זכיתי, מאמו שלי

לפני כעשר שנים ישבתי עם אמא בתום ארוחת שישי. "באסה", אמרה, מלקטת באצבעה פירורים מהשולחן, "בחיים שלי לא הייתי בחו"ל, וכנראה בחיים לא אהיה". הסתכלתי על האישה שילדה אותי, ונזכרתי בפעם הראשונה שטסתי לחו"ל. בגיל 24. לארה"ב. טיסה ראשונה לא שוכחים: הנסיעה לשדה, הבידוק הביטחוני, הדיוטי, הדולרים, הדרכון והפאוץ' שמתחת לחולצה. כשעליתי למטוס, לא הבנתי איך אחרי חמש דקות כולם פשוט נרדמו, בעוד אני נצמדתי לחלון וצפיתי בסרט היפה ביותר שראיתי מימיי: אוקיינוס רחב ואוניות סוחר עצומות ששטו בו ונראו לי מלמעלה כדגיגון שלהקתו אבדה, יבשות ירוקות אינסופיות ואווזי בר שדאו מעל פסגות מושלגות ושדות גיאומטריים. במשך 11 שעות, בין עננים, התבוננתי בשלוות מלאכים באנשים הפצפונים ובמכוניות ובבתים המיניאטוריים שלהם וחשבתי כמה מעטים הרגעים שבהם האדם מצליח לראות מבעד למסך היומיום את יופיו של העולם. ואז נחתנו בניו־יורק. הלם הכה בי. רק אתמול ירדתי בכפכפים לזרוק זבל בשכונה ד' בבאר־שבע, וכעת אני אורח בכוכב לכת עירוני. העיניים לא ידעו שובע. עיר שמהותה השראה. העולם הפך לבופה ענקי שכל מה שהייתי צריך לעשות זה לגשת אליו עם צלחת. אמרתי לאמא: "יודעת מה? אני מבטיח לך שאם בעוד עשר שנים תהיה לי אפשרות – אני לוקח אותך איתי לחו"ל. לכל מדינה שתבחרי". אמא התבוננה בי ארוכות ובסוף פלטה: "עשר שנים? אני ימות עד אז". לפני שבועיים טסנו.

אמא ליד האופרה

xxx

רציתי שזו תהיה הפתעה. שבוע לפני הטיסה גנבתי את המספר של הבוסית שלה והתקשרתי לבקש לאמא חופשה סודית לרגל יום הולדתה ה־60. הבוסית הנחמדה התרגשה ואמרה, "בטח", ושאני ילד ממש טוב. חמימות פשטה בחזי ומיד התקשרתי לאמא: “מאמו! שבוע הבא טסים!”

שתיקה.

“אמא?”

- ”לאן?”

- “לאן שאת בוחרת!”

- ”אני צריכה שתמליץ לי, אני לא מכירה...”

- ”אם אני צריך לבחור מקום אחד, זה פריז”.

- ”אין שם מלא אנטישמים?”

- “לא יותר מבכל מדינה אחרת”.

- “טוב. תן לי לחשוב על זה”.

הוגן לציין שאמא לא בדיוק חיכתה לי בעשור הזה. לפני שבע שנים השתחררה לה איזו קרן השתלמות והיא החליטה לטוס, "לא משנה עם מי, לא משנה לאן". היא שמעה מחברה על טיול מאורגן של חבורת נשים שבקושי הכירה וטסה עימן לקרואטיה וסלובניה. עד היום, אם תשאלו אותה איפה ביקרה, היא תענה: "המדינה הזאתי, נו..." היא לא נהנתה במיוחד, לא הבינה כלום, חזרה עם מלא תמונות, מעט חוויות, והמשפט שישראלים הכי אוהבים: "בוא'נה, כמה מים יש להם שם!"

כך, על בשרה, היא למדה שפחות משנה לאן טסים, ויותר משנה עם מי טסים. אז בתור תיקון, את הטיול הנוכחי התאמתי בדיוק בשבילה.

עבור מי שגדל בפריפריה, טיסה לחו"ל זו חוויה שיש להיערך אליה רגשית שבועות מראש. כי עבור מי שמרוויח שכר מינימום של 28 שקל לשעה ומקסימום 5,000 בחודש, חופשה בצרפת, למשל, היא לפחות שתי משכורות. בכלל, טיסה לחו"ל היא מעין קפסולה של התחככות במעמד הגבוה, כי גם אם בתוך המטוס עדיין יש קטגוריות הושבה, העובדה שגורל כולנו תלוי בגובה 4,000 רגל בכלי מתכת עם מיליון חלקים נעים שנבנה על ידי החברה שהציעה את המחיר הנמוך ביותר — מבטלת מעמדות.

קיצר טסנו לצרפת.

עלינו לטיסת אייר פראנס 1321 (גילוי נאות: הייתי אורח החברה בטיסה), והעליתי אינסטגרם של שנינו מהמטוס. התמונה גרפה 11,236 לייקים! (במונחים שלי זה המון). לפני ההמראה שאלתי את אמא אם היא פוחדת והיא ענתה: "לא. אם אלוהים רוצה אותי, הוא יכול לקחת אותי גם בבאר־שבע". וואלה צודקת. הענקתי לה את המושב שליד החלון, המראנו לשמיים, הנחתי ראש בחיקה ונרדמתי. במשך הטיסה כולה היא ליטפה לי את הראש והרגשתי כמו ילד שנוסע עם אמא שלו באוטובוס לאילת.

