שישי 20 ביולי 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום
    המוסף לשבת • 28.06.2018
    המשיח יורד לתל־אביב
    נחום ברנע

    ביום ראשון בערב התכנסנו בכיכר רבין בתל־אביב לאירוע שכותרתו "משיח בכיכר". משיח לא בא, אבל סרטי הווידיאו שלו, חוגג בחברת חסידיו בבית חב"ד באיסטרן פארקוויי 770, ברוקלין, הוקרנו בגודל על־טבעי מעל הבמה, בלוּפּ שאין לו סוף. מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', להלן המשיח, נפטר לפני 24 שנה בניו־יורק. מבין המתכנסים בכיכר רבין אני אחד היחידים שפגש את המשיח בחייו. זה קרה באחד מביקוריו של ראש הממשלה מנחם בגין בארצות־הברית – אם אינני טועה, בביקור הראשון, ב־1977. אלה היו זמנים אחרים, הרבה יותר ידידותיים לתקשורת. שלמה נקדימון, יועץ התקשורת של בגין, צירף אותנו לפמליה. כל אחד מאיתנו זכה ללחיצת יד אמיצה – אולי גם לברכה. דולר לא ניתן לי, ואם ניתן – נעלם. אני זוכר שיותר מכל הרשימו אותי העיניים של הלובביצ'ר – הן היו כחולות, נבונות, חודרות עד כדי אי־נוחות. הכרתי פוליטיקאי ישראלי אחד שניחן בעיניים כאלה – ישראל גלילי, שר בממשלות העבודה ומאבות מפעל ההתנחלות. אבל איך אני משווה.

     

    נסעתי לכפר חב"ד ביום מותו. ציפיתי לאבל נורא, גברים יקרעו קריעה, נשים יתפלשו בעפר. מצאתי המון מפולג: חלק ביכו את האובדן, חלק חגגו על בקבוקי וודקה. הם ראו, או דימו לראות, בביאת המשיח. זה היה מרתק ומוזר ומשעשע ונלעג, ובעיקר נוגע ללב. נסעתי עם ראש הממשלה אריאל שרון לאחוזת הקבר של הרבי בקווינס. שרון התייחס לרבנים לא על פי קדושתם אלא על פי כוחם הפוליטי. בגין לא היה שונה ממנו, אבל ידע לארוז את הפוליטיקה ביידישקייט. גם הרבי, על פי דרכו.

     

    24 שנים הרבי מת, והפלג המשיחיסטי בחב"ד עדיין פעיל. אלפי אנשים, אולי רבבות, מאמינים שהמשיח חי ביניהם, מצווה עליהם מה לעשות ומה לא לעשות, יושב על הטלפון יומם ולילה ונענה לכל שאלה, כל בקשה, כמו שעולה משלט הפרסומת הגדול על נתיבי איילון, בכניסה הדרומית לתל־אביב. קל ללעוג להם, כשם שקל ללעוג לאמריקאים שמאמינים שאלביס פרסלי עדיין חי, 41 שנים לאחר מותו.

     

    קל ללעוג, אבל אי־אפשר שלא להתרשם. המשיחיסטים של חב"ד הם בדרך כלל אנשים שעומדים עם שתי רגליהם על הקרקע, קמים כל בוקר לשגרת יומם, לומדים, עובדים, מקיימים משפחות. העולם העסקי לא זר להם; גם לא העולם הפוליטי. כוחם באמונתם: לאמונה יש כוח גדול כשהיא מעוגנת באמת; יש לה כוח אדיר כשהיא מעוגנת בשקר.

     

    בגלל הסכיזופרניה: הנסיכה אליס | צילום: מתוך ויקיפדיה
    בגלל הסכיזופרניה: הנסיכה אליס | צילום: מתוך ויקיפדיה

     

     

    וונדר וומן על הרצפה

     

    סדין לבן ארוך, כמו ביצירות של אמן הסביבה כריסטו, חצה את כיכר רבין לאורכה. באגף הצפוני־מזרחי, מול מינימרקט שתפארתו על חילול שבת וכמה בתי אוכל בלתי כשרים בעליל, ערכו שורות של כיסאות פלסטיק לגברים. כיתת שוטרים חסמה את הכניסה, לבל ייכנסו נשים לעזרת הגברים. בתחילת הערב הפגינו כ־150 נשים וגברים נגד ההפרדה המגדרית. לא הרבה, אם לוקחים בחשבון את המגמות בפוליטיקה התל־אביבית ואת קרבתן של הבחירות לעירייה, בעוד ארבעה חודשים.

