"עם כל צלצול בדלת הילדים רצים וקוראים אמא, אמא"
בת 33, אם לשניים, נשואה באושר, יפה ומצליחה - חייה של פלורי ויטל שקד נקטעו באחת כשנדרסה למוות במעבר חציה בתלֿ–אביב והפכה שלא בטובתה לסמל המאבק נגד שימוש בטלפון בזמן נהיגה. בראיון קורע לב מספר בעלה בן איך הוא ממשיך את החיים עם שני ילדים קטנים, אבל לבד - בלי האמא והאישה שהייתה לב החיים והבית. אז בפעם הבאה שאתם מושיטים יד לטלפון בזמן נהיגה - זִכרו את פלורי
אסף ויטל שקד חגג את יום הולדתו הרביעי עם העוגה הכי גדולה בגן. פלורי אמו קישטה אותה בבובות ארנב מסוכרות וציפתה בקצפת ושוקולד. בבוקר עוד כיבה את הנרות ורקד עם כתר על הראש, ובערב התייתם מאמו. "הושבתי את אסף על הברכיים ואמרתי לו שאמא חצתה בזהירות את הכביש במעבר חציה. הסתכלה ימינה, הסתכלה שמאלה, אבל רכב פגע בה והיא קיבלה מכה מאוד חזקה", מספר אביו בן. "בכוונה הדגשתי את ה'מאוד', כדי שאסף לא יחשוב שכל מכה שהוא מקבל זה אסון. ואז אסף נישק אותי נשיקה ארוכה במיוחד, ולא היה מוכן לשמוע את ההמשך. אבל אני התעקשתי, כך הפסיכולוגית הדריכה אותנו. אמרתי שבא אמבולנס ולקח את אמא לבית חולים, והרבה רופאים ניסו לעזור לה ולהציל אותה. ‘בדרך כלל’, אמרתי לאסף, ‘רופאים מצליחים להציל אנשים. אבל הפעם לא, ואמא מתה’".
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
איך הוא הגיב?
"הוא הקשיב, אבל לא באמת שמע, כי בכל הזדמנות הוא שואל מתי אמא תחזור. אני מספר לו על המוות של פלורי שוב ושוב, ככה הִנחו אותנו, אבל המשמעות של הדברים לא מצליחה לחדור אליו".
המילים יבשות. גם העיניים. רק השקט מבעית. האלמן הטרי מדבר ומערסל את אחיו של אסף, אייל בן השנתיים, בזרועותיו. שבוע לתאונת הדריסה הקטלנית, והפעוט לא מסוגל להירדם. עד חצות התעורר ובכה לסירוגין. קרא לאמא. עייף, מבוהל, מבולבל. "הם לא מפסיקים לחפש אותה. שניהם. עם כל צלצול הילדים רצים לדלת וקוראים אמא, אמא, מצביעים על תחנת האוטובוס שבה הייתה יורדת. אפילו התמונה של אישה צעירה על השמפו במקלחת משגעת אותם. הם מחכים לפלורי שתחזור בכל שעות היום. ואני מחכה לה בלילה".
פעם הייתה פה משפחה מאושרת. השאריות שלה עוד נוכחות בסלון. תמונות מצחיקות על המקרר. קסדת אופניים צבעונית, קרם הגנה ובקבוק לטיולי בין ערביים. משפחה רגילה עם עתיד ותוכניות שנזהרה בכביש ונחרבה ברגע אחד בשל נהג שדעתו הוסחה, ככל הנראה, בשל שימוש בטלפון הנייד או גורם אחר. באותה מידה היו יכולים להיות אני או אתם. על הכביש בישראל לאף אחד אין שרשרת חסינות.
"פלורי הייתה החצי השני שלי", אומר בן בפשטות. "היינו רק היא, אני והילדים. הרגשנו כל כך בני מזל. ובכל זאת, לפני חצי שנה ישבנו בערב במטבח, ופלורי שאלה פתאום, מה תעשה אם יקרה לי משהו? אמרתי לה, מה פתאום, חס וחלילה. זה היה הכי מפתיע בעולם כי פלורי בחיים לא הייתה מוכנה להשאיר את הילדים ואותי בלעדיה. אבל היא התעקשה: מה תעשה אם יקרה לי משהו רע. אמרתי לה, זה יהיה הכי קשה בעולם, אבל בגלל הילדים אהיה חייב להתרומם, להמשיך".