למרגלות שער הניצחון (טיפסנו את כל 284 המדרגות)

xxx

שבוע שלם שוטטנו בעיר האורות. רציתי שאמא תרגיש כמו מלכה. כל הזמן צילמתי אותה וקניתי לה כל דבר שהיא רק התעניינה בו. עשינו ביחד את כל הדברים שאני אף פעם לא עושה בחו"ל כדי לא להתנהג כמו תייר, למרות שאני כן: נסענו באוטובוס תיירים פתוח, טיפסנו את 284 המדרגות הלולייניות של שער הניצחון, הלכנו לתערוכת הגרניקה במוזיאון פיקאסו, אכלנו מקרונים בטעם פיסטוק־פסיפלורה ומילפיי שקדים וקרמל, עלינו במעלית מפחידה עד לקודקוד־קודקודו של מגדל אייפל בשקיעה וביקרנו בנוטרדאם בשעת המיסה, שם אמא אמרה בסובלנות מפתיעה: "כנראה היה משהו בישו הזה, איזו הילה. לא סתם הוא הפך להיות כל כך מיוחד". פייר, התרגשתי.

בכלל, לכל אורך הטיול אמא תיגמלה אותי בהתרגשות ובהתפעלות כאלה, שהתיאבון שלי להראות לה כמה שיותר מהעיר רק גדל. כל מקום שאליו הגענו היה "וואו!" ו"איזה יופי!" ו"אני מרגישה בחלום!" ו"זה ממש כמו בסרט!"

ביום השלישי הזמינו אותנו לאירוע ידידות של ישראל־צרפת בגראן פאלה. עטיתי חליפה שחורה ואמא לבשה שמלת ערב מהודרת וצעדנו ברגל במשך חצי שעה, כי חצי מהעיר נחסמה לכבוד המפגש של ביבי ומקרון. כעבור 600 סינוני אבטחה, והפגנה פרו־פלסטינית (או אנטי־ישראלית) אחת, נכנסנו לאולם מפואר בגודל של גבעתיים, להתחכך באלפיון העליון של יהודי צרפת.

על הבמה הפתיע ביבי בצרפתית רהוטה ואחריו הנשיא מקרון דיבר גם הוא בצרפתית רהוטה, ואז שניהם שרו יחד את "התקווה" ואת "המרסייז".אבל את אמא עניינו רק שני דברים: סלפי עם אנריקו מסיאס ו"למצוא איזה מיליונר צרפתי שיתאהב בי וייקח אותי איתו לטיולים בעולם". שני הדברים לא קרו, ובסוף האירוע אמא חתמה: "סתם פחדנים הגברים הצרפתים האלה. מסתכלים ולא עושים כלום", ואז ירדה מהעקבים והסתובבה יחפה לעיניהם המשתאות של צרפתים נפוחים, שכמו לא שמעו מעולם על כאבי רגליים.

xxx

הדבר היפה ביותר בטיול בחו"ל עם ההורים, זה הסיטואציות שלא חשבת שתיקלע אליהן. באחד הערבים הלכתי עם אמא למסעדת "בלגן" המצליחה של השף אסף גרניט. עד שסידרו לנו שולחן, ישבנו בבר. מעלינו נגה אור ניאון אדום ובי־בופ ג'אזי התנגן ברקע כשהברמן עם הפפיון שאל איזה קוקטיילים נרצה. אני ביקשתי משהו עם בורבון ואמא ביקשה משהו עם פינה קולדה. פער הדורות. פתאום גילינו ששני כיסאות לימיננו יושבים שלומי שבן ויובל שרף, שחגגה גם היא יום הולדת פריזאי. כשאמא סיפרה לה על הסיבה לטיול שלנו, יובל אמרה: "הלוואי שגם הבן שלי ייקח אותי יום אחד איתו לטיול בחו"ל". בבת אחת המבט בעיניה והמבט של אמא התרככו ביחד, וראיתי שתי נשים שאין קשר ביניהן חולקות לרגע רגש משותף. "זו האימהוּת", אמרתי לעצמי, ונעצבתי שכגבר לא אזכה להכיר את הרגש הזה.

התמקמנו והשף דן יושע רקח עבורנו ארוחה מדהימה, בלי לדעת שאמא שלי מאוד שמרנית בכל הנוגע לאוכל. היא לא אוכלת דגים נאים, לא אוהבת בקר, לא נוגעת בשמנת, לא מתחברת לירקות ואפילו נענע בסלט נחשבת לדבר רדיקלי עבורה. אז דן פשוט שאל: "מה הכי־הכי היית רוצה לאכול, גבירתי?" ואמא ענתה "שניצל". ובלי למצמץ, באחת המסעדות הכי שוות בעיר האורות, טיגן לה דן שניצל עם צ'יפס. אכלנו אותו שנינו וסיכמנו שבסופו של יום, אין על שניצל.

