מכתב למשפחות השכולות

אחיותיי ואחיי בני המשפחות השכולות של צוק איתן,

אני מבקש לפנות אליכם ולהסביר מדוע לא אשתתף השנה בטקס הזיכרון שמדינת ישראל מארגנת לציון יום השנה לפרוץ המלחמה. עבורנו, בני משפחת גולדין, הקרב לא נגמר. צוק איתן איתנו זה ארבע שנים. אנחנו עדיין נאבקים להביא את הדר לקבר ישראל. כמו בכל שנה נשתתף איתכם באבל הנוקב הזה שמתחיל בתמוז ונגמר באב. בשנים הקודמות התייצבנו לצידכם בטקס והקשבנו לדוברים, למנחמים. השנה לא אוכל. אני כותב מכתב זה בלשון יחיד כי איני מעוניין שאף אחד מבני משפחתי יושפע ממעשיי. לצערי, השנה אנדוד למקום המרוחק ביותר מהטקס בהר הרצל.

עד עתה ניסיתי שלא לערב משפחות שכולות במאבק שאנו מנהלים, לא להוסיף כאב על כאבכן, אבל לפני כחודש, בבית ג'אן, אמרה לי אם שכולה שאיבדה במערכות ישראל אח ושני בנים, "תרצה או לא תרצה – אנחנו משפחה". וזה נכון. כעת, כשאני קורא את הדברים שכתבתי בחופזה במשך לילה קשה אחד, לילה לבן, הבנתי שמה שלמדתי בארבע השנים האחרונות הוא ש"משפחה שכולה" אינה שייכת רק לעבר העקוב מדם של המדינה הזו, אלא בעיקר לעתיד שבו תעוצב החברה שלנו. בעבר הזה ובעתיד הזה נבחרה המשפחה שלי להיות גורם מהותי, ציר חשוב. הדר ואורון הם החיילים הנעדרים הראשונים במדינת ישראל שהוכרזו חללים תוך כדי לחימה. זה שינוי מהותי. שינוי מהותי מחייב אחריות מהותית. אנחנו הבנו את זה ונטלנו על עצמנו אחריות זו, ראש הממשלה – לא.

שיסוי מתוחכם ומתואם

באותו לילה, במוצאי שבת, התייצבו בביתנו הנציגים המובהקים של המדינה – שר הביטחון בוגי יעלון, ראשת אכ"א אורנה ברביבאי והרב הצבאי הראשי לצה"ל, הרב רפי פרץ. הם התחייבו בפנינו כי הם ערבים להבאתו לקבורה של סגן הדר גולדין מסיירת גבעתי, קצין מצטיין שהושאר בשדה הקרב. המאמץ הקרבי להביאו היה אמיץ ונחוש, אבל נציגי ראש הממשלה, שישבו בקהיר בתום הלחימה, לא הביאו את הדר ואת אורון הביתה. ראש הממשלה לא העמיד את חזרתו של בני משדה הקרב כתנאי להסכם בסיום הקרבות. המדינה כשלה והפרה את הברית המונחת בבסיס המונח "צבא העם", לפיו צה"ל לא משאיר חיילים מאחור, והמדינה מתחייבת להביא את חייליה חזרה משדה הקרב בריאים, פצועים או חללים. וכך החלו ארבע שנים.

בארבע שנים אלה, בכל טקס, שמענו מילים ריקות מפי ראש הממשלה, על המחויבות. איני צריך מחויבות, אני צריך מעשים. השנה אסור שאהיה שם. אסור שאתן אישור להפקרה הזו. אני לא יכול להשתתף בטקס זיכרון שאותו מנהל האחראי לכך. אסור שאתייצב לשמוע, אחרי ארבע שנים של הפרת הברית, נאום ריק של ראש הממשלה שהוציא את בני לקרב ולא החזיר אותו וממשיך להפקיר אותו בארבע השנים האחרונות.

הטקס נוגע למדינה ולמשפחות. הגעתי לטקס הראשון, הגעתי לטקס השני, הגעתי לטקס השלישי. עשיתי זאת משום שהמדינה היא היוצרת את הטקס, וראשון הנואמים בו הוא הנשיא, ראשון האזרחים בישראל. אולם ראש הממשלה במדינת ישראל הוא האיש הנושא באחריות, והוא האיש הנותן את ההוראה לצאת לקרב, והוא האיש האחראי להביא את חיילי צה"ל חזרה חיים, פצועים או מתים.

