אופוזיציה לוחמת

השבוע, כשיו"ר המחנה הציוני יישב עם ציפי לבני לשיחה גלוית לב על תפקיד יו"ר האופוזיציה, לנגד עיניו צריכה להיות נוסחה פשוטה: לא ברור כמה מנדטים מוסיפה לבני למחנה הציוני. מה שבטוח, שבהיעדרה היא מורידה ממנו לא מעט. ללבני יש את מה שאין היום כמעט לאף אחד מהמועמדים לראשות הממשלה, כולל אבי גבאי. זה נקרא נראות. גם מי שלא רוצה אותה שם – מודה, לפחות בינו לבין עצמו, שיש לה את זה, שהיא נראית כמי שמסוגלת להיות ראשת ממשלה. היא כבר כמעט הייתה שם. מאז צברה עוד ניסיון, עוד הערכה בינלאומית, עוד הבנה של המערכת הפוליטית. היא רהוטה, אמיצה ובעלת אג'נדה, וגם זוכה להערכה גדולה בקרב מצביעי מפלגת העבודה.

גבאי יודע את זה. הוא כבר עשה פעם סקר שהראה שלבני מאוד פופולרית בקרב מצביעי מפלגתו. להשליך אותה היום בגלל אי־הסכמה לגבי תפקיד יו"ר האופוזיציה – תהיה טעות גדולה.

מצד שני, גם לבני צריכה לבוא לפגישה עם רצון טוב ונכונות להתפשר. גבאי לא ייתן לה את התפקיד לפני שהם יחדשו את ההסכם בינה לבין מפלגת העבודה, ובצדק. למה שיעניק לה תפקיד שעשוי לשדרג מאוד את מעמדה, כשאין לו ערבות שבעוד חודש, חודשיים או חצי שנה, היא לא תחבור למפלגה אחרת? בפרט כשהבחירות אינן רחוקות.

כל זה התחיל ביום ראשון. למרות הלחצים מטעמו של ראש הממשלה לדחות את הבחירה - מועמדותו של יצחק הרצוג ליו"ר הסוכנות היהודית אושרה. הרצוג עומד לפנות את מקומו בכנסת וכך גם את תפקיד יו"ר האופוזיציה, אחד התפקידים הנחשקים במערכת הפוליטית. לבני לא היססה והביעה מיד את רצונה בתפקיד. גבאי לא מיהר להסכים. להפך. בסביבתו נשמעו קולות של הסתייגות, ושמות אחרים, ביניהם גם שלי יחימוביץ', עלו כמועמדים אפשריים לתפקיד.

אם זה לא היה נעצר בזמן, הפיצוץ היה בלתי נמנע. אבל גבאי ולבני הבינו מהר מאוד שלשניהם יש מה להפסיד. על פי התגובות שלהם בסוף השבוע, הם מתכוונים שהדברים ייעשו בשקט. מתחת לרדאר, מבלי לספק דלק לאף אחד מהפירומנים במפלגה.

מצידו של גבאי, הדילמה ברורה: לבני הכריזה בעבר שהיא מתכוונת להמתין ולראות מה יהיו האפשרויות, אילו צירופים חדשים עשויים להיות, כשיש רק דבר אחד שעומד לנגד עיניה: סילוק נתניהו. מה יהיה אם תקבל את תפקיד יו"ר האופוזיציה, ובעוד חודש תיווצר אלטרנטיבה אטרקטיבית, עם סיכוי לנצח את הליכוד ולקחת את השלטון? איפה, לדוגמה, תרצה לראות את עצמה אם בני גנץ יקים מפלגה?

עד לרגע זה גנץ הוא תעלומה. יש מי שמשווים אותו לאמנון ליפקין־שחק, רמטכ"ל עטור אותות ואהוד על הציבור, שהקים את מפלגת המרכז. אבל יש הבדל מהותי בין השניים. המוטיבציה של שחק לא הייתה להיות ראש ממשלה. הוא חשב שנתניהו מסוכן לישראל, כפי שגם אמר בהשקת המפלגה שלו, ורצה להוריד אותו מהשלטון גם אם המחיר היה לוותר על הבכורה לאיציק מרדכי.

