הולכי רגל הם גזע נרדף בארצנו. היחס אליהם מחפיר, הזלזול בצורכיהם עמוק. מתי, למשל, נבנה בשנים האחרונות בערי ישראל ומושבותיה מעבר תת־קרקעי או על־קרקעי להולכי רגל בצומת רחובות סואן? נסו להיזכר, כי אני לא זוכר, וזיכרוני לא קצר. ומתי, למשל, נדרשו בוני מִגדלי משרדים לְקֶשר ביניהם לנוחיות הולכי הרגל, כנדרש בערים רבות בעולם? ומתי, למשל, ראיתם רחובות חדשים עם מדרכות מקורות, מדרכות המעניקות להולכי הרגל צל בקיץ הלוהט וגג בחורף הגשום, כמו בקטעים מרחוב ויצמן הישן בכפר־סבא ורחוב אבן גבירול הישן בתל־אביב?
הסתכלו איך בונים את העיר החדשה חריש: נוסף על צרות תכנוניות אחרות, להולכי רגל אין שם תקווה. אין בה רחוב מקורה אחד. חריש לא חריגה; שכונות שלמות מוקמות ברחבי המדינה, מירושלים עד חיפה, מאילת עד טבריה, בלי שהקבלנים חויבו להסדיר חיבורים וקישורים נוחים להולכי הרגל, כפי שהם נדרשים להסדיר חניות למכוניות פרטיות. בוורשה, בהונג־קונג ובסן־פאולו, לדוגמה, המרחבים הפתוחים לרשות הציבור בתוך וליד מתחמי משרדים ומגורים מיועדים לאפשר טיול רגלי נוח ממתחם אחד למשנהו. בארצנו הם מיועדים למנוע טיול כזה: חשופים, כמעט בלי עצים וצל, לא מקושרים זה עם זה. מרחבים ללא מוצא.
נסו להגיע ברגל למתחם משרדי הממשלה בירושלים; לא תצליחו בלי לחצות לפחות חמש הצטלבויות מרומזרות, חלקן מסוכנות מאוד. תחנות הרכבת בארץ, וזה כבר ידוע, בדרך כלל מרוחקות מהערים שאותן הן אמורות לשרת. אך גם כאשר הרכבת מגיעה לעיר, הגישה לתחנה זוועתית. זוועתית להולכי הרגל, שהם קהל הנוסעים הגדול של הרכבת. עובדי הבניין שבו נמצאים משרדי הממשלה בתל־אביב מתלוננים על מחסור בחניה. למה אינכם באים לעבודה ברכבת או באוטובוס, שאלתי. תשובת רובם: כי לבניין שלנו אין חיבור תת־קרקעי או על־קרקעי, לא לתחנת הרכבת הסמוכה ולא לתחנות האוטובוסים. "יוצאת לצומת ומחכה דקות ארוכות בשמש או בגשם לחילופי חמישה עד שישה רמזורים. זה לא משתלם״, אומרת פקידה בכירה. הקמת גשר המחבר בין תחנת רכבת בני־ברק למרכז התעסוקה ברמת החייל, 550 מטר, הופסקה באמצע.
והמחיר נורא. שיעור הולכי הרגל בין נפגעי תאונות הדרכים בישראל הוא מן הגבוהים במערב ונמצא במגמת עלייה. בשנה שחלפה 33.5% מההרוגים בתאונות דרכים היו הולכי רגל, לעומת 31% ב־2013. קרוב ל־80% מהולכי רגל שנפגעו בתאונות נפגעו במעברי חציה מסומנים. "מעבר חציה", כותבת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בדוח התאונות השנתי, "אינו מבטיח חציה בטוחה". בוודאי שלא: ציור מטושטש של פסי זברה על האספלט לא מגן על איש. לפני כשבועיים נהרגה בסמוך למקום מגוריי אישה צעירה שחצתה רחוב סואן במין ״מעבר חציה״ שכזה.
זאת ואף זאת. המדרכות ברחובות ערינו נופלות קורבן להשתלטות אלימה של בתי קפה, ברים, רוכבי אופניים, רוכבי קורקינטים ופולשי בנייה למיניהם. אשמח לפגוש ראש רשות מקומית שהוציא ומימש צו פינוי למוסך, מזללה או מחסן כדי לפנות על המדרכה מקום להולכים. הקפה והמאפה על חשבוני.
עיריית תל־אביב־יפו פתחה השנה בעבודות להנחת גשר להולכי רגל מעל נתיבי אילון; יוזמה ברוכה הבאה באיחור של שני עשורים. ראש העירייה רון חולדאי אמנם משתדל מאוד להקל על חיי העוברים והשבים ברחובות עירו, אך ידיו כבולות על ידי היעדר חקיקה מתאימה, ביורוקרטיה בלתי מרוסנת של משרד הפנים ורשות מקרקעי ישראל ותוכניות בינוי שאישרה בעבר מדינה העוינת עקרונית את הולכי הרגל שלה.
כש״בנק אוף אמריקה״ ביקש מעיריית ניו־יורק היתר לבניית מגדל משרדים חדש במנהטן, העירייה הציבה בפניו שני תנאים: לא תהיה בבניין חניה צמודה לעובדים, גם לא לבכירים ביותר, והבניין יחובר ישירות למעברי חציה תת־קרקעיים ולתחנה קרובה של רכבת התחתית. הפרויקט הצליח מאוד. מתי אצלנו? אף פעם. אצלנו החניה לבניין משרדים חדש נחנכת הרבה לפני שהבניין עצמו מאוכלס, כי האוטו שלך מועדף על פני הרגליים שלך. זאת למרות העובדה שרגלינו הן אמצעי תעבורה זמין, זול ולא מזהם, בריא ושורף קלוריות.
כשאנחנו נתלבט למי להצביע בבחירות לרשויות המקומיות, הבה נשאל את המועמדים מה הם מתכוונים לעשות לטובת המשתמשים ברגליהם, ולא לטובת המשתמשים במכוניתם.
בשורת ניסנקורן
הזמן כאן כמו עצר מלכת. המעלית בקומה החמישית של בניין ההסתדרות בתל־אביב, מוקף המדשאות ושקוע בשלווה, נפתחת אל אותם מסדרונות ארוכים ואפורים שבהם הילכו המזכ"לים ההיסטוריים, שליחי תנועת העבודה, אל מעוז כוחה העיקרי. כיום ההסתדרות היא צל של עוצמתה ההיא. הזרוע הכלכלית שלה, חברת העובדים, פורקה והופרטה. הזרוע הפיננסית שלה, בנק הפועלים, נמכרה ליהודי אמריקאי עשיר ועברה בירושה לבתו. הזרוע הארגונית שלה, קופת חולים כללית, הפכה לארגון בריאות עצמאי שקבלת שירותיו לא מותנית בתשלום דמי חבר להסתדרות. גם זרועותיה האחרות כמו קרנות הפנסיה, הסופרמרקטים, המשביר המרכזי, העיתון "דבר", אגודת הספורט "הפועל" ועוד — נכרתו ממנה.
עם השנים הפצעים הגלידו אבל האיברים הכרותים לא צמחו מחדש. ההסתדרות הכללית התגמדה, התכווצה ובעל כורחה הפכה לאיגוד מקצועי נטו. עשירה בזיכרונות ודלה בנכסים מוחשיים, ההסתדרות מודל 2018 תואמת את דמות האוחז בהגה שלה, עו״ד אבי ניסנקורן. רציני, מאופק, לא איש ריב ומדון, בן לזוג רופאים שעלו מפולין ב־1957, ניסנקורן מטביע את חותמו על התעסוקה ועל שכר העובדים במשאים ומתנים שקטים עם ארגון מעסיקים גמיש ושר אוצר מקורב. "השגנו עלייה יפה בשכר הריאלי של העובדים בשלוש שנים האחרונות", אומר ניסנקורן בשיחה ל״ממון״. "העלייה בשכר מצמיחה את המשק ומצמצמת את אי־השוויון. לפי הסכמי עבודה חתומים, הן במגזר הציבורי והן בעסקי, עלייה יפה בשכר צפויה גם השנה וגם בשנה הבאה".
רבים רואים בוועדי העובדים החזקים את אחד הגורמים הבולטים לפערים הכלכליים בארץ.
ניסנקורן: "זו תפיסה שגויה. ועדי העובדים הגדולים והחזקים הם הערובה לחלוקה צודקת יותר של ההכנסה בין תמורה לעבודה לתמורה להון. הם גופים אחראיים המאזנים את כוחם של הממשלה והמעסיקים. אי־אפשר לצמצם את אי־השוויון הכלכלי בישראל בלי ועדי עובדים חזקים ובלי עבודה מאורגנת".