ומה היא השיבה?
"פלורי חייכה ואמרה, תשובה נכונה בן".
מדממת על הכביש
17.6.18. בוקר יום א' רגיל בתכלית. פלורי ויטל שקד, אמנית צעירה ומוכשרת, בוגרת בצלאל בהצטיינות, בת 33, סיימה את עבודתה בחברת ההיי־טק שאליה עברה רק לאחרונה במסגרת הניסיון להתפתח במחוזות חדשים. היא הייתה בדרכה לאסוף את ילדיה מהגן. עוד הספיקה לשלוח לבני משפחתה תמונות מחגיגת יום ההולדת של אסף ואחר כך עמדה לחצות את רחוב יגאל אלון בתל־אביב. כלי רכב ראשון עצר כדי לאפשר לה לעבור את הכביש בביטחון. פלורי החלה לחצות וכמעט הגיעה אל המדרכה שממול. אבל אז הגיח כלי רכב שני מאחורי הרכב שעצר. ככל הנראה בשל היסח הדעת, הנהג לא הבחין שהרכב שלפניו עצר. הוא נכנס בו מאחור בעוצמה רבה והעיף אותו קדימה על פלורי, שנפגעה אנושות.
כשהיא מוטלת על הכביש פצועה ומדממת, בהכרה מלאה, ביקשה פלורי מאחד הנהגים להודיע לבעלה על התאונה, אפילו הצליחה למסור את מספר הטלפון הנכון. באמבולנס כבר התערפלה ונסוגה ועדיין, לדברי הפרמדיקים של מד"א שטיפלו בה, התחננה שידאגו לאסוף את הילדים הממתינים לה בגן. לחדר הטראומה באיכילוב הגיעה במצב אנוש והובהלה לחדר ניתוח. בתוך שעות נפטרה.
כבר בזירת האירוע עיכבה המשטרה את הנהג שגרם לתאונה, בן 55, תושב תל־אביב, ללא עבר תעבורתי משמעותי. כשהתברר שהתאונה הסתיימה במוות, נקרא לתחנה בשנית ורישיונו נשלל ל־60 יום. גרסתה הרשמית של המשטרה נכון לימים אלה היא שהחקירה עדיין בעיצומה, אך לדברי מקורות המצויים בתיק מדובר בהיסח דעת של הנהג, והחקירה מתמקדת בניסיון לגלות אם הוא אחז בטלפון הנייד בשעת התאונה או שדעתו הוסחה בשל גורם אחר. "כבר בבית החולים הגיע בוחן תנועה ואמר לנו, 'כנפגעי עבירה אני מבקש שתתאזרו בסבלנות, ואני מבטיח שהמשטרה תעשה את העבודה בצורה הטובה ביותר", אומר בן.
הנהג יצר קשר? הגיע לנחם? ביקש סליחה?
"לא. לא ראינו אותו, והוא לא יצר קשר ולא בא לנחם. אם זה אכן קרה כתוצאה מההתעסקות שלו בנייד, אם זו רשלנות שלו, אז זה מאוד קשה ומרגיז. אנחנו עדיין לא יודעים מה הסיבה האמיתית לתאונה, אנחנו כן יודעים שהמוות של פלורי לא היה צריך לקרות. היא הייתה כל כך זהירה על הכביש. זה היה בשיח שלנו כל הזמן, בדיבור עם הילדים, להסתכל ימינה ושמאלה, להיזהר. אנשים צריכים לזכור שחוסר תשומת לב על הכביש, אפילו קטנה, הורסת חיים. לא רק של המשפחה שנפגעת, גם של הנהג הפוגע. כרגע אנחנו פחות במקום של לגלות אמפתיה כלפיו, אבל גם החיים שלו בטח נהרסו".