זה לא הסיפור של גנץ. יותר ויותר מסתמן שהרמטכ"ל לשעבר מחפש את המקום הכי טוב לו, ולא בטוח שהוא בעצמו יודע איפה זה יהיה – הליכוד, המחנה הציוני, יש עתיד. זו החלטה לא פשוטה, מסביר גבאי את מהלכיו של גנץ. אדם צריך לדעת שיש לו מקום נוח ונכון. מה יש לו למהר. אני מבין את ההתלבטות. לא ברור אם גבאי מדבר על גנץ או על עצמו.

כך או כך, יהיה נכון שגבאי ולבני יתרכזו במה שיש, ולא במה שאין. מבחינת גבאי, התנאי המרכזי הוא שיהיה הסכם בינו לבין לבני שימשיך עד לאחר הבחירות. אם הם שותפים, אז השותפות היא מעכשיו. אם יש הזדמנות לחדש עכשיו את הברית, הוא אומר, לנהל משא ומתן על הכל, למה לחכות?

מבחינת לבני, גבאי צריך לעשות אותה מספר 2 שלו בכל דבר. לשתף אותה, להתייעץ איתה ובטח לתת לה את תפקיד יו"ר האופוזיציה – כל הדברים שהוא לא עשה עד עכשיו. גם אם בתוך תוכו היה רוצה לשים שם את שלי יחימוביץ', בת בריתו. עם כל הכבוד ליחימוביץ', האופוזיציה צריכה להיות לא רק על חוק המעונות, אלא גם ובעיקר על הנושאים הביטחוניים והמדיניים. ובעניינים האלה, לבני היא האופוזיציה הכי טובה.

מי יודע, אולי בינו לבין עצמו גבאי משתעשע אפילו במחשבה למנות את איציק שמולי ליו"ר האופוזיציה. שמולי פופולרי מאוד במפלגה. יש לו אוריינטציה חברתית וקשב רב לציבור ולמפלגה, ובעיקר לאבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות, שגבאי היה מאוד רוצה לחבור אליו.

חגיגות בחוגים

גבאי מסרב להתרגש מהכותרות סביב ההתרחשויות במפלגתו. כשירו עליי בלבנון ‑ התרגשתי, כשנפלה כל הרשת כשהייתי מנכ"ל בזק ‑ התרגשתי. מזה אני לא מתרגש, אמר השבוע. לדעתו של גבאי, התקשורת מסקרת רק פן אחד של מה שקורה במפלגה, וזה את המתוסכלים. אלה שרואים הזדמנות לתפוס כותרת, גם אם זה על גבו של היו"ר. התקשורת לא רואה, הוא טוען, את אלפי האנשים שמשתתפים כל שבוע בכנסים ובחוגי בית, את הרוח הגבית שנותנים לו מתפקדים חדשים וציבורים שמתווספים למפלגה כל הזמן. את אלה, כך הוא מאמין, יראו רק בבחירות.

גבאי מכוון בעיקר לשתיים־שלוש קבוצות שעובדות היום עבורו. אנשיהן עושים עבודת שטח אינטנסיבית, ופועלים לגייס תומכים ולהחזיר למפלגה מצביעים שעברו למרצ וליש עתיד. קבוצה אחת בראשות תת־אלוף במילואים אסף אגמון, לשעבר מפקד בסיסים בחיל האוויר, שקבוצתו פקדה כבר כמעט 800 איש, רובם אנשים צעירים שלא היו מעולם במפלגה כלשהי. הקבוצה של אגמון משתפת פעולה עם הקבוצה בראשות תלמה אליגון־רוז, פזמונאית, מלחינה ופעילה בפייסבוק, כשביחד הם מונים כ־1,200 איש.

