שישי 20 ביולי 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 02.07.2018
    דמעות בעיניים
    שימי תבורי יושב בבית הדל שבו הוא מתגורר עם אשתו יהודית באומן ומעשן. הוא לא רוצה לדבר על הילדים, היא מתחננת שבן–אל יבוא לדבר עם אבא ומבטיחה להשאיר אותם לבד. הוא לא רוצה להתמסכן, היא זועקת לעזרה בפה מלא. הוא מעלה מופע ביידיש, היא מחכה לדוקו–ריאליטי שיציל את הבת שלה ממוות
    יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

    שרית חדד, 68,376 שקל. אייל גולן, 68,376 שקל. מרגלית צנעני, 60,000 שקל. איתי לוי, 40,000 שקל. אלי לוזון, 40,000 שקל. נסרין קדרי, 35,000 שקל. סבתא בישלה דייסה, 'הפסקול של המדינה', חגיגת עצמאות 70. ורק לשימי לא נשאר. שכחו אותו בבית. לא רוצים אותו, זה מה שהוא ממילא חושב, זה מה שקיבל חותמת רשמית וחגיגית באותו רגע, אל מול פני האומה. הוא ישב לבד בסלון הריק, על הספה, כוס קפה שחור, סיגריות בשרשרת, בוהה במסך, סופר אמן אחרי אמן. מעיניו הגדולות זלגו דמעות. ולתפארת מדינת ישראל.

     

     

    בתחילת השבוע אני מוזמן לבית מגוריו. לא היה שלט על הדלת, המספור שגוי, שכנה נחמדה פותחת ובחיוך של מי שהתרגלה, מפנה לקומה אחת מטה. טעות נסלחת. מוטיב שיחזור על עצמו בשעות הבאות. נקישה. שימי פותח את הדלת. צד אחד של הפנים נפוח לגמרי. מתחת להשתלה שהסתבכה התפתחה ציסטה, עדיין לא מטופלת. בתמונות תראו אותו רק מהצד הטוב. עוד מוטיב שאפיין שנים ארוכות את החיים שלו. עד שהצלמים עברו לצד השני.

     

    הוא משרך רגליים של בוקר למטבח ומציע לי כוס קולה זירו. את הדירה הוא חולק עם אשתו יהודית באומן. ניתן לקרוא לזה דירת סטודנטים, רק לא ברור איזו פקולטה תקבל אותם. שני חדרים ומעבר, צנועה מאוד, איזו מין מרפסת מופקעת לטובת בגדים בבלגן, מעט פריטים, הקירות חשופים פרט לכמה תמונות של שימי, ממוסגרות, עם אנשים חשובים. שכירות חודשית, 3,000 שקל בחודש. כלום במושגים של תל־אביב, כי בעל הבית הוותיק נורא מתחשב.

     

    "באנו לדבר על היידישפיל", אומר שימי, משפט שיחזור על עצמו בתכיפות של פעם בעשר דקות, וסוקר בחשש את בן שיחו. "אתה מקליט? אולי נחכה קודם ליהודית". תנאי מפתח של שימי. הוא לא מוכן לדבר, בטח לא מול התקשורת, בלי יהודית לצידו. "אני לא עושה צעד בלעדיה", הוא מדגיש. אלא שהיא קצת מתמהמהת בחדר השינה. אז בוא נדבר על היידישפיל

     

    כן, עניין משעשע. שימי תבורי בתיאטרון 'יידישפיל'. 'א יידישע חפלה', מופע בידור, האחים אסנר, שמארחים אותו בערבי שירה בציבור, שידכו אותו אליהם. המופע הראשון ייערך בהיכל התיאטרון בקריית־מוצקין ב־12 באוגוסט. זה יהיה מופע שירים, חזנות וקטעי הומור, לצד יעקב בודו, מירי אלוני ודורית ראובני. שימי מבטיח לתת שם כמה מלהיטיו הגדולים, ואולי גם שיר ביידיש. התימני מנס־ציונה מבצע ספונטנית שיר ערש במאמע־לושן. וכמו בכל פעם שהוא יתחיל לשיר, קורה קסם, והוא פשוט נשמע נפלא.

     

    יהודית נכנסת לסלון. לבושה בפשטות מרבית, חביבה מאוד, לבבית, שופעת חום, מאירת עיניים בצבע סגול־כחול, כזה שמעולם לא ראיתי. מתנצלת על האיחור. זה בגלל הבת קארין, שהיא בדיוק מתכתבת איתה בווטסאפ. "אנורקסיה מאוד קשה", היא אומרת בלי שנשאל, "אי־ספיקת כליות, היא לא רוצה זונדה, לא אוכל, לא ברזל, לא מגנזיום. זה פשוט סרטן הנפש. 12 שנה כבר. לא קל".

     

    "שנייה יהודית", קוטע שימי, "בואי נדבר על משהו שמח. אולי נגיד משהו על היידישפיל?"

     

     

    צילום: ענת מוסברג
    צילום: ענת מוסברג

     

    × × ×

     

    שימי תבורי היה חולה פעם על קוביות. אין לו בעיה להודות בזה בפה מלא. הייתה תקופה בווגאס, הוא מספר, שהוא לא יצא מהקזינו. "שנתיים. אשכרה שנתיים, יום ולילה, לילה ויום, לא עושה שום דבר אחר, לא יוצא החוצה, לא מופיע, בטח לא ביקור בארץ". הוא מכיר את כל המשחקים בקזינו, והכי אוהב דייס. רק דייס. "איזה משחק", הוא מתלהב, ומגלגל בדמיונו זוג קוביות אדום־דובדבן לאורך שולחן הלבד הירוק, "יכולתי לשבת שם 24 שעות. מי יושב? בעמידה". והכסף שהלך? "אילי פאת מאת", הוא מחייך. מה שעבר, מת.

     

    הוא הרי מכר ככה פעם את הפנטהאוז שלו, 450 מ"ר בראשון־לציון, "אברהם גינדי שהתאבד היה חבר טוב שלי, הוא הלך לקראתי", הוא מספר. "עד שמישהו במנהטן הציע שאמכור את הפנטהאוז ונקנה בניין בניו־ג'רזי. יאללה, מכרתי! אבל שנה בניו־יורק, אטלנטיק־סיטי לא רחוק משם, כן? מפסיד 10, נשאר 90. מפסיד 10, נשאר 80. ומחר אני חוזר כי בטח נרוויח", הוא מחייך שוב. אילי פאת מאת. שימי תבורי חי את הרגע. זו הגישה שלו לחיים.

     

    אז בגלגול אחר של הקוביות, הוא היה עכשיו קפטן שימי. כוכב סדרת טלוויזיה קומית שהייתה חורכת את המדינה. זה נולד בתקופה אחרת, לפני שהסיפור המשפחתי עלה על נתיב התרסקות. אחרי 'התבורי'ס', הוא מגלה, היה כבר תסריט להפקה נוצצת. שימי הוא רב־חובל של ספינת האהבה כחול־לבן, שיוצאת לקרוז תענוגות. וכל הילדים על העמדות: אלירן אחראי על המועדון, בן־אל על האמנים, אריאל על הבר וכן הלאה, עד לבן הקטן שמלשין, אבא, בן־אל הלך עם זאת וזאת. "היו שם צחוקים שאתה לא מאמין", הוא מחייך. "זה היה יכול להיות, נו, איך קוראים לזה באמריקה. נו... הקרדשיאנס", הוא נזכר. "ואצלנו זה מה שאומרים עלינו!" מוסיפה יהודית, "עלינו אומרים שאנחנו הקרדשיאנס, עם כל הדוגמניות".

     

    סדרת ההמשך נגוזה. התבוריס | צילום: יוסי צבקר
    סדרת ההמשך נגוזה. התבוריס | צילום: יוסי צבקר

     

    תקופה ארוכה שמייעדים את באומן ותבורי לתפקיד הקרדשיאנס שלנו, או גרסה אפילו יותר קיצונית. תקופה ארוכה ששימי ויהודית הם ההצגה הטובה בעיר, בעצם הכי רעה. למה אנחנו משתפים פעולה עם קרקס המדיה העכור הזה? שאלה מצוינת. התחבטנו בה עד לרגע ההורדה לדפוס. התשובה הכנה שהצלחנו לחלץ, לאחר הביקור: כי אחד מגדולי המוזיקה שלנו נמצא במצב לא טוב.

     

    "אנחנו זקוקים לעזרה", הם אומרים, "למה אף אחד לא מוכן להקשיב". הם, כלומר יהודית, בדומיננטיות שלה. ושימי, עם הכבוד הימאני, מאשר בשתיקה מבוישת. הוא יתקשה להוציא את זה מפיו בצורה מפורשת, רק פעם ב־ זה דולף, לפני שיעטה על עצמו, במאמץ, את החיוך הענק עם העיניים הגדולות. קשה לו להגיד את זה, כי הוא הרגיל את כולם, קודם כל את עצמו, לשימי שכלום לא נוגע בו. "ניסיתי הכל, אני לא מצטער על כלום", הוא חוזר ואומר. הוא לקה בכל אבות הגאווה והתאווה, הימר והשקיע ונכשל ושתה ויצא מזה, היום לדבריו הוא לא חייב כלום לאיש, ואהב מלא ובגד ונפרד, ועל הדרך, הפך גם לאבא לשבעה ילדים. "זה מצחיק, אם היית שואל אותי אז בגיל 18, שיהיו לי שבעה ילדים, הייתי מאשפז אותך", הוא אומר.

     

    תקציר מנהלים לכל הסמטוכה. המינימום ההכרחי. לתבורי, 65, שבעה ילדים משלוש נשים, כולם כידוע נושאים את המילה "אל" בשמם: אלירן, אריאל ודניאל מג'ניפר, שלה היה נשוי 11 שנה. בת־אל ובן־אל מאביבה, שלה היה נשוי ארבע שנים. אוראל ואלעד מאסנת, חמש שנים. אשתו הרביעית הייתה סילביה, נישואים טרנס־אטלנטיים בגיל מבוגר, שאותם לא התבייש להגדיר כ"נישואי נוחות".

     

    יהודית היא אשתו החמישית. היא פנתה אליו דרך פייסבוק. חיים משה, מהחברים הבודדים שהגיעו, שר להם בחתונה את 'נשבע'. לבאומן, 62, טוניסאית ממשפחת אסוס מנהריה, שישה ילדים משלה: אורלי, רנה, אנה, סטיבן, קארין ונטלי. הבת קארין, לדברי באומן ותבורי, היא ילדה משותפת של שניהם, פרי ליל אהבה בודד לפני 30 שנה. אחרים, גם במעגלים המשפחתיים הקרובים, אומרים שהסיפור הפנטסטי הזה לא ייתכן. בני הזוג מסרבים להכביר מילים בנושא.

     

    זה רק עוד אחד משפע הסיפורים שמובילים להמולה משפחתית מכוערת, מלחמת הכל בכל, שניצתה מאז החל הקשר בין תבורי לבאומן, והתפשטה על גבי עשרות, מאות פיסות רכילות מדממת. אם לקצר: קרע גדול בין תבורי למרבית ילדיו בעקבות כניסתה של באומן לחייו. סכסוך שנסב, בין היתר, על הבית של תבורי בבית דגן, פעולות בילוש אחר המניעים שלה, ומנגד טענה שתבורי נדרש לצוות את הבית מראש לילדים כחרדה מפני "השתלטות" באומן על נכסיו. כולל הקלטות עצובות של שיחות אינטימיות וצ'ילבות היסטריות, כשכל צד מצפה שהשני יבוא להגיד סליחה. נפגעים: כולם.

     

    באומן מצידה מביאה לחבילה את האישיות הססגונית שלה, ושובל רכילות שמשתרך אחריה, ואחרי כמה מילדיה, שעשו קריירה בעולם הדוגמנות, ובראשם הבת אנה, שהטיחה בה האשמות שונות. מאז, היא מספרת, היחסים שלה עם כל ילדיה בסדר גמור. זה רק כל היתר מסביב שהיא טירללה, בעקבות הקשר עם שימי. תבחרו: מעריצות מטורפות ואיומים שישפכו עליה חומצה, שמועה פסיכית שיהודית היא לא פחות מהבת של מרצ'לו מסטרויאני וסופיה לורן ולכן גם יורשת הון עתק, טענות על השפעה תחת כישוף וחומרים אחרים, חברים לשעבר של שימי שטוענים שהיא תדרדר אותו, אקסיות של שימי שלא טומנות ידן בקלחת, סכסוך עם גופי תקשורת וצווי איסור פרסום.