החלת זכויות סוציאליות ותעסוקתיות על יותר ממאה אלף עובדי קבלן והכנסתם לצד עובדים לא מאורגנים אחרים, תחת מטריית ההגנה של איגוד מקצועי — היא נקודת מפנה חשובה במדיניות ההידברות הרכה של ההסתדרות. הישגיה הנוספים, לפי ניסנקורן: העלאת שכר המינימום לרמה יחסית הכי גבוהה במערב, הרחבת פנסיית חובה, שיפור דרמטי במערך קצבאות נכות, מאבק בין־מגזרי משותף לשיפור מקביל בקצבאות זקנה של הביטוח הלאומי וגידול במספר החברויות בהסתדרות. לפני ארבע שנים, אומר ניסנקורן, שילמו דמי חבר להסתדרות 660 אלף עובדים, השנה ישלמו 720 אלף. בתוספת רבע מיליון מורים, רופאים ובעלי מקצועות חופשיים שארגוניהם מסונפים להסתדרות, היא מייצגת כיום מיליון עובדים, הוא מציין בגאווה. וברוב המקרים, "עוד 2.5 מיליון שכירים נהנים מצווי הרחבה המחילים עליהם את ההסכמים בין ההסתדרות למעסיקים ולממשלה".
כמי שמקפיד ודורש הקפדה על הסכמים, ניסנקורן שולל על הסף את התוכניות באוצר לבטל את ההנפקה הנמשכת של איגרות חוב ממשלתיות מיוחדות, "מיועדות", הנושאות ריבית גבוהה ומשמשות כרשת ביטחון להשקעה של כספי החיסכון הפנסיוני. לא יקום ולא יהיה, הוא מכריז. הכרזתו מחייבת.
מובן מאליו שיו"ר ההסתדרות דוחה גם את יוזמות החקיקה להגבלת זכות השביתה בשירותים חיוניים או בכל עיסוק אחר. ניסנקורן: "זכות השביתה שומרת על שיווי המשקל בכלכלה ובחברה. הלכידות הלאומית זקוקה לשדרה חזקה של איגוד מקצועי אחראי". כדוגמה להתנהלות אחראית של ועדי עובדים הוא מביא את תרומתם לרפורמה הנוכחית, הכרוכה בפיטורים וצמצומים בחברת החשמל ("הרפורמה הכי חכמה", לדבריו) ולרפורמות אחרות ששינו את פני המשק.
על פי תפיסת עולמו, התפקידים של ההסתדרות השתנו כפי שהשתנתה רוח הזמן. הבניין אותו בניין, המדשאות אותן מדשאות, הקומה אותה קומה חמישית – אבל התכנים שונים. לא עוד בניית עוצמה כלכלית עצמאית, קידום קואופרציה, פיתוח ושימור מנגנונים חלופיים של מדינת רווחה ומלחמת מעמדות. במקום זאת, הידברות עם המגזר העסקי והפיננסי, תמיכה אקטיבית ברפורמות שמטרתן העלאת פריון העבודה והתייעלות (בתנאי שלא ייפגעו זכויות העובדים) וגם פריסה רחבה של מוטת הכנפיים הארגונית שתחתיה ימצאו תמיכה וסולידריות מאות אלפי גמלאים, המוני עובדים לא מאוגדים, בהם עובדי היי־טק בצמרת ועובדי שירותים, ולאחרונה גם ערבים, חרדים ופליטים.
ההסתדרות בהנהגת ניסנקורן המשיכה וכמעט השלימה את המעבר ההיסטורי מארגון כמו־פוליטי שראה את עצמו כמדינה בתוך מדינה, לארגון א־פוליטי הרוצה לתקן את המדינה. ממלחמת מעמדות להסכמת מעמדות.
דירות ועגבניות
תוכנית ״מחיר למשתכן״ פיצלה את ענף הבנייה למגורים ויצרה כמה שוקי נדל"ן נפרדים: שוק דירות חדשות מסובסדות על ידי המדינה, שוק דירות חדשות לא מסובסדות אך קרובות למסובסדות במפרט ובמיקום, שוק דירות חדשות המנותק כליל מהממשלה (כמו דירות גדולות במרכז) ושוק דירות יד שנייה. מערכת היחסים בין השווקים מסובכת, וההשפעות ההדדיות מורכבות. לכן כה קשה עכשיו לדעת מה "באמת" קורה בענף.
במקום על דירות, אם כן, נדבר למשל על עגבניות. נניח שהעגבניות יקרות מאוד, ומשרד האוצר מחליט להקל על הצרכנים: מדי שבוע תוגרל כמות משמעותית של עגבניות גדולות מהזן המסורתי במחירים נמוכים. המדינה תסבסד בשלושה שקלים כל קילוגרם של עגבניות כאלה.
