קטן אמונה
"מקור", החדש של דן בראון, מותח אבל סובל מטרחנות יתר
רוברט לנגדון חוזר. חוקר הדתות הנועז של דן בראון, שמלווה אותנו מאז ימי "צופן דה וינצ'י", הוא גיבורו של ספר חדש, "מקור", שבו מנסה בראון לערער על יסודות האמונה — ולא רק הנוצרית, אלא זו המשותפת לכל הדתות.
העלילה נפתחת במוזיאון הגוגנהיים המפורסם בבילבאו, שם עומד להציג עתידן מסתורי בשם אדמונד קירש, גאון טכנולוגי יצירתי שהיה בעבר סטודנט של לנגדון, תגלית שתשנה את העולם ותגרום לנו לחשב מחדש את כל מה שידענו על הבריאה והשכינה.
זה נחמד, כי קירש הוא מעין נביא מודרני, וכשהוא מציג את תגליתו מול גדולי היהדות, הנצרות והאיסלאם נוצר מעין מעמד מקראי מיתי, אבל לגמרי של ימינו אנו, שמציב את המדע והעתידנות בקו אחד עם אמונות העבר. יש משהו מרשים מאוד בהיבריס של בראון, ביכולת שלו לעסוק בשאלות הגדולות ביותר של היקום והקיום גם במסגרת ספר מתח, ולעשות זאת בצורה מקורית ומעניינת.
"מקור" (מאנגלית: אסף שור, בהוצאת כנרת) הוא ספר רחב יריעה במובן הטוב של המילה, שמציף קונספירציה גלובלית אפלה ועוסק בה בדבקות חסרת פשרות תוך שמירה על מתח גבוה. עם זאת, גם כאן מותר לשאול איך טקסט שכזה, שאינו מהעמוקים וההגותיים ביותר שיש, חוצה את קו 530 העמודים, והתשובה הפשוטה ולא הכי נעימה היא בשתי מילים: טרחנות ודידקטיות.
אם נשים לרגע את הציניות בצד, יש משהו חביב וידידותי בדרך שבה בראון עוצר שוב ושוב את הסיפור כדי להסביר לנו בארכנות על עיקרי האדריכלות של פרנק גרי, האמנות של ג'ני הולצר והמדע של קופרניקוס. ניתן לחשוב על בני נוער שיקראו את "מקור" ובזכותו יצברו ידע ויחכימו. אבל סליחה, מר בראון, מה עם המבוגרים? זה ספרות מתח פה או ויקיפדיה?
לפנייה לכתב/ת 