     

    העירייה אישרה לחב"ד לקיים את האירוע בכיכר רבין, בהפרדה מגדרית. שדולת הנשים עירערה, ואז העירייה שינתה את דעתה. חב"ד פנתה לבית המשפט, והשופט, בשכל רב, פסק שמה שאושר אושר, הכסף הושקע, ההכנות נעשו, אין סיבה לפסילה רטרואקטיבית. הוא נתן לחובבי המשיח את האירוע שלהם, אבל במקביל סלל את הדרך למנוע הפרדה בעתיד. בכיכר רבין לא יפרידו יותר מחיצות בין גברים לנשים, כל עוד הפוליטיקה העירונית משוחררת מהמפלגות החרדיות ובתי המשפט עקביים. תם עידן הסדין.

     

    "אתה טועה", אומר לי משה עמית, מאנשי הפלג של חב"ד. אנחנו נפגשים בכניסה לנשים, סמוך לאנדרטת השואה של תומרקין. במעבר עומדים שני ילדים ארוכי פאות, תלמידי כיתה ו' מתלמוד תורה של חב"ד בראשון־לציון. הם חובשים כיפות שחורות, שהמילים "אדוננו, מורנו ורבנו מלך המשיח" רקומות עליהן בזהב. הם מושיטים לבאים את החומר הספרותי שאספו מהרצפה – עלון של חב"ד שעניינו קידוש לבנה, וסטיקר שכתוב עליו "גיבורות מונעות אסונות". באמצע הסטיקר ציור של וונדר וומן בלבוש מינימלי, מנופפת בפלצור. בשולי הסטיקר, באותיות קטנות, נכתב "המרכז הרפורמי ליהדות".

     

    למה אתם אוספים חומר של הרפורמים, שאלתי.

     

    "זאת הדמוקרטיה", אמר אחד מהם בידענות.

     

    תגידו, הרבי באמת חי? שאלתי.

     

    "בטח", אמר. "הוא אפילו פגש את רבין ואת בגין".

     

    לרגלי האנדרטה עמדו שמונה נשים ושני גברים. הם נשאו שלטים כתובים ביד: "כאישה אני עומדת על זכותי להיות בכל מקום במרחב הציבורי, בטח בעיר"; "תל־אביב נגד הפרדה". חבורה של צעירים התייצבו מולם והתחילו לנתר מעלה־מטה, מעלה־מטה, כשהם צועקים, "אדוננו, מורנו ורבנו מלך המשיח". "הם לא משלנו, הם ש"סניקים", אמר לי בשקט אחד החב"דניקים. איך אתה יודע, שאלתי. "אתה לא רואה?" השיב בשאלה.

     

    צעיר חבוש כיפה שמגן דוד גדול עיטר אותה, נשא נאום אל תוך הסלולרי שלו. יד שמאל החזיקה בטלפון, במרחק שמאפשר תמונת סלפי עם הנשים המפגינות ברקע, ויד ימין התנופפה במרץ. קולו גבר על קולו של הזמר, ששר בקצב גובר והולך "משיח בא, משיח בא". "צביעות, צביעות, הצביעות של השמאל", צעק אל הטלפון.

     

    חייל במדים של חיל האוויר, חבוש כיפה, הגיע עם חבריו. תיזהר כשאתה הולך במאה שערים, אמרתי לו. "הוא לא לבד", אמר אחד מחבריו, לבוש אזרחית. "גם אנחנו חיילים". נער שלף בלון קצף ארוך, מהסוג שנפוץ בכיכרות בחגיגות יום העצמאות. הוא רצה להתיז קצף על המפגינים. גבר בטי־שירט אדומה הגיח מאחור. הוא הרים יד על אחד המפגינים, ונהדף. צעירי חב"ד התגודדו סביבם. "להפסיק עם זה", הורה משה עמית. "זה חילול השם".