מה תהיה התוצאה? בלבול וקיטוע. ראשית, גידול עגבניות מזנים המסובסדים על ידי הממשלה יימשך לפי קצב ההגרלות. שנית, החקלאים יפסיקו בהדרגה לגדל עגבניות מהזנים הקרובים למסובסד: הם יניחו שהקונים הפוטנציאליים ימתינו בסבלנות עד ששמם ייצא בהגרלת העגבניות. שלישית, מחירי עגבניות מזנים אחרים, למשל שרי איכותי, יושפעו אך במעט; רוב אוהבי שרי ימשיכו לקנותן. רביעית: סל עגבניות הכולל את כל הזנים יוזל במקצת, תלוי במשקל הזנים המסובסדים שבו. זה חשבון פשוט של ממוצעים.
ואחרון חביב: כל עוד נמשך הסבסוד ובהתחשב בצמצום הגידולים, לממשלה יהיה יותר ויותר קשה ומסוכן פוליטית להפסיק אותו; ההפסקה עלולה לייקר את העגבניות בשיעורים חדים. כלכלנים קוראים לזה מעבר מאינפלציה כבושה לאינפלציה גלויה.
דירות, כמובן, אינן עגבניות. דירות לא גדלות על שיחים, ולא ניתן לייבא אותן כדי להרגיע את הביקוש המקומי. עגבניות מצידן אינן מוצר השקעה, ולא קיים מסחר בעגבניות יד שנייה. ועל אף ההבדלים, החליפו במשל הנ״ל את המילה ״עגבניות״ ב״דירות״ וראו עד כמה רב הדמיון בין המשל לנמשל. כמו שאף חקלאי לא יזרע עגבניות אם לא יהיה משוכנע שיוכל למכור אותן ברווח סביר, כך גם לקבלנים לא כדאי לבנות דירות לשוק החופשי, המתחרות ישירות או בעקיפין בדירות מוגרלות ומסובסדות. לא מפתיע, לכן, שהתחלות הבנייה קרסו והענף בסחרור ומצוקה.
כל זה כבר קרה לפחות פעם אחת. ב־2011 נעצרה התייקרות הדירות ומדד מחיריהן ירד ב־1.5%. הקבלנים הגיבו מהר: בניית דירות חדשות צומצמה תוך שנה ב־17%. הציבור הבין שהיצע הדירות צפוי לקטון וחזר בהמוניו לשוק. והמחירים חזרו לעלות. דירה ממוצעת התייקרה מאז בעוד כ־40%.
כעת הירידה בהתחלות בנייה חזקה הרבה יותר: ברבע הראשון של השנה הוחל בבניית 36% פחות דירות מאשר ברבע השלישי של השנה שחלפה. זאת למרות, ואולי מכיוון, שהממשלה מסבסדת עכשיו כרבע מהדירות החדשות. כמו במשל העגבניות, הפסקת הסבסוד עלולה להצית מחדש את תבערת המחירים. באוצר נשקלת לכן תוכנית חדשה שנועדה להתמודד עם סכנה זו: פיקוח כולל על מחיר הקרקע הממשלתית המוצעת למכירה או לחכירה. למקרקעין לדיור לא יהיה עוד מחיר שוק, אלא רק מחיר פקיד.
התוכנית מצטרפת לכ־350 שינויים משמעותיים בהוראות רגולציה, בתקנות תכנון ובנייה, במסים ובחוקים הנוגעים לענף הנדל״ן למגורים שהופעלו מ־2007, והספירה טרם הושלמה. בתנאי אי־ודאות כה קיצוניים אי־אפשר להכריח קבלנים לבנות הרבה דירות. ישראל מדינה חופשית, וגידופים לא משנים את כוחות השוק.
ב־1992 הבין זאת שר השיכון דאז, אריאל שרון. הוא הנפיק לקבלנים התחייבויות רכישה של דירות חדשות. המדינה תקנה מכם דירות במחיר סביר, הבטיח, אם לא תצליחו למכור אותן בשוק חופשי. הנפקת ההתחייבויות סתרה את חוק משק המדינה, אך גרמה לקבלני ישראל להתחיל לבנות כ־60 אלף דירות לשנה במשך שש שנים. השוק הוצף דירות ומחיריהן ירדו מ־1996 עד 2007 ב־20%.
שיטת שרון לא מומלצת להפעלה זהה כעת. אך נקודת המוצא שלה נותרה נכונה. הדרך היעילה להוזיל את העגבניות ואת הדירות גם יחד היא לגדל יותר עגבניות ולבנות יותר דירות. ועוד יותר עגבניות, ועוד יותר דירות.
