ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אלעד ועינת הרשקוביץ. אלעד: “בלי העיר הזאת והאנשים שלה הייתי במקום אחר"
    7 ימים • 04.07.2018
    צו שמונה
    הם נולדו וגדלו בעיר שנלחמה על חייה, ועכשיו ילדי הקטיושות של פעם נלחמים על החיים עצמם. כי לא רק נוף הררי יפהפה ונחלים במרחק הליכה יש בקריית–שמונה, אלא גם מחסור במקומות תעסוקה ומגורים. בפרק השני בסדרת הכתבות על בני הדור החדש של עיירות הפיתוח הרחיקה מרב בטיטו לעיר הצפונית בישראל, ופגשה שם אנשים שלא יחליפו אותה בשום מקום אחר. "קריית–שמונה היא יצואנית כוח אדם סופר–איכותי, שאם הייתה לו הזדמנות לחזור הביתה הוא היה עושה את זה בגדול", אומרים התושבים. ילדי הפריפריה: חלק ב' בסדרה
    מרב בטיטו | צילומים: יובל חן

    הלהבות והעשן שהיתמרו לפני שבועיים מעל מבנה תיאטרון "מראה" בקריית־שמונה שהוא משמש כמנהלו, הזכירו לשמעון ביטון את אבא שלו. אביו, אליהו ביטון ז"ל, היה יערן בקרן הקיימת לישראל במשך 41 שנה, מאז 1957 שבה הגיע לעיר הצפונית, עולה חדש מספרד, נשוי טרי לעולה מאיראן ואב לתינוק. "בילדותי, כשנפלו קטיושות, היינו רצים לחדר ביטחון עם אמא", הוא מספר. "אבא היה נשאר בחדר השני שצופה על הרי נפתלי, עוקב אחרי התפשטות הדליקות שהוצתו כתוצאה מהנפילות, בוכה בדמעות על כל עץ שנשרף. אנחנו בחדר המוגן דואגים וקוראים לו, 'אבא, בוא שב איתנו כאן, זה מסוכן', אבל הוא לא היה מסוגל להתנתק מהמראה. היה אומר לנו, 'אני שתלתי כאן כל עץ בידיים שלי, איך אני יכול לשבת בשקט כשהכל עולה באש?' כשמדברים על 'רגש שורשי' כלפי מקום שנולדת בו, מתכוונים לזה. לצער של אדם שרואה איך הנטיעות שהוא שתל, שצמחו וגדלו ליערות ירוקים, עולים באש".

     

    שעות ספורות אחרי שסיפר לי על אביו, נקרא ביטון (56) למבחן אש משל עצמו. "שמעון, התיאטרון עולה באש", כתבו לו חברים בווטסאפ דקות לפני כניסת השבת. ביטון מיהר לשם, אבל אנשי הכיבוי והמשטרה לא איפשרו להתקרב למקום שבער בעקשנות עד שעות הלילה המאוחרות: "כשהתיאטרון נשרף עמדתי מול הלהבות וחשבתי על אבא ז"ל, הרגשתי מה שהוא הרגיש, הבנתי יותר מאי פעם מה זה להתבונן במעשה ידיך שיורד לטמיון", הוא אומר בבוקר שאחרי. "אני מסתכל על הצילומים בפייסבוק מההצגה האחרונה ביום חמישי ובא לי לבכות. אני רואה אנשים מחייכים, שחקנים מאושרים, ואין לי מושג מה לומר להם ולאן הולכים מכאן. לא נשארה ולו תפאורה אחת, הכל הלך. התיאטרון הוא כמו עץ שצמח פה עשרים שנה. לא ניתן להצגה הזו להיגמר, היא חייבת להימשך".

    קראו את החלק הראשון בסדרה "ילדי הפריפריה"

     

    חוקרי השריפות כבר קבעו שהגורם אינו קצר חשמלי, ואפילו ביררו עם ביטון אם יש לתיאטרון אויבים. "אני לא מעלה על דעתי גם בחלומות הכי רעים שזו יכולה להיות סיבה לשריפה", אומר מי שנכנס לתפקידו לפני ארבעה חודשים בלבד, וקיבל לידיו משימה בלתי אפשרית שכוללת גירעון תקציבי, חובות לתיאטראות גדולים ונותני שירותים שטרם קיבלו את הכסף שמגיע להם. רק ערב קודם לכן חזר מפגישה בתל־אביב עם בכירה במשרד התרבות, דיבר על הבעיות הרגילות של תיאטרון פריפריאלי שנאנק תחת ההפסדים. "אני מחויב לתת למנויים עשר הצגות, מהן שתיים גדולות מבחוץ, מה שגורר עלויות מטורפות בסדר גודל של עשרות אלפי שקלים. זה הכניס את התיאטרון ללופ של הוצאות, וכיום הוא עסק קטן שקורס כלכלית. הלכה למעשה אין לי כמנהל תיאטרון בפריפריה שום מענק או הטבה". הפגישה, הדגיש, הייתה מוצלחת, וכעת באה השריפה וכילתה הכל.

