הם נפגשו לראשונה לפני כ־20 שנה במסדרונות "ידיעות אחרונות". גיל ריבה היה הרכילאי הכי מושחז, בעל המדור המיתולוגי "שליחות קטלנית" ב"7 ימים", וטל טנא־צ'צ'קס עבדה כמעצבת גרפית במוסף. הוא נתן לה אז במתנה בובה חומה, עם שפתיים גדולות ומבט תמים, כתב בעט "באהבה מגיל ריבה", וצייר לב. הרבה שנים לא נפגשו, הוא עבר לטלוויזיה, היא הפכה לאמנית רב־תחומית, גם ההקדשה נמחקה עם הזמן, אבל הבובה ההיא עדיין מונחת על החלון שלצד מיטתה. לעיתים גם נדמה לה שהיא מתלחששת עם הבוב שניצב לצידה.
לפני חצי שנה נפגשו שוב, אחרי שטנא־צ'צ'קס ‑ שהתפרסמה בין השאר במאוורר הענק שהציבה בכיכר רבין ‑ הזמינה את ריבה אליה לסטודיו. והוא בא. "הוא הביא לי קופסה מזהב ובתוכה המון הפתעות, וסיפר שכבר תקופה ארוכה משעמם לו. הוא נורא נגע לי ללב כשאמר לי, 'עשיתי כל מה שרציתי בחיים שלי, הגשמתי את כל החלומות, הרווחתי את הסכומים הכי גבוהים, אני בן 41 ופוחד להזדקן בצורה פתטית ולאבד את הרלוונטיות'. הוא היה אז אנושי, נטול ציניות, אמיתי ופגיע. כשהוא אמר לי שהוא הלך לאיבוד, הרגשתי ש'איבוד' זו המתנה שלי, כי כשהולכים לאיבוד מזדמנות הפתעות בדרך. נכנסנו לסטודיו - הוא עם האו־סי־די ואני עם הפרעות הקשב - שפכתי את כל הצעצועים שלי על הרצפה והזמנתי אותו לשחק. ביקשתי שנשב על הרצפה כי ככה אפשר להסתכל על העולם מגובה העיניים של ילד. לא היה לי אז בכלל מושג שהוא עוסק באמנות".
"אני עוסק באמנות מגיל אפס, למרות שאין לי שום השכלה רשמית בתחום", אומר ריבה. "טל אוהבת לשחק בצעצועים שלה, ואני משחק בעיקר בדמיון. החלום שלי היה ללמוד בבצלאל, אבל לא התקבלתי. בגלל זה הלכתי לעבוד בעיתונות".
בסוף אותו מפגש טנא־צ'צ'קס שאלה אותו איפה הגיל ריבה של פעם. "התכוונתי לגיל החצוף, זה שהולך עם מצ'טה ועורף ראשים", היא אומרת. "קוברה, שבשנייה אחת מתנפל עליך ומכיש אותך בעין. לא הבנתי שבאותה נקודה התחלתי לגלות את גיל של העתיד, גיל האחר".
מהמפגש ההוא, בסטודיו של צ'צ'קס־טנא בקיבוץ משמרות, נולדה התערוכה היפהפייה והמשותפת שלהם, "צעצועיזם" (מונח שהמציאו השניים), שתוצג החל מהסופ"ש הקרוב בגלריה "מאירוב" בחולון, במסגרת העונה הישראלית לעיצוב (יוזמה של רפי ואזנה, עוזר מנכ"ל עיריית חולון לענייני תרבות ואמנות). מה הוא ה"צעצועיזם" (Toyism)? "המצאנו עולם שאנחנו חיים בו, ויש בו דת — צעצועיזם", אומרת טנא־צ’צ’קס. “יש בתערוכה מיצב של בלונים, מכונות ממתקים שמולאו באוספי צעצועים אישיים והוסבו לגופי תאורה, צילומים ומיצבים שנוגעים לעולם הזוהר, ביניהם גם של ריבה, בובות, ועוד הרבה הפתעות”.
אחרי 20 שנה
צ'צ'קס־טנא: "בניגוד לגיל שהכרתי לפני עשרים שנה — חד כתער, חסר רחמים — גיליתי בו היום המון נשמה, המון רגש, המון תשומת לב לפרטים. פגשתי את הפחדים שלו ונוצר בינינו דיאלוג מאוד יפה. זה לא היה פשוט, כי שנינו אנשים מאוד דעתניים, אבל גם ברגעים קשים של משבר, ואפילו של דמעות, ידענו לשים הכל על השולחן, לפתוח, לנקות ולהמשיך הלאה".
למה בכית?
"בכיתי פעם אחת כי הוא נורא העליב אותי. הרגשתי שהמרחב הבטוח שלי הופר, שהוא לא מאמין בטוב שבאתי איתו".
ריבה: "טל היא המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש לגיל 42. רציתי ללמוד את הדברים הקטנים שיעזרו לי להגשים את החלומות הגדולים שלי, וטל עזרה לי. היא הראתה לי איך כלבויניק של נשמה יכול להיות אמן. היא גם הציתה מחדש את הבעירה ליצירה באופן יותר ממשי. פתאום נהיה פרויקט עם דד־ליין".