     

    תבורי מבקש שלא לדבר על עניינים משפחתיים. זכותו ואנחנו לא לוחצים. אלא שיהודית יוזמת ומנסה לשכנע אותו, גם בלי שהתבקשה. "כדי שתהיה כתבה טובה, אתה צריך לדבר על הקומוניקציה שלך עם החיים. הנישואים הרבים. הטעויות". "אני לא רוצה לדבר על הנישואים הרבים והטעויות. זה לא חלק מהכתבה!" הוא מתכווץ. "יו דונט הב טו בי אנגרי", היא מנסה להרגיע. "לא רוצה!" אומר שימי, "התקשורת הרגה אותנו! לא רוצה לדבר על הסכסוכים. רוצה לדבר אך ורק על היידיש. בואי תגידי כמה מילים יפות על היידיש".

     

    וכל זה, כשהם מתנהגים כמו בני 16, וזה לא בהכרח רע. תמיד ביחד, מסתובבים בכל מיני מקומות כמו זוג צוענים, מאושרים עד השמיים, מרעיפים אהבה אחד על השני. "תכתוב, תכתוב על האהבה שלנו", אומר שימי, "תכתוב שאני מת על האישה הזו, היא האהבה של החיים שלי". "בהתחלה כל כך הכפישו אותי", היא מוסיפה, "אבל ביום העצמאות האחרון, שימי הופיע ברמת אפעל, ואנשים כבר באו אליי". שימי מחייך. "היית צריך לראות את זה: מלא ילדים צועקים, יהודית, יהודית", הוא אומר, "היום אני כבר מעלה אותה על הבמה לברך את הקהל שלי". הרגע היומי המתוק שלהם: שבע וחצי, מתכרבלים יחד מול המסך עם 'אהבה חלומית', טלנובלה הודית. פרק 1504: אורמילה מבקשת ממשרת לפתוח את החדר הנעול בבית של גורה. משפחת מודי נדהמת לראות את מירה במסיבת החתונה.

      

    קניידלך וסחוג. א יידישע חפלה
    קניידלך וסחוג. א יידישע חפלה

    ואז הם יוצאים החוצה לטלנובלה בכיכובם. מה שהופך אותה עסיסית במיוחד עבור ההמונים הוא כמובן נסיקתו של הבן, בן־אל תבורי, חצי הצמד סטטיק ובן־אל. אבא מול בן, דלות מול עושר, הסתגרות בדירה שכורה עם בת הזוג החדשה מול הופעות בפני אלפים על במת מנורה מבטחים – כל אחד יכול למסגר את זה איך שהוא רוצה. אבל זה המקום שמסב לשימי את הכוויות הכי עמוקות. הבטחנו לא לשאול אותו דבר בעניין הילדים – לפני שבוע צוטט כאומר שהאבהות המתקרבת של בן־אל תהרוס לו את הקריירה - רק שזה פשוט מתפרץ ממנו.

     

    "ידעתי", הוא בוכה ברגע מסוים בפני יהודית, "ידעתי שאני ואת עוד פעם נריב בגלל הילדים האלה. למה שניתן להם פרס כזה. לא רוצה לדבר עליהם. די". יהודית מספיקה עוד להגיד, "הדלת שלנו פתוחה. אני אפילו מוכנה לחכות בחוץ ולא להפריע. רק שיבוא לדבר איתו".

     

    "אני רואה כמה בכי יש לך מבפנים", היא מוסיפה, "לא עשית שום טעות ולא פשע שהתאהבת בי בצורה שונה מבנשים אחרות. עם נשים אחרות היית שבוע, שנה, ותמיד חזרת לילדים. הפעם הראית להם שאני חלק מהלב שלך. והם לא היו מוכנים לקבל את זה. אל תהיה עצבני". "אני לא עצבני", אומר שימי, ומתחיל לדמוע. לא נעים. קאט.