בארבע השנים האחרונות הצגנו את המאבק שלנו. דרשנו מראש הממשלה אחריות, דרשנו נחישות, דרשנו לא להיכנע לטרור. דרשנו להעמיד במקום ראוי את השבת החיילים. דרשנו מהממשלה שתקיים את התחייבויותיה. זה לא קרה. החל מאמץ לצייר אותי ואת משפחתי כמי שיביאו את המלחמה הבאה ואת השכול שבעתיד – שיסוי מתוחכם ומתואם נגד משפחה המשקפת לראש הממשלה את מחדליו, המדגימה לממשלה את רפיסותה, את כניעתה לטרור.

מתנצל בפני הנשיא

לאחרונה שמענו "קצין בכיר" האומר כי "השרים שבויים בידי משפחת גולדין". מכל האנשים, "קצין בכיר". מכל המילים, "שבי". קצין בכיר עבורי הוא תת־אלוף או אלוף. אדם המוביל אחריו אלפי אנשים לקרב, אמיץ ובר לבב. מי הפחדן הזה המסתתר מאחורי הכינוי "קצין בכיר" ומחשיד עשרות אנשים מובחרים? איך יוביל לקרב לוחמים? איך אני, סגן־אלוף בצה"ל, שבני סגן הדר גולדין שבוי בידי האויב, יכול לסמוך על מפקד כזה שיוביל חיילים לקרב? אבל כשנציג הצבא יוצא נגד משפחה שכולה באופן תקשורתי, התגובה הלקונית של דובר צה"ל הייתה: "הדברים המצוטטים בשם קצין בצה"ל, באם נאמרו, אינם מייצגים את עמדת צה"ל הרשמית".

שבוע אחרי "הקצין הבכיר" הופיע "שר בקבינט", שלדבריו, "קמפיין משפחת גולדין משתק את קבלת ההחלטות". עוד פחדן אחד המסרב לחשוף את שמו ומחשיד את כל השרים. אין דבר במעשים שלנו שיביא למלחמה. הדרישה שלנו, לא לתת מתנות לחמאס, לא תביא לעוד משפחות שכולות: היא תמנע שכול. אנו דורשים מהממשלה שתקיים את החלטותיה, ומאבקנו זוכה לתמיכת בג"ץ. הציבור מבין כי ראש ממשלה לא מקיים את חובתו, נוטש את הברית שאותה כרת עם המשפחות ועוד מייצר אווירת הסתה נגד משפחתי. התפיסה הנחרצת שאותה אנחנו נושאים בארבע השנים האחרונות, שרק עמדה נחרצת מול חמאס, המתנה כל שיפור במצב בעזה בהחזרת החיילים והאזרחים תחילה, מחלחלת באיחור נורא. עולים כל מיני רעיונות לגבי עזה – כולם צריכים להיות מותנים בהשבת החיילים והאזרחים תחילה. וגם כעת ראש הממשלה לא מוביל את התפיסה הזו.

זו הסיבה שביום הזיכרון לתחילת מבצע צוק איתן אתרחק ככל שאוכל מהר הרצל ומנאומיו של ראש הממשלה. לכן, בחרתי לפנות למשפחת השכול ולהתנצל בפניה, ולעשות זאת באופן פומבי מעל דפי העיתון, כי לא אצליח לפנות אל כל אחת ואחד מכם. אני מתנצל בפני המשפחות השכולות שיבחרו להיות בטקס. הלוואי שהתייצבותה של המדינה לצידכם ביום אסוננו תקל מעט על הכאב היומיומי והאובדן. אני לא יכול להתייצב שם כל עוד ראש הממשלה הזה כושל בהבאת בני לקבר ישראל, ושלוחיו תוקפים אותנו במישרין ובעקיפין על מעשינו.

אני מתנצל בפני כל הגורמים הדואגים לזיכרון הנופלים, ובמיוחד בפני נשיא המדינה, שכל שנה, וכל השנה, אינו נח ממאמציו להביא את בני לקבר ישראל. אלא שרובי ריבלין יכול להבין אותי יותר מכל, שהרי שמע ליד עריסתו כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ, הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ, לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר!