שני 12 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    7 לילות • 02.07.2018
    "בשבת המפקד אמר לי, 'רק אם רבין ימות יצטרכו את האוטו'. ראיתי 'אסקימו לימון' בבית ופתאום ירו ברבין. דפקתי טיל והחזרתי את האוטו לקריה"
    רז שכניק | צילום: אביגיל עוזי

    ירון ברלד, רווק. נולד בשנת 1976 וגדל ברמת־השרון, למד בתיכון ע"ש רוטברג. בצבא שירת כנהג בקריה. עלה על הבמה לראשונה לפני 20 שנה בערב חובבים בצוותא לצד אסי כהן, גורי אלפי, אדיר מילר ואחרים. פרץ בתוכנית 'בובה של לילה' בערוץ הספורט ומאז שיחק גם בסרט הילדים 'מבצע ביצה', המחזמר '101 כלבים דלמטים' ועוד. בימים אלה מככב ב'העולם כולו נגדנו' של ערוץ הספורט לצד דוד ליפשיץ ובקרוב בעונה החדשה של 'היחידה' ב־HOT.

      

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

     

    "גן אירמה ברמת־השרון, אני עושה לילדים סטנד־אפ. הייתי ביישן מאוד ופתאום באיזה יום היה לי הבזק של אומץ והתחלתי לדבר מול כולם, להצחיק, חיקיתי להם יונים, אבל לא כמו שאני עושה עכשיו. משום מה חזרתי לביישנות שלי ביום שאחרי. זה קרה ביום אחד, פעם אחת, וזה נחרת לי בזיכרון. אבל אחרי זה הייתי ביישן במשך שנים. זה פרץ שוב איפשהו בי"ב בתיכון רוטברג, בהצגת סיום, עשיתי שם את הכלב מ'סיפורי עמים' וגם שיחקתי מתווך רומני מטורלל בין ערפאת לרבין, כולל ההליכה של היונה".

     

    מה הדבר הכי מופרע שקרה לך בצבא?

     

    "הייתי נהג במשרד ראש הממשלה. לפעמים היינו לוקחים את המכונית הביתה בסוף השבוע, באישור המפקדים כמובן. ואני זוכר שבשבת אחת המפקד אמר לי, 'רק אם רבין ימות יצטרכו את האוטו'. הייתי בבית, אני רואה 'אסקימו לימון' ופתאום אני רואה שירו ברבין. דפקתי טיל, החזרתי את האוטו לקריה וחזרתי הביתה באוטובוס. זה היה מטורף".

     

    מתי היית הכי מאושר?
    "אני חושב שאחרי הטלפון ממולי שגב שהזמין אותי להצטרף ל'ארץ נהדרת'. הופעתי 18 שנה ולא הצלחתי, ניסיתי וניסיתי וחיכיתי. נחשבתי בתעשייה לסוס מת. הייתי הומלס בן 36 וחצי. גרתי בדירה בחדר מלונה, 600 שקל לחודש. חשבו שאיבדתי את זה. ואז אלי בן דוד ראה אותי בערבי חובבים ולקח אותי ל'בובה של לילה'. אחרי שתי תוכניות כל המדינה כבר באה עם 'ימינה ת'צלם' כשחיקיתי את נאור ציון וכולם הכירו אותי. לאלי יש חלק גדול באושר שלי. מולי שגב זו כבר הייתה החותמת שאני באמת שייך למקצוע הזה. לדעתי, הרגשתי כמו כשעומרי כספי הצטרף לגולדן סטייט. זה להיות עם הגדולים ביותר ומבחינתי זה היה לא ייאמן אחרי הדרך שעברתי. הכי נכון לומר שזו התגשמות של חלום שאפילו לא חלמתי".

     

    מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?

     

    "אני נורא לוקח ללב כל דבר קטן, לפעמים כל מילה שאומרים לי, וזה גרוע. הרי קומיקאי אמור לא לראות בעיניים. מישהו יכול לזרוק לי הערה ביקורתית נכונה ואני אתבאס מאוד. יש גם את הצד השני, אני הרי מחקה מדי פעם אנשים שנמצאים בעין הסערה ואז אני לפעמים חושב על מי שאני מחקה אותו וזה עושה לי רע".

     

    למשל, רני רהב?