     

     

    × × ×

     

    במציאות הזו, אי־אפשר לקיים שום ראיון נורמלי. המצב של הבת, התסכול מהנתק עם הבנים, הכעס והצער, הכל קופץ פנימה. הבית כמרקחה, טלפונים, ווטסאפים, קרעי עיתונות מוצגים לראווה, ויכוחים פנימיים, תסכול, רגעים של אהבה גדולה בין השניים, ואז שוב דמעות. דרמה־דרמה־דרמה. ברדק טוטאלי, או בלשונו הציורית של שימי, מרוב דובים לא רואים את היער. והם עוד אומרים לי שזה בוקר רגוע במיוחד, כי הם פינו את הזמן ל"ראיון". יידישפיל, לא מה שחשבתם.

     

    מה שטרגי הוא, שבאומן ותבורי ניצבים בעין סערה, שהם באמת היו רוצים להפסיק. ורגע אחר כך – קופצים ראש לתוכה. "אם תראה מה הולך פה במהלך היום, לא תאמין", מתלהבת יהודית, "פתאום סטיבן קופץ, פתאום רנה מגיע מגרמניה, פתאום אורלי מגיעה, נוחתת מלונדון, היא קיבלה פוזישן". היא מציגה בפניי גזיר עיתון. הבת אורלי, הנשואה למשפחת וולפסון, בערב התרמה באנגליה עבור בית הלוחם, 1.1 מיליון פאונד. "אנחנו באמת הקרדשיאנס", מוסיפה יהודית, "עכשיו זה הכי חם".

     

    זה המלכוד של התרנגולת, שנאנסת להטיל ביצי הפתעה. שימי ויהודית, גם מבלי להישאל, רואים בחשיפה שנכפתה עליהם גם מנוף כלכלי ומקצועי, דרך להיחלץ ולצמוח הלאה. כבר בקרוב תראו אותם בפרסומת. תבורי מגלה כי הוא שוקל כרגע השתתפות בריאליטי 'אף פעם לא מאוחר' של רשת 13, המסע הזה של גברים מבוגרים בחבל ארץ קסום. "אבל יש את הבעיה של הילדה", הוא מוסיף, "ואני לא נותן ליהודית להיות לבד, הצבתי תנאי שאני אוכל להיות איתן בחדר". "שימי לא מוכן לעזוב אותי לדקה, אפילו למכולת אני לא יורדת לבד", מוסיפה יהודית.

     

    היא מצידה זכתה להצעות ריאליטי אחרות. מי לא בא לעשות סיבוב ולקבל את ליטרת הדם. למשל 'האח הגדול'. "כסף גדול היה עוזר נורא", היא מוסיפה. "אבל זה באמת המון זמן להתנתק מהילדה, לא יכולתי". מה באמת הייתה רוצה? "אם מישהו היה פונה בהצעה לדוקו־ריאליטי כזה, אני וקארין, היו נותנים לנו סכום לכל המסע שנדרש לטיפול שלה, ואני אתעד הכל. מחר הייתי טסה איתה להולנד", היא אומרת. יש קליניקה בחו"ל שהיא מדברת עליה כל הזמן, ארבעת אלפים יורו בשבוע. "מה אתה רוצה", היא אומרת לשימי, "אני לא יכולה לשים עליי מסכה כאילו הכל בסדר".

     

    זה מרכז החיים של יהודית ושימי. מוקד הרעש המיידי, ככל שהמבט החפוז שלנו הספיק לגלות. קארין, שסובלת מאנורקסיה ובולימיה קשות. "תסתכל", אומרת לי יהודית, "תמונה מהבוקר". למי שמתעניין, היא העלתה גם לפייסבוק. בת 30, 26 קילו על 1.71. חיה עם שניהם. יוצאת מדי בוקר מהבית לאשפוז יום באיכילוב. יהודית מנהלת מאבק ממושך ורועש מאוד על השיקום והטיפול שלה, מתארת חיים של תופת, התמודדות יומיומית בחרדת מוות, מתוסכלת מחסרון כיס. מציינת שביקשה לתרום כליה לבת, אבל אין התאמה. ומגלה: קארין כותבת יומן. זה הולך להיות ספר לא ייאמן.

     

    על זה מגיע היומיום של תבורי. הוא מופיע תודה לאל, ונשמע מצוין. אבל שניהם בתחושה שהוא נרדף. תבורי, מי שהמילה "קיפוח" כמעט לא נשמעה מפיו, גם בתקופות שהממסד הישראלי והתקשורת הישנה עשו ממנו ליצן, פרודיה, כשחסמו את הדרך שלו להשמיע את הלהיטים הכל כך יפים - פתאום עכשיו, בגיל 65, הוא לראשונה מרגיש נטוש. מצד המשפחה, מצד חברים של פעם, מצד התקשורת האינטרנטית והדור הצעיר והמרושע, ומצד המדינה.

