני מפחד מהופעות בחוץ ביולי־אוגוסט, ותמיד דורש שני מאווררים, שתייה ומגבת", הוא מחייך. "אני מאחל לעצמי, מוזיקלית, לצאת מהאזור התחרותי ולהיות יותר שלם עם מה שאני עושה, וכאבא ובעל — להיות עם יותר נוכחות. נכון לעכשיו, אני מגיע הביתה ונרדם מיד, תוך כדי שסימה עושה לי מסאז' ברגליים".

     

     

    ארקדי דוכין יופיע הלילה ב־23:45 בגן הפסגה, מפרץ שלמה 6, יפו

     


    פרסום ראשון: 27.06.18 , 19:34