רק באותו יום הוזנקו צוותי מד"א לטפל ב־157 תאונות דרכים. בתוך המספר הבלתי נתפס הזה, חרג האסון של משפחת ויטל שקד מהסטטיסטיקה לנוכח פוסט מיוחד שפירסם המרכז הרפואי איכילוב לאחר מותה. "זאת פלורי ויטל שקד, בת 33 בסך הכל, אמא לילד בן ארבע וילד בן שנתיים. ביום ראשון היא נדרסה למוות בזמן שחצתה מעבר חציה בדרכה לאסוף את הילדים מהגן. את זעקות השבר והכאב בחדר הטראומה, לא נשכח עוד זמן רב. ראו את הפנים שלה, תחשבו על מה שהשאירה ובעיקר כמה עוד לא הספיקה, ותזכרו את זה כשתעלו לכביש". הפוסט הפך ויראלי במהירות וזכה לאלפי שיתופים.
רחוב יגאל אלון, שבו התרחשה התאונה, סואן ומסוכן. במעבר החציה אין רמזור, אין תאורה ואין פסי האטה. "מיד אחרי השבעה הלכנו לצומת כדי לראות איפה איבדנו את פלורי", אומר בן. "היינו שם רק עשרים דקות אבל הספקנו לראות כמעט שתי תאונות. באחת מהן שמענו חריקת בלמים ומונית עצרה ברגע האחרון ליד מישהו שבדיוק סיים לחצות את הכביש, כמו פלורי, רק בכיוון ההפוך. הוא ניצל בנס. זה היה ממש שיקוף של האסון שלנו, רק שבמקרה הזה האיש יצא מהתאונה בחיים".
במהלך השבעה הבטיחו בני משפחתה של פלורי שלא יסלחו לנהג הפוגע, שלפי מה שנאמר להם, התעסק בפלאפון, או במשהו אחר שהסיח את דעתו, ובכך הביא למותה של פלורי. עוד הבטיחו לקום מהשבעה ולהילחם להצבת רמזור בצומת יגאל אלון. "פלורי הייתה לא רק בת דודה אלא גם חברה קרובה", אומר בן דודה, שחקן התיאטרון והטלוויזיה ידידיה ויטל. "פלורי נקראה על שם סבתא פלורה שלנו, שנפטרה לפני שנה. יש איזו אירוניה מוזרה שבשנה שבה נפרדנו מסבתא פלורה, לקחו לנו את פרח הפלורה השני במשפחה. הייתי בקשר מאוד קרוב איתה. אירגנו יחד אירועים משפחתיים, דיברנו, שיתפנו, חיבקנו. לפני שבועיים הייתי חולה ופלורי נורא דאגה לי. היא שאלה, 'שאכין לך מרק עוף של פלורה? עוד נשארה פלורה אחת על פני האדמה שיכולה להכין אותו'. קשה לי שהמוות שלה היה כל כך אלים ואגרסיבי. הבום הזה שבו היא נלקחה כשהרכב פגע בה ואז עלה עליה עם כל המשקל שלו לא נותן לי מנוחה. אני מדמיין את הרגעים שעברו עליה. מספר לעצמי שזה קורה מהר, שהגוף הוא רק גוף, אבל פלורי הייתה כל כך עדינה, כל כך רכה, וברכות הזו שמחבקת את הילדים ואת בן, היא גם קיבלה את המכה האיומה הזו. אני יודע שעוד אי־אפשר לדעת למה ייתכן שהעיניים של הנהג לא היו לגמרי על הכביש. כולנו חוטאים בזה. כולנו חייבים להיות זמינים בנייד. זה סוג של תחרות, כאילו הכל נורא דחוף, וזה ממכר. הפלאפון הוכח כממכר. כשנכנסתי לאוטו כדי לנסוע לשבעה שלה, קניתי מתקן לנייד לשים על החלון. כולנו לא מספיק זהירים בכביש, והרגע הזה של רק שנייה להציץ בפלאפון בפקק, ברמזור, זו טעות שגם אני נופל בה. היום אני יכול להישבע שזה לא יקרה לי, אבל למה הייתי צריך לאבד את אחת הנשים הכי יקרות בחיי כדי להבין את זה?
"פלורי הייתה צנועה, בחיים לא הייתה מסכימה להיחשף, ופתאום הפרצוף שלה כל כך מסוקר, וזה נורא מוזר לי, אבל אם הפנים של האישה היפה והעדינה הזאת יעברו לנהגים מול העיניים כשהם רוצים לגעת בטלפון, אז הפרסום מוצדק".