     

    אלה כל מיני פשלות קטנות, הם בטוחים, שהפכו את שימי לפרסונה נון גראטה של הממסד. "למה, בגלל שעצרו אותו על ג'וינט?" היא זועקת. עניין הקנאביס: לא מזמן תבורי הורשע בנהיגה תחת השפעה. "עשר בבוקר, פה בוויצמן, בדרך לקארין בבית החולים", הוא מספר, "אפילו לא היה לי ג'וינט בכיס". בדיקת שתן העלתה עקבות של קנאביס. רישיונו נשלל לשנתיים. מאז הם נאלצים להגיע אל בית החולים בתחבורה ציבורית, או להסתייע בשירותיו של יאן, חבר או בן משפחה מהולנד, אדם מבוגר שתפקידו בכוח לא ברור.

     

    תחנה ראשונה, נשיא המדינה. לא עובד. בקשתו של תבורי לחנינה לא התקבלה. "אז עישנתי גראס בבית", הוא אומר. "כאילו אני משתמש בסמים. לך תספר להם מה עבר לידי במשך שנים ולא נגעתי. לך תספר להם איך לילה אחד סגרו את המועדון בניו־יורק בשלוש, מי שהיה צריך להישאר נשאר, לקחו ככה את הקערה הזו, ושפכו קוק על השולחן. כולם, עד שבע בבוקר. ואני לא נוגע. אף פעם".

     

    תחנה שנייה, שר הביטחון. לא עובד. שימי מפנה בקשה לליברמן, למנוע מראש בעיות במתן ויזה לארה"ב. הולך אל הארון נסער ושולף שלל גביעים ותעודות הוקרה, היה חייל למופת, מילואים, התנדבויות, ארגון בית הלוחם תל־אביב 2018, מזכרת משלום הגליל 1984, מופע התנדבות בכלא רמלה 1977, עוד תעודה ועוד גביע ועוד תעודה, אפילו כזה אישי מראש ממשלת ישראל יצחק שמיר, הופעת יומולדת 70. "הנה לך תמונה", הוא שולף עוד אחת, עם מרגול ואביהו וחיים משה, ושמעון פרס בראש. "מה ביקשתי? רק שלא יעשו לי בעיות בוויזה. אבל ליברמן לא יכול לתת לי מכתב".

     

    תחנה שלישית, שרת התרבות והספורט. לא עובד. ביקש ממנה סיוע. בזמן מפגשנו הוא מקבל תשובה. "אמרו לי, קיבלנו את המסמכים ששלחת, אבל הכל נמחק לנו, ועברנו מייל, ועברנו ג'יחרי", הוא מתבאס. דרך אגב הוא שומע ממני על האירוע המתוכנן באוגוסט, 'כתר המזרח' הצפוי בקרוב, זו השנה השנייה. פסטיבל של גדולי המוזיקה המזרחית, השנה בתקציב מתוכנן של 6.6 מיליון ש"ח. "לא שמעתי כלום", מתכרכמים פניו. כשהוא יוצא רגע למטבח, יהודית מתקרבת ומנמיכה קול. "מה שסיפרת לו עכשיו, זה הורג אותו".

     

     

    × × ×

     

    ראיון כאמור אי־אפשר להפיק מהשהות המשותפת. לכן אני מרשה לעצמי לחרוג מהעמדה האובייקטיבית ולהעלות תהייה: האם כדאי שהמדינה תסייע לתבורי במצבו. אפשר בפירוש להגיד, אלה החיים שלו והצרות שלו. שיתמודד, כמו כל אדם אחר. צודקים. רק נדמה לי שאנחנו מאבדים ככה, בין הידיים, את אחד האמנים היותר מרתקים שיש פה. דמות אמיתית של פרי־ספיריט, עדיין במיטבו, עדיין יכול להעניק לכולנו מה שרק שימי תבורי יכול.