נדמה לי שגבאי צודק בזה. אי־אפשר להפריז בעבודת השטח העצומה שנעשית בחודשים האחרונים במפלגת העבודה. דיברתי השבוע עם אגמון, שמצליח להלהיב רבים מאלה שמגיעים לכנסים שלו. עד כדי כך, שלפעמים נאלצתי להזכיר לבני שיחי, שהמועמד הוא גבאי, ולא אגמון. מדובר באנשים שנכנסים לחוגי הבית מתוך ייאוש, ובסוף הערב מתפקדים למפלגה. בחוג שעשה אגמון לבכירים ממכון ויצמן, למעלה ממחצית מהנוכחים היו באוריינטציה למרצ. בסוף הערב הם התפקדו לעבודה.

ההכרעה היא רק בין שניים, אמר לי אגמון השבוע. זה עם ביבי או בלי ביבי. אין שום דבר באמצע, כי כל האופציות האחרות רק מחזקות את האפשרות שביבי ימשיך. ואת זה אנחנו מצליחים להסביר. הבעיה הגדולה, לדבריו, היא הייאוש והאדישות. בחוגי הבית השבוע, הוא אומר, הרגשתי שלאנשים הגיעו מים עד נפש. אין לי ספק שאם ועידת המפלגה הייתה מתכנסת כפי שהייתה אמורה - גבאי היה זוכה ברוב גדול.

אני מקווה, הוא אומר, שפרץ יבין שאין ברירה אלא להתלכד. החוג שלי ושל אליגון־רוז פועלים לשנות את התדמית של מפלגת העבודה. לעשות מפלגה דמוקרטית, שפועלת בצורה פתוחה, שקופה, שנותנת גב ליו"ר המפלגה, נותנת לו לעבוד. מה שהיה לא יעבור יותר. ככל שמפלגה תהיה יותר פתוחה הדבר יפעל לטובתה, ולא בשביל האינטרס הפוליטי של אנשיה.

יש לגבאי מגבלות וחסרונות, אומר אגמון. בשביל זה צריך לעזור לו, וזה מה שאנחנו עושים. בקבוצות שלנו יש חתני פרס נובל, פרס ישראל, פרס ביטחון ישראל, אנשים מובילים בכל התחומים שדרכם אנחנו רוצים להביא את הציבור הגדול. אבל האתגר האמיתי שלנו, הוא אומר, זה לפרוץ לשורות הצעירים.

אני לא בלחץ משום דבר, אמר השבוע גבאי. זה היה אחרי שבוטלה ועידת המפלגה שהייתה אמורה להתקיים ביום ראשון. שעתיים לפני כינוסה, הוציא בית המשפט המחוזי צו נגד קיומה. הוועידה, להזכירכם, היא המוסד העליון של המפלגה. בסמכותה לקבוע את סדרי הפריימריז, את מיקומן של הנשים ברשימה, ושאלות הרות גורל כולל הצטרפות לקואליציה. ההחלטה האחרונה שהתקבלה בה הייתה אשרור האג'נדה המדינית של שתי מדינות לשני עמים.

המחלוקת, כפי שנכתב כאן לפני שבועיים, הייתה סביב מספר הצירים שיהיו לוועידה החדשה. גבאי רוצה כמה שיותר. הוא העביר החלטה שהייתה מקובלת על פרץ, שיהיו 4,000. מאוחר יותר שינה את דעתו, וכבר דובר על 5,300 איש. אם יש מספר כזה של אנשים שרוצים להיות צירים, אמר, למה למנוע את זה מהם?

אני רוצה ועידה של אנשים חופשיים, אומר גבאי, כאלה שאף אחד לא מכתיב להם, שהם לא כפופים לאינטרסים פוליטיים פנימיים ועסקניים. אני רוצה לפתוח את המפלגה ולעשות אותה לדמוקרטית יותר. פרץ, לעומת זאת, רוצה תהליך של בחירות שבו למצביעים חופשיים אין סיכוי.