זו ילדותי השנייה
ריבה נולד ברעננה. טנא־צ'צ'קס, שמתבוננת עדיין על החיים בעיניים של ילדה ומעיזה לעשות הפוך ממה שמצפים ממנה — בפתח־תקווה.
טנא־צ’צ’קס: "לא היו לי הרבה צעצועים וגם לא היה לי צורך בהרבה צעצועים. הייתי זקוקה בעיקר לזמן התבוננות בכל המרחבים שמסביבי — בגן הציבורי, בגן החיות, בשדות שלידנו, במרתף שבו אבא שלי יצר. גרנו בשכונת יד לבנים, באזור בית החולים בילינסון, במקום הכי מוטרף שאפשר. מעבר לרחוב הייתה גבעה ועליה בתים נטושים. לא רחוק משם היה גן חיות. אז, בשנות ה־70 וה־80, זה היה ספארי ממש, עם פילים, קרנפים, ג'ירפות, אריות, נמרים, דובים והיפופוטם. להתעורר בבוקר עם שאגות של אריה — זאת הייתה המציאות שלנו.
"מול גן החיות היה מוזיאון גוף האדם. היו בו מדפים ועליהם צנצנות ובתוכן עוברים בפורמלין. לצידו היה מתחם גן העצמאות, אחד הגנים הציבוריים היפים בארץ, עם בריכות דגים וצפרדעים. את ההטרדה המינית הראשונה שלי עברתי בגן הזה. בגן שכן בית יד לבנים, ובו קיר עם הרשימה האינסופית של החללים תושבי העיר. החיים והמוות היו שם בכל פינה. זה היה המקום הכי שחור־לבן והכי צבעוני בעולם".
ריבה: "אמא שלי עבדה בשב"כ, ואבא שלי עבד כמהנדס. שום דבר בילדות שלי ברעננה לכאורה לא היה מעניין או פנטסטי כמו אצל טל. לא עניינו אותי ילדים בני גילי ולא עניין אותי הנוף שבחוץ. השגרה הנורמלית מעולם לא דיברה אליי. מהר מאוד הבנתי באופן אינטואיטיבי שאני צריך להמציא הרבה, וחייתי בעולם שהיה בעצם מקביל לעולם הרגיל שהוכרחתי לחיות בו".
איך עושים את זה?
"התעסקתי המון בפנטזיה, דמיון והמצאות. החיכוך בין העולם האמיתי לעולם שדמיינתי יצר את מפץ הצבע, את הססגוניות החברתית־תרבותית. הייתי ילד נורא שונה ומוחצן וחריג בין אנשים נורא רגילים. בתמונת המחזור רואים את הבנים בכחול, את הבנות בוורוד, ואת גיל ריבה. לא היה שום דבר כזה, כמוני. היו לי תמיד שפתיים גדולות ובשרניות, ואמא שלי תמיד הייתה חובשת לי כובעי צמר משעשעים. היה לי מעניין, כי יצרתי לעצמי סיפור שבו הייתי הגיבור".
גיל הבלתי רגיל
ריבה: "היה לי מאוד קשה בילדות עם השם גיל. זה התחרז עם כל הדברים המגעילים — גיל הפיל, גיל רגיל. זה העסיק אותי הרבה בגיל ההתבגרות, עד שהחלפתי את השמות שלי אינספור פעמים — לנגב, הוד, תדהר, נצח, והתעקשתי שיקראו לי ככה. פשוט לא הגבתי כשקראו לי בשם אחר".
הציבו לך גבולות בבית?
"הייתי הבכור, וקיבלתי את כל מה שרציתי באופן מוגזם. גם את מה שלא רציתי קיבלתי. אבל היו גבולות מאוד ברורים בבית. הלימודים, הערכים ודרך הארץ היו מאוד חשובים להוריי. אם הייתי רוצה להשיג משהו שאין לאף אחד, הייתי צריך לעשות משהו — למשל ללכת לבקר ילדים בבית החולים השיקומי לווינשטיין ולשמח אותם. לשמח, כי הרי קוראים לי גיל. נורא רציתי לרצות אותם, ואני עדיין רוצה. אני יודע שהם (הוריי) יהיו מוכנים להוריד בשבילי את הירח אם אבקש".
קאם און ברבי
ריבה: "תמיד רציתי לשחק בבובות, לא בגלל שרציתי להיות אמא או שיש בי משהו טיפולי. בובות היו בשבילי חברות שאפשר לשחק להן בשיער, במיוחד אם הוא בלונדיני. הן היו הדבר הכי מושלם שיכול להיות. בכיתה א' הייתי בחוג מקרמה. אף בן ברעננה לא היה בחוג מקרמה, רק אני".
קנו לך בובות ברבי בילדות?
"לא הייתה לי ברבי. אמא שלי חשבה, כמו אבא שלי, שאין טעם לקנות לבן ברבי, ושאם הוא כבר רוצה להיות אישה עדיף שיהיה חנה סנש, שרה גיבורת ניל”י או אפילו אמא שלי, שהיא גנרלית מאוד גדולה. לא רציתי להיות אישה. פשוט רציתי לשחק לברבי בשיער הבלונדיני. זה היה משהו שנולדתי איתו. סבא שלי היה מיקי בוגנים של נווה עמל. הספר הראשי של השכונה. במספרה שלו היה ריח מזעזע של פְליט וכלים חדים, ומי שהסתפר שם הייתה משפחת עמיר, המשפחה של יגאל עמיר. החלום שלי היה לשבת על הכיסא המסתובב במספרה של סבא שלי, מול המראה הענקית, ולשחק בשערות של נשים".
דני גיבור
ריבה: “הצעצוע הראשון שלי, בגיל שנתיים, היה כובע שאליו היו מחוברות שתי צמות, שלא הסכמתי להוריד מהראש. הייתי ישן איתו ומתקלח איתו עד שהוא כבר נהיה חלק מהראש שלי. אחר כך קיבלתי בובת עץ גדולה שקראתי לה דני, והיא הפכה לחבר הכי טוב שלי. הייתי מלביש אותו ומדבר אליו. בגיל מאוחר יותר אמא שלי אמרה שכדאי שאתחבר עם צעצועים שהם בני אדם. לשכונה שלנו הגיע ילד שנראה לאמא שלי בסדר, והיא שיכנעה אותי להתחבר אליו. הוא שיכנע אותי לתת לו את דני.
"מאחורי הבית שלנו יש חורשה גדולה של איקליפטוסים, ושם טמונות כל טראומות הילדות שלי. בל"ג בעומר הצצתי מהחלון וראיתי את החברים מהכיתה, וביניהם אותו חבר, שורפים את דני. זה היה השבר הכי גדול שלי באמון בבני אדם. בגלל זה אני לא סומך על אנשים, רק על צעצועים".
צעצוע אחר שריבה לא ישכח לעולם הוא הילד המשתין, שקיבל מסבתא בתיה. "היא הייתה שמה לי בו מיץ פטל של עסיס, וכשהייתי מוריד לו את המכנסיים הוא היה עושה פיפי. סבתא שלי הייתה האישה הכי מדהימה בנווה עמל, משהו בין מרילין מונרו לבאבא סאלי. היא גם הייתה נורא גבוהה, כמו עמוד חשמל, כמו ג'ירפה".
הדרך מחדר השינה של ריבה לשירותים עברה במסדרון, ובו תמונות של כל בני משפחת הוריו שנספו בשואה. "קראתי לו קיר המתים. הכרתי כל אינץ' ואינץ' ממנו, למרות שבחיים לא העזתי להיישיר אליו מבט", הוא אומר. "כל הזמן הרגשתי שהם מסתכלים עליי. נורא פחדתי ללכת לשירותים בלילה, אז הייתי משתין במיטה עד גיל מאוחר. הרגשתי תמיד שהילד המשתין הזה עוקב אחריי מכל בית שבו הוא התנוסס על דלת השירותים, ומזכיר לי את כל מה שהתביישתי בו, את ריח השתן שאתה קם איתו בבוקר. מצד שני, גם התגעגעתי אליו באיזשהו מקום, כי הוא היה הצעצוע שלי ושל סבתא שלי".
צעצועיזם ‑ הדור הבא
טנא־צ'צ'קס (47) - שמעבירה סדנאות להמצאה ולאלתור וכן חוגים לעיצוב מראות מצעצועים ‑ גרה בקיבוץ משמרות עם הבעל שימשי וארבעת הילדים: איה (17), רוני (16), יובל (12) ותומר (8). ריבה, מאנשי התקשורת הפוריים בישראל, ובת זוגו רונית זק מתגוררים ברעננה ומגדלים את שלושת ילדיהם — ג'וסי־יונתן (17), מייפל (10) ומיילו (שבע). "טפו־טפו נוצרה לי משפחה מושלמת, כמו זו שגדלתי בה. חוץ ממני, הכל בסדר בה", הוא מחייך. "אשתי היא העוגן, השפיות, הגורם המאחד, הדבק, הגלוטן, כל מה שיוצר את הביחד, ואני כל האקלים, האטמוספרה, הרוחות, ומחבר האג'נדה הוויזואלית. הילדים שלי באמת נהדרים".
שניהם לא מתכוונים לעצור אחרי התערוכה הנוכחית. "אנחנו הולכים להפיץ את המסר של הצעצועיזם כמו הברסלבים", אומרת טנא־צ'צ'קס. "אנחנו קונים אוטו גלידה ומתכוונים לנסוע איתו ברחבי הארץ ולהפיץ את הצעצועיזם כדי להביא שלום. פעם לצעצועים הייתה זהות, והיום לא. אנחנו אומרים: בואו נחזור לנקודה הזאת שמאפשרת לצעצוע להיות צעצוע, ולגדולים להיות ילדים".
