"ירושלים, עיר שעושה את כל ישראל חברים", המשפט הזה ממסכת חגיגה בתלמוד משמש בחיינו כעוד אחת מהקלישאות על ירושלים. אבל מאחוריו מסתתר סיפור מעניין, הרלוונטי מאוד לימים אלה ולניסיון לבטל את "רחבת ישראל" בכותל המערבי. המשפט מתאר תקנה מתקופת בית שני, שלפיה בזמן החגים מתייחסים לכל העולים לרגל לירושלים בגדר "חבר", כלומר אדם שמקפיד על דיני טומאה וטהרה. הקביעה הזו דומה למצב שבו היינו קובעים כיום שבזמן מסוים אנחנו מתייחסים לכולם כאילו הם שומרי כשרות, ולפיכך כל אחד יכול לאכול בבית של אחרים מבלי לבדוק בציציות.
מטרת התקנה ברורה: לאפשר לכל עם ישראל לעלות לרגל ולהיות יחד, למרות שברור שחלק מהאנשים לא מקפידים על קיום תרי"ג מצוות. לא מציבים שומרים, לא בונים גדרות - כולם מוזמנים. כי החיבור לירושלים, לבית המקדש, ודרכו ובאמצעותו אחד לשני, היה חשוב בעיני חז"ל מההקפדה על דיני טומאה וטהרה. למען הצבת ירושלים כליבו של העם היהודי על כל חלקיו הם היו מוכנים לצאת מאזור הנוחות ההלכתי שלהם. הודעתה של מירי רגב שמצפונה לא מאפשר לה לאשר את קיומה של רחבה מעורבת לגברים ונשים לצד שתי הרחבות האחרות בכותל, הפוכה בדיוק מתקנת חז"ל וממה שניסו ללמד אותנו. כאז, גם היום, העם היהודי מכיל קבוצות שונות ברמת הקפדתן על ההלכה ובחיבור למסורת. כאז, גם היום, יש צורך קריטי לחבר את הקבוצות הללו זו לזו. כאז, גם היום, ברור שאי־אפשר לחבר את כולם זה לזה אם אין כבוד והכלה למקום שבו האנשים נמצאים, לאורח חייהם ולהשקפת עולמם. אלא שלא כאז, כיום ההנהגה שלנו אינה טורחת להתאמץ לקרב ולאחד, אלא להפך - להרחיק, להשפיל ולהדיר.
בשבוע שעבר, בארה"ב, נפגשתי עם יהודים רבים ושמעתי דאגה רבה מהקרע ההולך ומעמיק עם ישראל, ובעיקר כאב על האדישות שמגלים רוב הישראלים כלפיו. ההחלטה של רגב היא סטירה בפניהם של רוב יהודי הקהילה היהודית הגדולה בעולם. "לא שבנו לכותל כדי לבזות אותו", היא אמרה במאמץ מכוון להעליב. המסר ברור: אינכם רצויים כאן. אתם לא מוזמנים. אנחנו לא מוכנים לתת לכם מקום. המסר הזה בעיניי אינו יהודי וגם לא ציוני.
כל הצדקת הקיום של מדינה יהודית בארץ ישראל נובעת מזכותו של העם היהודי למדינת לאום. העם היהודי, ולא הישראלי. זכות הקיום שלנו בירושלים היא כבני וכנציגי העם היהודי. אנחנו לא עושים ליהודי התפוצות טובה, זה שלהם בדיוק כפי שזה שלנו. הפניית הגב אליהם היא כריתת הענף שעליו אנחנו יושבים. כמובן שגם הם זקוקים לנו: הקשר לישראל הוא אחד מעוגני הזהות המשמעותיים של קהילה המבקשת לשמור על זהותה מהתבוללות.
אני אדם דתי. ואיני מתפללת ללא מחיצה, אבל התמיכה שלי בקיומה של "רחבת ישראל" אינה למרות הדתיות שלי, אלא בגללה. בגלל מה שאני מאמינה שהתורה מלמדת אותנו. בגלל מה שחז"ל לימדו אותנו. שזה תפקידו של הכותל, שזו תפקידה של ירושלים, לעשות את כולנו חברים. √
הכותבת היא עמיתת מחקר במכון הרטמן, מנהלת תוכניות במכון שחרית ויו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה
