השאלה היומית: האם קיליאן אמבפה הוא היורש של מסי?

הוא הדבר האמיתי

יהודה שוחט

ויכוחי השחקן הטוב בעולם הם מהז'אנרים האהובים עליי. ראשית, משום שמעצם ההגדרה, "הטוב בעולם" הוא זמני. אחד יכול להיות הטוב בעולם השבוע, שני יכול להיות הטוב בעולם בשבוע הבא, וכך אפשר למלא את הזמן שבין המשחקים בוויכוחי סרק מרתקים יותר מאשר בדיונים פוליטיים מבאישים. סתם, כבר עדיף דיון פוליטי על עוד ויכוח בלתי נגמר מסי־רונלדו, אבל רק בגלל שמיצינו.

רצה הגורל והמונדיאל הנוכחי זימן לנו כמה וכמה ויכוחים בלתי נגמרים על "הטוב בעולם", ובאורח פלא שני השחקנים שכיכבו בוויכוחים הללו — את שניהם אני שונא כמעט במידה שווה — כבר אינם איתנו בטורניר. והנה, ממש באותו יום דרך ועלה כוכבו של סוס הפרא האציל, הטורנדו האנושי, הצעיר הראשון מאז פלה לכבוש צמד בשלב הזה — קיליאן אמבפה.

כל מי שצפה שלשום במשחק של צרפת נגד "הטוב בעולם" בדימוס (ליאו מסי) וחבריו לנבחרת ארגנטינה, לא יוכל להתכחש לכך שאמבפה הוא הדבר האמיתי הנוכחי. הוא חזק כמו שור, מהיר כמו שד על ספידים וגם חד ומדויק, והוא עוד לא בן עשרים. אגב, הוא אפילו די חמוד וצנוע — בראיון שאחרי המשחק הוא הסמיק מההשוואה הבלתי נמנעת לפלה, האגדה הברזילאית.

אין לי מושג מה יהיה בעונה הבאה, ובטח שלא בעוד שנה או בעוד עשור וחצי. לא כי אין לי מושג בכדורגל (ובאמת אין לי); ספק אם אפילו ההורים שלו, או אלוהים, יודעים לאן עוד יכול להגיע השחקן הזה. יכול מאוד להיות שבמשחק הפתיחה של העונה הבאה ישבור הכוכב הצרפתי את שתי הרגליים וייאלץ לפרוש. האמת היא שזה לא משנה, כי אנחנו חיים כאן ועכשיו, ומנסים לחזות את העתיד על פי הכאן והעכשיו. וכאן, ובעיקר עכשיו, קיליאן אמבפה הוא הדבר הכי מסעיר בכדורגל העולמי. עד הדבר הבא.

הוא עדיין רחוק

איציק שאשו

טוב, קודם כל בואו נירגע. משחק אחד במסגרת הגביע העולמי, מדהים ככל שיהיה, לא יספיק לקיליאן אמבפה כדי להשתחל לרשימה של הגדולים ביותר. עוד לא, בכל אופן. ואני יודע שרומנטיקנים של כדורגל מתרפקים על האפשרות שבמוצ"ש האחרון חזינו בהפלת המשטר הישן, ובעלייתו של המשטר החדש. אבל ממתי רומנטיקה הולכת ביד עם רציונל? אז נכון שיש סמליות בעובדה שכוכבו של הצרפתי הצעיר זרח בדיוק ביום שבו ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו נאלצו לארוז את הטרולי ולצאת מוקדם לכיוון שדה התעופה. אבל זה באמת כל מה שיש כאן — סמליות.

למה? כי בתור התחלה, היסטוריית המונדיאל מלאה בסופרסטארים שהפציעו לרגע או שניים, הציתו את דמיונם של אוהדי הכדורגל (ובעיקר כותבי הטורים) בכל העולם. אבל עד המונדיאל הבא כבר נאלצו להיאבק על מקום בסגל המורחב של נבחרתם. עכשיו, ברור לי שעם אמבפה זה כנראה שונה, היות שהאיש מסומן — שלא לומר מתומחר — כהבטחת ענק בערך מאז שמידת נעלי הכדורגל שלו חצתה את הרף של 37. אבל כדי להימנות עם כוכבי העל האמיתיים, הוא יצטרך לקרוע קודם את זוג הנעליים הנוכחיות שלו.

ואתם יודעים מה, אם כבר לשפוך קצת מים קרים על כל מדורת ההתלהבות הזאת מאמבפה, צריך לומר מילה גם על מי שהניח את המצע לתצוגה הגדולה שלו בשבת האחרונה: הנבחרת הכי כבויה, מבוגרת ומביכה שיצאה מארגנטינה מאז שמרקו הסתובב שם כדי לחפש את אמא שלו. בשביל סייח צעיר כמו אמבפה לחלוף בכידרור מסחרר על פני שחקנים שעלו לבוגרים בערך מתי שהוא עצמו התחיל לאכול מזון מוצק, זה בסך הכל עוד יום במשרד.

ליאו וכריסטיאנו? הם כנראה כבר בבית, אבל הכתר על ראשם עדיין יושב יציב וחזק. אם קיליאן הקטן רוצה אפילו להיות מוזכר כיורש העצר, שיתחיל מעוד תצוגת ענק ברבע הגמר.