מרגיש בבית

"בבית", התרגום החדש לעברית מספרי הרלן קובן (מאנגלית: שאול לוין, בהוצאת כנרת), הוא כבר הספר ה־11 בסדרת המשנה של אלוף העולם במותחנים תעשייתיים – זו של מיירון בוליטר, שיש בה משהו יותר נעים וקליל, וקצת פחות מחייב, יחסית לספרי קו הייצור המרכזי של קובן.

לבוליטר יש ניחוח קל של ספרות בלשית קלאסית בסגנון ריימונד צ'נדלר – בלש קשוח עם לב זהב, שהדיבור שלו יבש וההומור שלו מחוספס, ושישבור לך את הלסת רק אם יהיה ממש חייב, כי בעיקרון הוא נגד אלימות מיותרת.

עם זאת, העלילה של "בבית" מזכירה מאוד את הסיפורים הרגילים של קובן: שני ילדים בני שש נעלמו לפני עשור, אחרי שנחטפו עבור כופר מהוריהם העשירים, אך לבסוף איש לא בא לקחת את הכסף. עכשיו אחד מהם, כבר נער, צץ לפתע במתחם הפרוצות ממין זכר הסמוך לתחנת הרכבת צ'רינג קרוס בלונדון. הנער השני, שעדיין לא נמצא, הוא בנה של בת דודתו של וין, החבר הכי טוב והעשיר כקורח של מיירון — וככה זה מתחיל.

סטנדרטי? לא נכחיש זאת, אך בהחלט עשוי היטב ומספק, עם הרבה תפניות בעלילה והפתעות, דיאלוגים מצחיקים מעולים ושלל טיפוסים קומיקסיים צבעוניים – מבריונים מגודלים מגוחכים ועד לזונות שנונות עם נשמה יתרה – כולם מתוארים בנדיבות עסיסית של מספר מיומן, שפשוט אוהב את מלאכתו גם בספר המי־יודע־כמה.

מיירון הוא כדורסלן עבר שגובהו יותר מ־1.90 מטר ומשקלו יותר מ־90 קילוגרם, אבל הוא בסך הכל בחור רגיש עם חוש הומור משובח ומודעות עצמית חיננית, שמדלג מעל הסיפור הכואב בקלילות מרשימה. כי בסופו של דבר, חשוב שהבלש יידע לשלוף אקדח כשצריך, אבל חשוב הרבה יותר שתמיד יידע לשלוף את שורת המחץ הנכונה.