פרץ זעם על השינוי בהחלטת היו"ר. לדבריו, צריך לשמור על נוהלי וחוקי המפלגה. על מבנה המוסדות ועל הליכי הבחירה שלהם. זו לדעתו מהות הדמוקרטיה. העותר נגד קיום הוועידה היה פיני קבלו, מזכיר מועצת הפועלים ומי שכיהן כראש עיריית בית־שאן, או כדבריו של גבאי: זה שהביא את הרצוג לכנס תומכים, לנאום מול אולם ריק. כך או כך, גבאי לא מתכוון לוותר. ההתעקשות הזאת רק עושה לו טוב. אנשים רואים שמדובר באדם שנלחם כדי לעשות שינוי וזה, לדעתו, מה שהם רוצים.

בכלל, הוא טוען, הוא לא בלחץ מכלום. אנחנו מפלגת העבודה, הוא אומר בסיפוק, כאילו מדובר במותג בינלאומי שיוקרתו לא מוטלת בספק. אנחנו מפלגה חזקה, לא עוד מפלגה.

ישחקו אחרים לפנינו

במונדיאל 1950, שנערך בברזיל, גברה נבחרת ארה"ב במשחק דרמטי על מולדת הכדורגל, אנגליה, 0:1. ההפתעה הייתה עצומה. נבחרת אנגליה הפכה לבדיחה. עד עכשיו, האירוע הזה נרשם עבורה ובכלל כאחד הביזיונות הכי גדולים אי פעם במשחקי המונדיאל.

התחושה היא שהפסדה של גרמניה לדרום־קוריאה השבוע, היא בסדר גודל של התבוסה ב־1950. אין כמעט פרשן או אוהד כדורגל שהצליח לנבא את זה, על אף כל הרמזים. שהרי גרמניה לא שיכנעה באף משחק. היא נוצחה על ידי מקסיקו וגברה בתוספת זמן "הרואית" על שוודיה משער של טוני קרוס בשנייה האחרונה.

הפסדה של גרמניה הוא גולת הכותרת מבחינת התוצאה, אבל לא מבחינת התחרותיות ששררה בשלב הבתים.

ספרד ופורטוגל עלו לשמינית הגמר בעור שיניהן, מול נבחרות שנחשבו לחלשות. מרוקו הייתה טובה מספרד, גילתה הגנה יציבה והתקפה מתפרצת מהירה שהביכו את הספרדים. איראן המנואצת הייתה טובה מפורטוגל של רונאלדו והייתה עשויה להעיף אותה כבר בשלב הבתים.

רבים חוגגים את עלייתה של ארגנטינה וממאנים לראות שמינית ורבע גמר ללא דמותו של מסי. אבל בפועל, נבחרת ארגנטינה נראתה כאסופת כוכבים כבויים. אפילו ניצחונה הגדול על ניגריה הושג בצירוף נסיבות שכולן שיחקו לטובתה. אין לדעת מה יהיה איתה בהמשך, אבל הציון הכללי שלה בשלב הבתים נמוך מאוד.

כדאי שנפנים: פרט לזכייתה של ברזיל במונדיאל בשוודיה ב־1958, לא הצליחה שום נבחרת דרום אמריקאית לזכות במונדיאל על אדמת אירופה. המסקנה הראשונה משלב הבתים במונדיאל היא צמצום דרסטי של הפער בין נבחרות טובות לבינוניות וחלשות. כולן השתפרו, אולי בשל העובדה שחלק משחקניהן משחק דרך קבע בליגות הבכירות באירופה.

לפתע, חובבי כדורגל מושבעים מופתעים מרמתן של נבחרות כפרו, מרוקו ואיראן. נראה שרק אלת המזל עמדה בינן לבין העפלה לשמינית הגמר על חשבון נבחרות מאוד נחשבות. העובדה שהכדורגל שקול יותר, הופכת אותו למעניין יותר אבל גם לטקטי והגנתי. הצופה רואה שתחזיותיו המוקדמות אינן מחזיקות מים. לא מבחינת התוצאה, אלא מבחינת רמת הכדורגל.