יופי פנימי מקסים
פלורי ובן (33), מהנדס אלקטרוניקה, הכירו דרך חברים משותפים בגיל 21, מיד אחרי השירות הצבאי. "לפני כן לא יצאתי לדייטים", מחייך בן בעצבות. "אבל בפעם ההיא אמרתי, יאללה, נזרום, מקסימום לא יהיה טוב, אברח". מהיום שבו הכירו, ידעו שנועדו להיות יחד. "ברגע שראיתי אותה נכנסת לאוטו, הייתי מאושר", הוא נזכר. "היופי הפנימי שלה הקסים אותי, הפשטות, הצניעות, הכישרון. ידעתי שזה מתאים. שנינו ידענו. חודש אחרי שהכרנו דודה שלי התחתנה ואני הזמנתי את פלורי לאירוע. זו הייתה אמירה ברורה".
שבע שנים שקדו על הלימודים, הוא בהנדסה במכללה בירושלים והיא בעיצוב אופנה בבצלאל. "אני הצעתי רעיונות לעיצובים שלה והיא התעניינה בנושאים ובפרויקטים שלי. היא הייתה נורא מוכשרת. את פרויקט הגמר שלה בבצלאל, נעליים מעוצבות, היא סיימה בהצטיינות, והנעליים נשלחו לתערוכה בגרמניה. נסענו לשם וביקרנו אותן בתערוכה. אחר כך שלחו אותן למקומות נוספים. תמיד צחקנו שהנעליים שלה טיילו בעולם הרבה יותר מאיתנו. גם כשהתחלנו לעבוד המשכנו לטייל, בילינו עם המשפחה והחברים, טסנו לחו"ל, דיברנו המון ובעיקר תיכננו את העתיד. אף תוכנית לא כללה את הסיום העצוב הזה".
אחרי שבע שנות היכרות נישאו. "פלורי תיכננה את הטבעת", דומע בן. "שני חישוקים נפרדים עם יהלום שמתחברים יחד. וכך יצא שהיו שתי הצעות נישואים, כי בכל פעם נתתי לה את החישוק שכבר היה מוכן".
החתונה הייתה צנועה כמוה. קטנה ומשפחתית על חומות ירושלים, מול מגדל דוד. ומיד לאחריה התחילו החיים. "אסף נולד שנה אחרי החתונה ואנחנו עברנו לרמת־גן. שנתיים אחריו נולד אייל ועברנו לפתח־תקווה. תיכננו לגור ליד ההורים וליד אחותי שני, בבית שפלורי הייתה אמורה לעצב עד הפרטים הקטנים. רצינו להיות קרובים ולעזור אחד לשני. לא ידענו אז כמה נצטרך את זה היום".
הימים, אומר בן, היו סוג של שגרה ברוכה. "לא היינו אנשים של מסעדות ופאבים. אהבנו את הבית ואת הביחד, לטייל עם המשפחה, לצאת עם הילדים לפיקניק בטבע. אהבנו לעשות הליכות בערב, לשים את הילדים בעגלה, לטייל ולדבר. לתכנן את השבוע הקרוב. לספר על מה שעבר עליי בעבודה ולשמוע על העיצובים שלה. היה לה מותג תיקי אופנה ושמיכות לתינוקות עם שותפה והיא מאוד הצליחה. אבל לפני כמה חודשים הציעו לה לנסות משהו בהיי־טק, ואחרי היסוסים ולבטים היא החליטה ללכת על זה ולנסות תחום חדש. והיא כל כך נהנתה שם. למדה תוך כדי תנועה, התפתחה כמו מטאור וממש פרחה. כמה ימים לפני שהיא נפטרה היא אמרה לי שהיא מרגישה כאילו היא עפה באוויר. ראו שהיא מאושרת. כלומר הייתה. אני ממש מנסה אבל לא תמיד מצליח לדבר עליה בלשון עבר".
התוכנית הייתה להביא עוד ילד לעולם. "פלורי אהבה משפחה גדולה והייתה האמא הכי טובה ומשקיענית שהכרתי. היא הייתה מאוד קשורה לילדים. כל לילה הקריאה להם שלושה־ארבעה ספרים לפני שהלכו לישון, לפעמים נרדמה איתם לכמה דקות. הם היו כל עולמה. היא ניצלה כל זמן פנוי להיות איתם ונהנתה מכל רגע. לא היה צריך הרבה כדי לשמח אותה. הדברים הקטנים גרמו לה לחייך. מחמאה. פרחים. והיא הייתה אופטימית. ואמיצה. לא חששה מקשיים, תמיד ידעה לעודד ולהאמין שהסוף יהיה טוב. ולכן כל רצף החיים שלה, מלימודים ונישואים ועד ילדים ועבודה, היה מאושר. יש אנשים שבמשך חיים שלמים לא מצליחים להשיג אושר כזה. האם זה מנחם אותי? אני לא במקום שאני בכלל מסוגל לעשות חישובים כאלה".
לצד הקשר המשפחתי, ניהלה מערכת חברתית ענפה. היה הגרעין מהגימנסיה, והיו החברים מבצלאל. "היא שמרה על קשר עם המון חברים", מספר בן. "לחברות שלה היא תפרה ארנקים קטנים וחילקה תיקים. בכלל, היא הייתה סוג של מגנט אנושי, וכל אחת מהחברות הרגישה שהיא החברה הכי טובה שלה. אחרי התאונה, בחדר המיון, היו איתנו שתי המשפחות שלי ושל פלורי, ועוד כשלושים חברות. גם אחרי שהודיעו לנו שהיא נפטרה, אף אחת לא רצתה ללכת. פלורי תמיד הייתה שם בשבילן ויחד עם זה, היא תמיד שמה את המשפחה במקום הראשון. לכן הייתה כל כך אהובה. ומוארת. בכל מקום שהגיעה אליו הפיצה אור. לכן קראנו לה פלורנסה, נסיכה".
כעובד משרד החקלאות ובמקביל סטודנט בטכניון לתואר שני, הציע בן לתכנן תקופה של פוסט־דוקטורט בחו"ל. ועד אז, תיכננו לטוס עם הילדים בקיץ לטיול. "המטרה הייתה לצבור חוויות כמשפחה", אומר בן, "זה היה משפט המפתח. אמרנו, במקום לקנות לילדים עוד קורקינט, נקנה להם חוויות". ושלושה חודשים לפני האסון, יצאו לבדם לסוף שבוע זוגי בפעם הראשונה. "השארנו את הילדים אצל ההורים שלי ונסענו לחיפה", נזכר בן בגעגועים. "טיילנו ברגל, יצאנו למסעדה מיוחדת, ולמרות שפלורי התקשרה כל שעה בערך לשמוע מה עם הילדים, הרשינו לעצמנו ליהנות מהביחד לבד. היום אני כל כך שמח שהספקנו".
המשפט האחרון שלה
בבוקר 17 בחודש נשלח בן לניסוי חקלאי ברמת הגולן. הוא ופלורי השכימו קום, השלימו את קישוט עוגת יום ההולדת ויצאו לעבודה. "היינו במצב רוח מרומם בגלל החגיגה בגן", נזכר בן. "בצהריים פלורי שלחה תמונות משם, ואני בשדה עם השמש ראיתי אותן וחייכתי. כתבתי לה שאנחנו יוצאים לדרך חזרה למרכז, והיא כתבה לי 'שתהיה לך נסיעה טובה'. כמו צוואה. זה היה המשפט האחרון שלה".
בדרך עצר ביקנעם לארוחה ומנוחה קצרה. "וכשחזרתי לרכב, צילצל טלפון ממספר לא מוכר. מישהו שאל אם קוראים לי בן וסיפר שפלורי עשתה תאונה. זה היה בשטח, על הכביש. האיש נשמע מאוד נסער. הוא אמר לי: 'אשתך נתנה לי את המספר וביקשה שאתקשר אליך. היא הייתה בהכרה מלאה, צלולה לגמרי'. התחלתי לנסוע במהירות, ומהדרך התקשרתי שוב אל האיש שבישר לי על התאונה. שאלתי מה עם פלורי והוא אמר שהגיע אמבולנס ושלוקחים אותה לאיכילוב. ואחר כך הוסיף, ‘המצב שלה קשה, האוטו ממש עלה עליה’. זה היה משפט נורא. ביקשתי מחבר שינהג במקומי, אבל עדיין קיוויתי לטוב. לא הייתי בכלל בכיוון של מוות. ניסיתי להתקשר לטלפון של פלורי, לדבר איתה, להרגיע ולהגיד לה שאני בדרך. אבל היא לא ענתה. אז הודעתי להורים שלה ולהורים שלי. התחילו טלפונים. כולם היו בשוק".
בבית החולים כבר לא הספיקו לפגוש אותה. היא הובהלה לחדר ניתוח. לקרובי המשפחה שהמתינו בחדר המיון הסבירו שאיבדה דם רב. "שעה ישבנו שם, לא ידעתי מה לחשוב, לא ידעתי למה לקוות, אבל בשום פנים ואופן לא יכולתי להאמין שהיא בסכנת חיים. כעבור שעה הרופא הגיע ואמר לנו שהם ניסו להציל את פלורי ולא הצליחו. ושהיא נפטרה.
"עד שהוא אמר את המילים המפורשות, לא הייתי מוכן לקבל. וגם כשאמר, לא רציתי להאמין. ביקשתי להיכנס אליה, להיפרד ממנה. הפנים שלה היו שלמות. נתתי לה נשיקה. ליטפתי וחיבקתי אותה וביקשתי ממנה שתקום. זה היה מוזר שהיא לא זזה, כי הייתה לה שינה קלה, ובדרך כלל רק הייתי עושה לה ‘קומי’ קל בכתף, וכבר היא הייתה מתעוררת. אבל היא לא הסכימה להתעורר. אז הבטחתי לה שאשמור על הילדים שיגדלו מאושרים, ושאהיה חזק בשבילם וגם בשבילה".
נפרד מאהבת חיי
מההלוויה הוא זוכר בעיקר את כמות האנשים האדירה. ואת ההספדים המרגשים שהקריאו בני המשפחה והחברים. "היו שם המונים, זרים לגמרי וגם חברים וחברות ואנשים שפלורי נגעה בהם. נחשול של אנשים שהציף את כל האזור והגיע עד הברזייה, גלש לשער הכניסה. הסתכלתי עליה ולא הצלחתי לתפוס שאני נפרד מאהבת חיי, מהחצי השני שלי. לא הבנתי איך זה ייתכן. הרי עשינו הכל יחד. גידלנו את הילדים, בנינו את הבית, תיכננו תוכניות, ואיך אפשר להמשיך מפה לבד? זה היה נראה לא הגיוני".
השבעה החלה וצוות הליווי הפסיכולוגי המליץ להמשיך לשלוח את הילדים למסגרות הלימוד, לשמור על שגרה ככל האפשר. "וזה הכי קשה והכי כואב", אומר בן בדמעות. "בכל בוקר אני לוקח את הילדים לגן והם שואלים על פלורי, מחפשים אותה בבית וגם בחוץ, שואלים עליה את הגננת, את הסבתא והסבא. אני רוחץ אותם, מלביש להם פיג'מות, מקריא להם סיפור, מלטף אותם ונמצא איתם עד שהם נרדמים. אבל קשה להם להירדם. הם מתגעגעים. אסף לפחות מדבר. אבל אייל לא מסוגל לדבר יותר מדי, אז הוא מבוהל וכועס. באמצע השבעה הוא זרק את התמונה של פלורי על הרצפה. ביום אחר קרע תמונה מהאלבום שלה ואסף ישר אמר, ‘הוא קרע את אמא שלי’. הוא קטן ולא מבין למה היא לא חוזרת אליו. למה היא לפחות לא מתקשרת. מדברת. מחבקת".
ואתה?
"בלילות, אחרי שהילדים נרדמים, אני מרגיש בבת אחת בחיסרון שלה. ויש חלל עצום. ריקנות וגעגועים קשים. במשך היום אני צריך להיות חזק בשביל הילדים והמשפחה, אבל בלילה זה הזמן שלי להתגעגע אליה. לדבר איתה. לנסות לעכל. נורא קשה לי לישון בחדר השינה בלעדיה. אף פעם לא הייתי נרדם לפני שהיא נכנסה למיטה. היינו מצמידים את הרגליים ונרדמים יחד. ופתאום צריך להתרגל לצד הריק שלה במיטה, ובבית".
לפנייה לכתב/ת 