     

    "שמע, הוא התבאס שחיקיתי אותו אבל לאחר מכן הייתה לי בעיה עם אבא שלי שהיה בבית חולים והתקשרתי למלא אנשים שאני מכיר כי הייתי בלחץ. גם פירסמתי אז פוסט בפייסבוק, זה היה שתיים בלילה ביום שישי. בין כולם התקשרתי גם לרני וזה הדהים אותי שכמה שירדתי עליו והוא נפגע אולי, הוא התקשר לבית החולים ועזר לי. אגב, לפני כמה חודשים הייתי אמור לחקות את נאור ציון אחרי מה שקרה איתו בקניון ברמת אביב ובאותה תקופה אמא שלו נפטרה. החלטתי שזה יותר מדי וביקשתי לא לחקות אותו. במערכת של 'ארץ נהדרת' הבינו אותי וירדו מהקטע. יש לי גבול אחד גדול: בחיים לא אצחק על שום דבר שקשור לשואה".

     

    מה הייתה החופשה הכי גרועה שלך?

     

    "זה היה טיול שנתי בתיכון לצפון, זוכר שפשוט היה לי קשה לישון כי הייתי בפעם הראשונה מחוץ לבית. פחדתי, הייתי מוטרד, בלי החמימות המוכרת. גם היום מאוד קשה לי מחוץ למיטה שלי ולשמיכי שלי. מאוד קשה לי למשל להשתתף ב'גולסטאר', ישבו עליי על הראש מאה איש כדי שאני אסע. הטיסה הייתה לי הכי קשה בעולם כי אני יושב ראש איגוד הפחדנים העולמי, בטח שמגבהים. עברתי את זה בקושי רב. נסעתי עם הכרית שלי לחו"ל כמו ילד קטן. כל מה שלוקח אותי מהסביבה המוכרת שלי מכניס אותי לפחדים".

     

    אתה מטפל בזה?

     

    "לא. התחלתי בטיפולים כשהייתי צעיר והגעתי למסקנה שזה רק עושה לי יותר רע. אז להתחיל לחפור? אני יודע שזה אולי לא טוב אבל בבית טוב לי. אם לא היה לי טוב גם בבית, הייתי הולך לטפל. אני בכלל לא אוהב לצאת לחופשות, נגיד. בכל פעם שיש הצעה למשהו שקשור מחו"ל אני ישר אומר לא. אני ישר חושב מה יקרה כשהמטוס ייפול. עזוב מטוס, גם באוטו אני לא אוהב לנסוע. דוחות ודלק וביטוח, בעייתי לי כל ההתעסקות עם זה. אני נמנע מהמון דברים ולדעתי אני מרוויח מזה".

     

     

    ממה עוד אתה נמנע?

     

    "עשר שנים למשל לא נגעתי באלכוהול כי זה עשה לי רע בכל פעם שנגעתי בזה - והפסקתי. עד גיל 33 יצא לי להשתכר לא מעט. אתה יודע, קומיקאי, מופיע, אתה לגמרי לא רואה בעיניים ועושה הכל. זו גם הייתה האידיאולוגיה שלי, ללכת עד הסוף. יום אחד השתכרתי, עשיתי שטויות, עליתי לבמה גם שיכור, חשבתי שאני ג'ון בלושי. אחר כך הרגשתי רע מאוד עם עצמי, נכנסתי לחרדות, חשבתי שאני משתגע באמת. והחלטתי שאני לא שותה שום דבר שקשור לאלכוהול. אפשר להגיד שהפכתי חכם עם כוח רצון אבל יותר נכון יהיה לומר שהפחד מאלכוהול גרם לי להימנע לגמרי".

     

    הפסקת גם עם הזלילה הפראית.

     