     

    ביטון התחיל במתנ"ס כמדריך צעיר והתקדם עד לתפקיד מנכ"ל רשת המתנ"סים, שבו כיהן עד לסגירתה ב־2011. אשתו רונית, ילידת העיר ובת למשפחה בת 11 אחים ואחיות שנשארו כולם בקריית־שמונה, עובדת בסוכנות נדל"ן, מנהלת את עסקיו של בן המקום שעזב מזמן לאוסטרליה והשאיר בידיה את מפתחות המשרד. שני אחיו גם הם גרים בעיר, וכך גם אחד משני בניו מנישואיו הראשונים, סטודנט לכלכלה ומִנהל במכללת תל חי הסמוכה. הבן השני, סטודנט להנדסת בניין בטכניון, התחתן ומתגורר ביקנעם. לדבריו, מאז הקמתה עברו בעיר 300 אלף איש, ו"אם היו נשארים רק חמישית מהכוחות המדהימים שצמחו כאן, דיינו".

     

     

    היו תקופות שאמרו על קריית־שמונה שהמצב הביטחוני והקטיושות החזיקו אותה, שכל מטח פירושו תקציב נוסף מהמדינה.

     

    "אני בז לאנשים האלו ומצטער על האמירות האלו. זאת לא פרנסה, זה סיוע. אנשים כאן, במקום הכי יפה בארץ, בעיר הכי פסטורלית, לא רוצים להיות מיליונרים, הם רוצים פרנסה. במקום שבו אין תעסוקה, אין מפעל עתיר ידע אחד, לא תהיה גם בנייה של יחידות דיור חדשות כי לא יהיו יזמים וקבלנים שייקחו את ההימור ויבנו כאן. תעסוקה, זה כל הסיפור".

     

    שמעון ביטון בתיאטרון השרוף. “אנשים כאן, במקום הכי יפה בארץ, בעיר הכי פסטורלית, לא רוצים להיות מיליונרים, הם רוצים פרנסה
    שמעון ביטון בתיאטרון השרוף. “אנשים כאן, במקום הכי יפה בארץ, בעיר הכי פסטורלית, לא רוצים להיות מיליונרים, הם רוצים פרנסה

     

    ***

     

    בישראל 2018, יישובי הפריפריה עדיין משוועים להשקעה ולפיתוח שימשכו אליהם אוכלוסייה חזקה וירחיקו אותם מהסטיגמה המוכרת, רווית חומר הנפץ הפוליטי, העדתי והחברתי שדבקה בהם לאורך שנות קיומם. חלק מבני הדור החדש של עיירות הפיתוח עדיין מביטים אחורה בזעם, כואבים את פצעי הקיפוח והעלבון של פעם. אחרים מעדיפים להתרכז במבט קדימה, בתקווה. כולם נאבקים בהווה למען עתידם במקום. בחלק הראשון של סדרת הכתבות על ילדי הפריפריה לכבוד שנת ה־70 למדינה, פגשנו את הדור החדש של ערד, שנאבק לצד בעיות הפרנסה והמרחק גם בהתחרדות שמאיימת על העיר הדרומית. הפעם, בחלקה השני, הרחקנו לכיוון הנגדי: אל אצבע הגליל. אל קריית־שמונה, העיר שבמשך שנים רבות נלחמה על חייה, אל מול איום הקטיושות, וכעת נאבקת על החיים עצמם. על איכותם, אל מול החובות, הגירעונות, הקיצוצים והעזיבה של אלה שהתייאשו. לפי נתוני הלמ"ס, ב־2016 עזבו את קריית־שמונה 914 בני אדם, ורק 496 איש עברו להתגורר בה.

     

     

    כשהוקמה ב־1949 היא נקראה מעברת אל־חלצ'ה, או בפי התושבים “חלסה”, והיו בה בדונים ופחונים. אחר כך נבנו בבהילות הבלוקים הטוריים שבהם שוכנו משפחות עולים - קודם אלה מתימן ומעיראק, ומאוחר יותר אלפים נוספים מצפון אפריקה. ב־1974 הוכרזה כעיר. מיקומה של הצפונית בערי ישראל בקרבת הגבול עם לבנון גרם לה לסבול במשך שנים מחדירות מחבלים, ירי קטיושות ומעשי חבלה, אבל הפיצוי גולם בתוואי הררי מיוער ומוריק, בשלושה נחלים מפכים - מהם אחד ממש בלב העיר - בג'ונגל סבוך של צמחיית פטל וקני סוף, ובפסקול רוגע של ציפורים וילדים בשעת בוקר לא מוקדמת. בתחרות בין השקט הנוכחי לשריקת הקטיושות המתמדת, נרשם ניצחון - זמני, כנראה - לטובת שגרת החיים.