     

    סקס או טריטוריה

     

    "גם אלה שמפגינים נגדנו הם בעדנו", אמר עמית. "מי שמע על האירוע של חב"ד בתל־אביב לפני שהם התחילו לעשות רעש? אני אומר לך, יהיו אירועים".

     

    נכנסתי לעזרת הנשים. היו שם כ־1,000 נשים דתיות בכל הגילים וכמה עשרות גברים. גברים חרדים עם עגלות תינוקות, גברים סרוגי כיפות, גברים מוכרי ספרים תורניים ומוכרי פופקורן, גברים חילונים. לעזרת הגברים, שהייתה משופעת בקשישים לבני זקן, לא הורשו הנשים להיכנס שמא יפתו גבר, אבל לעזרת הנשים נכנסו הגברים בחופשיות. הנשים, מתברר, חסינות פיתוי. זאת גם המציאות באירועים המוניים אחרים של חרדים ובבתי כנסת: נשים לא נכנסות לתחומם של הגברים; גברים נכנסים לתחומן של הנשים ככל העולה על רוחם.

     

    כי לא מדובר בסקס; מדובר בטריטוריה. שלי־שלי ושלך־שלנו, אומרים הרבנים לנשים. כאשר הגישה הכוחנית הזאת מועתקת אל המרחב הציבורי, אל לב העיר, זה בלתי נסבל. אסור לקבל אותה לא רק בתל־אביב אלא גם בכפר־סבא, חדרה, ראשון־לציון, ירושלים. אסור לקבל אותה.

     

    גברים פיזזו על הבמה, מתחת לתמונת הרבי. נשים פיזזו מולם. ככל שגבר הקצב, הן החישו את תנועות גופן. ידיים הורמו אל על, כמו במופעי רוק. "נשיר ביחד כדי שתל־אביב תרגיש שמשיח בא", אמר הכרוז. הוא לא התכוון לנשים, כמובן: שירתן ערווה. אבל הנשים שרו; ציפצפו ושרו. נערות הרימו רגליים ורקדו. "גאולה, גאולה", הן שרו.

     

    נשות החופש

     

    "ערים חופשיות" הוא פורום שהוקם בעקבות המאבק על חוק המרכולים. אישור החוק, בלחצם של החרדים, לא סגר חנות מכולת אחת, אבל הביא להתעוררות מסוימת של חילונים בערים מעורבות. הבחירות לעיריות הן עיתוי טוב. המועמדים מחפשים נושאים חמים לרוץ עליהם. הדתה היא נושא חם.

     

    ליאור שליין (ערוץ 10) מקדיש חלק ניכר מהתוכנית שלו, "גב האומה", לשאלת ההדתה. הוא מתאר אותה כמזימה אפלה, זדונית, של ממשלת נתניהו־בנט. אני רואה את התופעה אחרת. מצד אחד ניצב מנגנון שלטוני, חלקו פוליטיקאים, חלקו פקידים, שאימץ גישה של חטוף ככל יכולתך: לא אידיאולוגיה מניעה אותו, אלא צמא בלתי נגמר לכותרות, להישגים. מצד שני ניצב ציבור שממוקד באיכות החיים שלו: הוא חש שמאיימים עליו; הוא רוצה עוד. תרבות הצריחה מול תרבות הצריכה.

     

    איפה הפלורליזם שלכם, שואלים החרדים את החילונים. אין פלורליזם חד־צדדי, משיב רם פרומן, יו"ר הפורום החילוני. נגמרה התקופה שבה אנחנו היינו הרוב השולט ואתם המיעוט המופלה לטובה. אתם לא נותנים לנו להיכנס לשכונות שלכם, למוסדות החינוך שלכם, לאירועי התרבות שלכם; אנחנו לא ניתן לכם להיכנס לשכונות ולמוסדות שלנו. סקטור מול סקטור, שבט מול שבט.