     

    היו כמה רגעים בודדים שהצלחנו בכל זאת לדבר על כל היתר, בתור מין הבטחה לראיון הבא, אחרי שכל הסערה זו תיגמר. על הילד משום כלום. "נולדתי בבית תימני", הוא אומר בעיניים נוצצות, "גדלתי בצריף, עם חיות ותרנגולות, בין עצי גויאבה ושזיפים, ונהניתי מהילדות שלי בצורה שהיום אין. אמא שלי עבדה משק בית. אבא שלי בעירייה, עובד דחק מה שנקרא. גדלנו ולא היה חסר כלום, תמיד שני סירים מלאים מרק תימני, ואמא עשתה בידיים שלה בצק, פיתות, לחוח ומה שאתה רוצה. לא כמו היום, קונה מלוואח בסופר", הוא צוחק.

     

    הוא קיבל קול מתנה משמיים ובגיל שמונה כבר חלם על הבמות הכי גדולות בעולם. "עומד ושר על עמודים", הוא נזכר, "בזמנו לא היו תמרורים בחולות, כי לא היו כבישים אצלנו בצריפים, היו שמים עמודים שלא תוכל להיכנס עם אוטו, והייתי עומד ושר עד שהשכנים אומרים להפסיק. שירי טרומפלדור, באב אל־וואד, שירי ממטרות", ושוב הוא שר, נפלא, 'עלי גבעה שם בגליל'".

     

    לשיר למד מזהר ארגוב. חברים מגיל 16, עבדו ביחד אצל אחיו הבכור יוסף, בתור צבעים. "היינו שרים ביחד את 'יער זקן', כל מיני שירים של תימנים לפני שהקליטו בכלל", הוא נזכר, ומתחיל לשיר, "קולי אובד ברחובות ריקים", שיר בעברית של ניל סדקה, "למה שוב אינך עימי". "זה זהר שלימד אותי את הסולם", הוא אומר. החבר הכי קרוב של שימי בברנז'ה, הוא בכלל שידך אותו לאחים ראובני. לימים הוא מככב עם זהר יחד בקסטת החפלה המיתולוגית בפריז, עם אהובה וקיסר. בדרך מניו־יורק שימי עצר להופיע בבר־מצווה של ילד, שנקרא שימי, על שמו.

     

    הוא גם ראה איך זהר נגמר מול העיניים. "זה הכל התחיל מהטיול שלו ללוס־אנג'לס", הוא מספר, "אבי העיראקי היה נותן לו את הסמים, תיקח, תיקח שזה יעמוד לך, ככה זה מתחיל, זה מה שאומרים, תיקח בשביל סקס, עד שאתה מסטול וזה בכלל עובד הפוך", הוא נאנח עבור הזמיר, "אחחח, זהר, מיליון פעם ניסו להציל אותו וזה לא עזר, היה יוצא מהקליניקה וחוזר בשנייה".

     

    אבל הוא, שימי, עבר את כל זה בלי לגעת אפילו פעם, ובלי להיפגע. אפשר להבין למה. הוא היה מוקף יותר מדי מוות מסביב, לכן, אולי כתמונת פוזיטיב לזהר, בחר לחיות. לחיות כמה שאפשר, לסחוט את החיים עד הקצה. לחיות בתור הבטחה שנתן לעצמו בתחילת הקריירה. "בגיל 16 קיבלתי את ההצעה המקצועית הראשונה", הוא משחזר. "להופיע חינם בערב עם יעקב בודו ושולה חן. ישבתי עם חבר שלי עמוס רומנו, והוא אמר, 'שמשון טווילי, בוא נחשוב עבורך על שם אחר'. התחלנו לעבור על שמות, והגענו לתבור, הר תבור. והוא אמר, שימי תבורי. איזה בחור היה עמוס רומנו. הוא נהרג במלחמת יום כיפור. וכשזה קרה, אמרתי: אני נשאר עם השם הזה. שימי תבורי".

     

    לפתע הוא נעצר. "תראה מה זה, ועכשיו אני מופיע עם אותו יעקב בודו ביידישפיל", הוא אומר. "יהודית", הוא קורא לה מהחדר השני, "מה דעתך שאני אשאל אותך את השאלות? מה דעתך על זה שאני משתתף בתיאטרון היידיש?"

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     

     

     


    פרסום ראשון: 02.07.18 , 23:50