    "בשיא שלי, לפני כמה שנים, שקלתי כמעט 180 קילו. סבלתי מסוכרת. לפני כשנתיים הרופאה אמרה לי שאם אני אמשיך ככה, אני עלול לסיים עיוור, בלי רגליים, ושאני פשוט מזמין לעצמי שבץ מוחי ואת המוות שלי. היא הפחידה אותי מאוד אבל עדיין לא נכנסתי למוד הבריא. באותה תקופה צילמתי סרט לילדים בשם 'מבצע ביצה'. אכלנו. יהורם גאון ישב לידי, רואה אותי אוכל טילון. גמרתי את הטילון ויהורם הביא לי את הטילון השני, ואז אכלתי גם אותו. וזה כשאני כבר מפוצץ. ואז פתאום שם, בשנייה אחת, נגעלתי מעצמי והאזהרות של הרופאה רצו לי בראש. זה היה הסוויץ' שלי בראש. החלטתי על דיאטה עם תזונאית, ומאז אני אוכל כל שעתיים טונה במים בקופסה, פרוסה אחת של לחם קל, עגבנייה, מלפפון וחזה עוף מהצומח. רק את זה. שום דבר מעבר. פעם ביום אני לוקח גם ויטמינים ושותה פפסי מקס או סודה. קניתי לי ספרים של שפים, אני מסתכל על התמונות של האוכל, שותה את הסודה או הפפסי ומדמיין שאני אוכל את כל מה שיש בתמונות. זה דמיון מודרך שעוזר. מבחינתי פפסי מקס זו המצאת המאה כי זה גם מתוק וגם בלי קלוריות, אתה יודע איזה טעים זה עם קרח? ואין לי איתם שום חוזה או פרסומת. אני מרזה ואני גם לא רעב. לא נוגע במתוק. הפרס שאני מקבל יותר חשוב, בריאות. אני היום 89 קילו ולמעשה אפשר לומר שאין לי סוכרת".

     

    מתי היית הכי קרוב למוות?

     

    "סיפור הלינץ' המפורסם שעברתי. זה קרה באינתיפאדה השנייה בשנת 2000. נסעתי עם אבא שלי בכביש בין כפר־סבא לפתח־תקווה ובאזור ג'לג'וליה יצאו מאות תוקפים. נשארתי קפוא באוטו במקום, קיבלתי בלוק בפרצוף, כל השיניים נשברו. גם את אבא הכו בכל הגוף. זה היה נורא. הייתי בטוח שאנחנו הולכים למות. מי שהצילו אותנו היו ערבים ישראלים שירו ברובי ציד באוויר. הגענו לבית החולים וטיפל בנו רופא ערבי, וזה העלה לי חיוך. ההמשך היה קשה. נכנסתי לדיכאון של ארבע שנים, לא יצאתי מהבית, לא שיתפתי פעולה עם הטיפולים. רק הסטנד־אפ הוציא אותי מהבית מדי פעם. הייתי אז חתיך־על חלל, ריקי מרטין סטייל, ואת הדיכאון הפניתי לאוכל בין השאר".

     

    מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?

     

    "איך ירון ברלד ירד במשקל. עניין אותי לקרוא מה רושמים עליי בעניין הזה. חיפשתי גם ירון ברלד לוח הופעות. רציתי להתעדכן".

     

    מתי בכית לאחרונה?

     

    "אני בוכה בדרך כלל בעיקר מרוב התרגשות, דברים שנוגעים בי. לא מזמן ביקרתי ילדה שהחלימה ממחלת הסרטן ופשוט פרצתי בבכי. אגב, באופן מוזר אני מגיע לבתי חולים לפי בקשת הילדים ואיכשהו תמיד רואה שם את אמיר דדון. הילדים רוצים את השיר 'אור גדול' ואת היונה של ברלד".

     

    מה הג'וב הכי גרוע שהיה לך?

     

    "עד גיל 36 לא עבדתי בסטנד־אפ. חילקתי עיתונים בבוקר, שמרתי בלילה בכל מיני מוסדות. זה לא היה גרוע אבל הרגשתי מאוד רע כי לא מימשתי את עצמי. אגב, השמירה זה משהו שנתן לי שקט נפשי".

     

    איזו עצה היית נותן לירון ברלד בן ה־16.

    "בעיקר להיות פחות ביישן, להיות יותר פתוח עם הסביבה. הייתי מאוד מופנם, דיסלקט מטורף, וזה הוריד לי לגמרי את הביטחון בלנהל שיחות עם אנשים. עם הבנות בכלל הייתי מאוד ביישן, לא התחלתי עם אף אחת, לא הייתה לי אז חברה אבל חברים טובים כן היו לי. בספורט הייתי תמיד מדהים, מהיר מאוד בריצות קצרות, הייתי אלוף בקפיצה לגובה, הייתי טוב מאוד בכדורגל ובכדורסל".

     


    פרסום ראשון: 02.07.18 , 22:26