כשיצאנו למונית, נפרדנו מיובל ושלומי ונזכרתי בשורה מהשיר "תרגיל בהתעוררות", ששלומי שר לחוה אלברשטיין כבן השר לאמו: "את מוכרה לי אבל רחוקה", וחוה עונה לו: "אתה ליד עצמך, אני ממש לידך". שתקנו במשך כל הנסיעה ואז אמא אמרה: "תודה שהגשמת לי את החלום, ילד אהוב שלי". רק זה לבדו היה שווה הכל.

xxx

זה היה שבוע נפלא. ולחשוב שחששתי לקראתו: "מה אעשה עם אמא לבד במשך שבוע בפריז?"

שכן אל תחשבו שמדובר כאן באיזה בן יקר שכל יום מתקשר לאמא שלו ויוזם מפגשים. ממש לא. אני הכי ילד־חרא קלאסי שעונה לה בטלפון: "אה?" ו"אין לי זמן עכשיו", ומבקר פעמיים בחודש. אבל מה שקרה בטיול זה שאמא גילתה את פריז ואני גיליתי את אמא. יעני את האדם שהיא, ולא רק את הפונקציה האמהית שהיא ממלאת בחיי. את מי שהיא בלי קשר לבישולים שלה ולצעקות מפעם.

בשבוע הזה בילינו את זמן האיכות הכי טוב שהיה לנו בחיים. אך החוויה שנחקקה בי יותר מכולן הייתה ההליכה אנגז'ה, שלובי ידיים, מהלובר לשאנז אליזה, דרך ארוכה שבאמצעה התיישבנו בגני הטווילרי, לנוח מול המזרקה הגדולה ולשוחח מלב אל לב. הייתה זו אולי הפעם הראשונה בחיי שממש הקשבתי לה. הרי אנחנו אף פעם לא ממש מקשיבים להורים שלנו. שעה ושעתיים ושלוש חלפו, ואם לא היינו צמאים — היינו נשארים לדבר עד הלילה. אמא פתחה את הלב ודיברה על הכל, אפילו על דברים שבחיים לא חשבתי שנוכל לדבר עליהם.

למשל על זה שהשם האמצעי שלי, מימון, שאותו אני נושא כל חיי בלי לדעת למה, ניתן לי על שם אחיה, שנפטר בגיל צעיר מצהבת. הרחק מהבית, באחד הגנים היפים בעולם, סיפרה לי אמא שכשמימון חלה היא הייתה בת עשר. הרופאים, שלא ידעו כבר מה לעשות, שלחו אותו הביתה, שם הוא כל הזמן רק הקיא ובכה. היא סיפרה לי שכילדה, החולשה והחולניות הזו שלו הגעילו אותה, ושכמה ימים לפני שהובהל בפעם האחרונה לבית החולים, היא נכנסה לשירותים ומצאה אותו רכון מעל האסלה ומקיא. בבושתו הוא צעק עליה שתצא, והיא ענתה לו: "תמות אמן!"

אחרי כמה ימים הוא נפטר.

"אף פעם לא סלחתי לעצמי על זה", אמרה לי. "אמנם הייתי קטנה אבל עדיין... איך יכולתי להגיד לו דבר כזה?" לכן כשנולדתי, כמעין כפרה, העניקה לי את שמו, ומאז אני מאור מימון זגורי. העיניים שלה הוצפו דמעות, אך היא החזיקה אותן. בבת אחת הבנתי שכנראה מעולם אף אחד לא אמר לה שהיא לא אשמה. לא ההורים שלה, לא האחים שלה, בטח שלא אבא שלי — אף אחד, אף פעם. להסתובב כל השנים האלה עם כזו אשמה... פתאום כל הטיול הזה התחוור לי בבהירות גדולה, אחזתי בידה ואמרתי לה: "את לא אשמה אמא. הכל בסדר. זו לא אשמתך", והבכי התפרץ.

משם השיחה התגלגלה לזה שהיא מצטערת על הטרור שהיא ואבא העבירו אותנו עד שהתגרשו, "סליחה, סליחה, סליחה". אמרתי לה שאני לא כועס יותר, ובאמת לא כעסתי עוד. ואז, תוך כדי הבכי היא פתחה את התיק שלה, הוציאה ממנו חטיף שוקולד והתחילה לאכול. אני, שבחיים לא ראיתי מישהו אוכל ובוכה, שאלתי: "אמא, מה את עושה?" והיא ענתה לי שהדרך הכי טובה להפסיק לבכות זה פשוט לאכול משהו. צחקתי בקול גדול וכולם הסתכלו. התרחב לי הלב והרגשתי כמה אני אוהב אותה, שהיא זו שבראה אותי, שאני שלה לנצח ושלא משנה מה יקרה בחיים האלה — הנה דבר אחד שלא ישתנה לעולם.

ככה סתם, בגני הטווילרי, אולי לראשונה בחיי (בטח בעוצמה כזאת), הייתי פשוט גאה בה. גאה שהיא ולא אחרת — אמא שלי.