     

    שלומית ממן, יעל יחיאלי־פרסיקו, אפרת יגור ורות קליין מרכזות את פעילות "ערים חופשיות". פגשתי אותן יומיים לאחר האירוע בכיכר. "אנשים מגלים שהעיר שלהם השתנתה", אמרה יחיאלי. "פתאום סוגרים להם חוף רחצה; פתאום כופים על הילדים שלהם לשבת בהפרדה ומציפים אותם בספרי דת; מונעים פעילות תרבותית בשבת; מפרידים בריכות שחייה וקייטנות; מסבסדים שירותים לחרדים וכופים חינוך חרדי על החילונים".

     

    "הם חושבים שזה קורה רק בעיר שלהם, אבל התהליך בכל הערים דומה", אומרת ממן.

     

    הן בנו פלטפורמה שמספקת לרשימות, למועמדים ולבוחרים מידע וייעוץ. מלמדים אותם איך אפשר להעביר ולעצור החלטות ברשות מקומית, איך אפשר לעבוד עם המנגנון העירוני. מעודדים אותם לרוץ בבחירות.

     

    מאחורי הפורום עומדת הקרן החדשה לישראל, גוף פילנתרופי שמאלני. קמפיין של עמותות ימין ניפח את הקרן לממדים מפלצתיים, ונתניהו הוסיף משלו. "הקרן מפחידה", מודה אפרת יגור. "יש מועמדים שחוששים. אבל היוזמה איננה של הקרן – היא באה מלמטה".

     

    וגם הצורך. האתר של הפורום מדווח על 70 מאבקים – לא פחות – שמתנהלים בערים שונות. בולטים בהם המאבקים נגד חדירת גרעינים תורניים לבתי ספר ממלכתיים ובעד תחבורה ציבורית בערבי שבת וחוקי עזר עירוניים שמאפשרים פתיחת עסקים בשבת. בכפר־סבא, גבעתיים, הוד־השרון והרצליה קמו רשימות שחופש הדת יעמוד בראש סדר היום שלהן.

     

    "יש שלושה תאריכי מבחן", אומרת שלומית ממן: "עד הבחירות, ביום הבחירות ולמחרת הבחירות, כשילכו להקים קואליציה".

     

    פולניה האחרת

     

    כשנתניהו צודק, הוא צודק. ההסכם שהשיג עם ממשלת פולין הוציא את המרכיב הפלילי מהחוק ששיחרר את הפולנים מאחריות כלשהי לשואה. נותר חוק הצהרתי, שאין לו משמעות מעשית. נתניהו הסכים לשלם מחיר תמורת הנסיגה הפולנית: הוא נתן את ידו להצהרה משותפת עם ראש ממשלת פולין, מטאוש מורבייצקי, שמגמדת את חלקם של הפולנים בזוועות השואה. סבר פלוצקר, שפירסם אתמול ב"ידיעות אחרונות" מאמר מקיף על ההצהרה המשותפת, מוחה על חלקים ממנה. "היא שערורייתית, מעוותת ומקוממת", הוא כותב. אני מסכים עם כל מילה. ההצהרה היא היסטוריה שקרית, פייק היסטורי. ואף על פי כן.

     

    ראשי ממשלה אינם היסטוריונים. כאשר בן־גוריון דיבר על "גרמניה האחרת", לא הייתה לו שום סמכות להכשיר את גרמניה שנים ספורות לאחר השואה. הוא ראה לפניו אינטרס ישראלי, כלכלי וביטחוני והציב אותו בראש סולם העדיפויות. ישראל נזקקה נואשות לסיוע של גרמניה, וראש ממשלתה היה מוכן לשלם את המחיר. היו אנשים שקיללו אותו על כך; היו שבירכו. במבט לאחור, נדמה שהוא צדק.