המונדיאל הוא חגיגת ענק. דווקא בואם של נשיאים, ראשי ממשלות ויורשי עצר לא יוצר את ההד הציבורי. אוהד נבחרת קוסטה־ריקה הסביר זאת בפשטות: האליל שלנו הוא השוער נאבאס, אמר. הוא פופולרי, ולא הנשיא.

כדאי שניזהר מכניסה לנבואות. אבל כבר עכשיו אפשר לסמן כמה נקודות: צרפת, ספרד, בלגיה ואנגליה הן נבחרות איכותיות מבחינת סגל השחקנים. השתיים האחרונות זכו לבית חלש ורק עכשיו יידרשו לשלוף ציפורניים. אורוגוואי בנויה היטב עם הגנה מעולה ושני חלוצי־על - קבאני וסוארס. וארגנטינה? האם היא מסוגלת להתאושש נגד צרפת האיכותית? האם מסי יהיה מסוגל לעשות את זה, למרות שלא בא לבקר בכותל? וברזיל - אם דקות הגאונות שלה תהיינה מרובות, יהיה קשה להכריעה.

חשבתי לרגע על מונדיאל שבו היינו נוטלים חלק. עשרות אלפים היו באים ומעודדים את נבחרת הכחול־לבן. בקהל ניתן היה לראות את מירי רגב, במדי הנבחרת, דומעת מאושר, רגע לפני שהיא פורצת למגרש כדי לחבק את ערן זהבי. רבני יש"ע היו עורכים תפילות לניצחון היהודים על הגויים בקרב פנים אל פנים.

אבל מה נעשה שנכשלנו פעם ועוד פעם, וכל מה שנותר לנו הוא להיאנח ולומר: Haven't the Jewish People suffered enough?

חופשי על המיני–בר

אפשר היה לטבוע השבוע בים הנתונים והמספרים שנחשפו בהקלטות שהביא ניר חפץ לחקירתו. כל הקלטה מעוררת שאט נפש, כל נתון או מספר מביכים בעליבותם. דווקא בין שלל הנתונים, אני מציעה להתמקד באחד, זה שהכי מזעזע בעיניי. אני בחרתי בסיפור שנחשפנו אליו כבר ב־2015, בדו"ח מבקר המדינה, ושחזר גם עכשיו בהקלטות שפורסמו בחברת החדשות. עובדים במשרד ראש הממשלה שילמו מכיסם הפרטי עבור הוצאות אישיות של ראש הממשלה ולא קיבלו החזר.

תקראו את זה שוב. ושוב. תחשבו עכשיו על עובד פשוט במשרד ראש הממשלה, שבקושי גומר את החודש. והנה, הוא נשלח לקנות עיתונים למעון בבלפור, או טיפות עיניים לראש הממשלה, או סתם קפה ומאפה עבור שרה. לא הרבה כסף, פה 40 שקלים, שם 32. זה יוצא מכיסו. איש לא טורח להחזיר, וכדי שזה יקרה, הוא צריך לעבור מאה מדורי השפלה.

בעיניי זה עניין אפילו יותר גדול מלהשית סכום של 6,000 דולר של הוצאות מיני־בר בבית המלון על חשבון המדינה - או שמא אולי מדובר בקניית דברים אחרים שהוסבו להוצאות של בית המלון? נדמה לי שאין מה שיעיד יותר על אופייה של משפחת נתניהו, מניצול עובדיה לצרכים הקטנים שלהם. כאילו זה שום דבר. כאילו - מה עושים מזה עניין, מדובר בכסף קטן. אז אל תחשבו על המאות אלפים. זה גדול על כולנו. תחשבו על הכסף הקטן. ותתביישו בשביל ראש הממשלה שלכם. ¿

sima-k@yedioth.co.il