     

    ביחסים של המדינה עם גורמים זרים יש עקרונות ויש אינטרסים. העיקרון, אם נשתמש בדוגמה משולי החדשות, אומר שאת האירוויזיון צריך לקיים בירושלים, בירת ישראל. אסור לחלל למענו שבת, לא בירושלים, ואסור להירתע מלפצל את תאגיד השידור, כפי שהחליטה הממשלה. לעומת זאת, האינטרס הוא לקיים את האירוויזיון בארץ: זה טוב לתיירות, להסברה, לבוחרים. אם המחיר הוא לוותר על ירושלים, נוותר על ירושלים; אם נדרש חילול שבת, נחלל שבת; אם נדרש לדחות את הפיצול, נדחה את הפיצול. נתניהו מבין את זה. מירי רגב לא הבינה וחטפה. רגב התמחתה בסקנדלים קטנים. היא לא רואה את התמונה הכללית. הרבה כותרות: אפס השפעה. בסוף תרד ליגה.

     

    היחסים עם פולין הם עניין מורכב יותר. העבר קשה. הממשלה הפולנית הנוכחית לא מקילה עליו. היחס שלה להיסטוריה גובל בהכחשת השואה; שורשיה אנטישמיים; המדיניות שלה לאומנית, אנטי־דמוקרטית ונגועה בשנאת זרים. לישראל היה אינטרס לעקר את החוק שהפך את אמירת האמת על השואה לעבירה פלילית. יש לה בפולין גם אינטרסים ביטחוניים. עקרונות מול אינטרסים. צריך לקוות שנתניהו לא מאמין בהצהרה שחתם עליה.

     

    השאלה מה עשו הפולנים בשואה לא תוכרע בהצהרה של ראשי ממשלה. ראשי ממשלה באים והולכים. האמת ההיסטורית לעולם עומדת.

     

    הנין של אליס

     

    הנסיכה אליס לבית באטנברג היא אמו של פיליפ, הדוכס מאדינבורו, בעלה של המלכה אליזבת השנייה וסבו של הנסיך וויליאם, שביקר השבוע בישראל. היא קבורה בירושלים, בכנסיית מריה מגדלנה, לרגלי הר הזיתים. הבן שלה ביקר בישראל ועלה לקברה. גם צ'רלס, אביו של וויליאם, ביקר כאן, לרגל ההלוויות של רבין ופרס. וויליאם הוא המבקר הרשמי הראשון – עניין של דקויות דיפלומטיות, שהבריטים אוהבים להשתעשע בהן.

     

    אליס התגוררה במהלך מלחמת העולם השנייה ביוון. כאשר הוצע לנטוע עץ על שמה בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם, התעוררה התנגדות: היא לא ענתה לקריטריונים. היא אמנם הסתירה יהודים, אבל לא הסתכנה בנפשה. והיו עוד בעיות: קשרי הדם של אליס עם בכירים במפלגה הנאצית, הנטיות הפרו־גרמניות של משפחת המלוכה ומחלת הנפש שלה. היא הייתה סכיזופרנית. הוועדה, בראשות משה בייסקי, שופט בבית המשפט העליון, התחבטה ארוכות. בסוף קם ד"ר יוסף בורג, מראשי המפד"ל, ואמר: אין כאן חשש לתקדים. אם ישוב אלינו מישהו ממשפחת מלוכה בעתיד ויבקש עץ, נחזור ונדון בעניין.

     

    פיליפ הגיע לארץ ב־1994 ונטע את העץ.

     

    אברהם קושניר, היום סופר ובמאי סרטים, היה ציר כלכלי בשגרירות ישראל בלונדון. הוא ליווה את אחד משרי המסחר הבריטים בביקורו בארץ. חשקה נפשו של השר לנסוע מטבריה לירושלים דרך הבקעה. לילה שלם דנו בכך במשרד החוץ בלונדון. האם מותר לשר לבקר בשטחים? בסוף הרשו לו, בתנאי שלא ייצא מהמכונית.

     

    באמצע הדרך, על כביש 90, נתקלו בשיירה של חיילים. השר רצה לרדת ולשוחח איתם. השגריר אמר, בשום פנים ואופן. השר התעקש. "אתה יכול לדווח להם שיצאתי להשתין", אמר – ויצא. ביקורו של הנסיך וויליאם במזרח ירושלים הוגדר כביקור בשטח פלסטיני כבוש. נתניהו בלע את הגלולה: אינטרסים תחילה; עקרונות אחר כך.

     

     

    nahumb@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 28.06.18 , 19:16