     

    העיר וברקע העשן כתוצאה מירי טילים על ידי החיזבאללה במלחמת לבנון השנייה
    העיר וברקע העשן כתוצאה מירי טילים על ידי החיזבאללה במלחמת לבנון השנייה

     

    אלעד הרשקוביץ (37) קורא לעצמו "ילד קטיושות". כשרק נולד ואמא שלו לקחה אותו לראשונה מבית החולים הביתה, היא והתינוק הרך נכנסו ישר למקלט. שנות הילדות ותקופת ההתבגרות שלו בשנות ה־90 מוכות הקטיושות עברו גם הן באזעקות "שתפסו אותנו בכל מקום. באמצע משחק כדורגל, באמצע הלילה, באמצע שיעור, באמצע קידוש, בלי הפינוק של התראה מראש. רק השריקה ואז הנפילה, והאזעקות". הרשקוביץ אומר ש"ככה נוצרים חיבורים בין אנשים, קהילה מתאחדת, שכנים הופכים לאחים, ובלוק נהיה משפחה", ושהילדה שלו בת השש וחצי שונה ממנו לגמרי: "אין לה את הזיכרונות של הפחד והבהלה, אבל גם אין לה את תחושת הביחד שגדלנו בה".

     

    כשהיה תלמיד כיתה י' בתיכון העירוני הוזמנה אמא שלו לשיחה עם המנהל. "הוא אמר לה שאין טעם להשאיר אותי בבית הספר, כי לא ייצא ממני כלום, והיא ישבה מולו ובכתה", הוא מספר. "היחיד שהאמין בי היה מנהל המתנ"ס אז, שמעון ביטון. אני והחברים שלי גדלנו אצלו, הלכנו לחוגים, העברנו שם את הימים הכי יפים, הרגשנו עטופים. שמעון אמר לאמא שלי: 'אל תדאגי, אני מבטיח לך שהילד יהיה בסדר'".

     

    עשרים ומשהו שנים אחרי הילד הפרוע מפעם הוא מנהל עמותת “הלה”, מערך דיור לאנשים בעלי מוגבלות שכלית־התפתחותית שבו מתגוררים 34 דיירים. לפני חמש שנים מונה לתפקידו. בדרך הספיק למלא שורת תפקידים במתנ"ס כרכז נוער בסיכון, רכז תוכניות התנדבות ומנהל יחידת הנוער העירוני תחת ידיו של ביטון. בטקס הסיום של לימודי התואר הראשון עמדו השניים זה לצד זה: "בסוף הטקס הוא ניגש לאמא שלי ואמר לה, 'זוכרת שהבטחתי לך שאלעד יהיה בסדר? הנה ההוכחה'", אומר הרשקוביץ.

     

    על השולחן במשרדו מונחים מסמכים לקראת רישום ללימודי תואר שני, סמוך אליהם בקבוק מי נביעות בטעם אבטיח: "המפעל מביא הנה את הבקבוקים, והדיירים שלנו מדביקים תוויות ונהנים מתעסוקה. שני הצדדים מרוויחים, הלוואי שיהיה לזה המשך".

     

    המבנה ששוכן במעלה רחוב שפרינצק נראה כמו בית הארחה גלילי בצבעי אפור מבהיקים על רקע ירוק אקליפטוסי. בחצר המטופחת עומדות שתי יחידות דיור, "דינה" ו"פנינה", על שמן של שתי דיירות שנפטרו. “דינה” משמשת כעת כביתם של זוג חוסים, ו”פנינה” מושכרת למטיילים שמחפשים אירוח מפנק כולל ג'קוזי בגינה האחורית.

     

    עמותת הלה הוקמה ב־1986 על ידי שלושה מבני העיר - אלברט זעפרני, אלברט אוחיון ואלי אזולאי. "זעפרני נפטר לפני שנתיים, קראנו להוסטל על שמו", אומר הרשקוביץ, הנשוי לעינת ואב לשניים. "זאת מתנה להישאר בעיר, להתפרנס ולהקים בה משפחה. בלי העיר הזאת והאנשים שלה הייתי במקום אחר. לא מאמין שיש עוד מקום כזה בישראל, עם דנ”א של אנשים טובים שרק מנסים להצמיח, עם האפשרות לנהל חיי משפחה אמיתיים, של ארוחת צהריים עם האישה והילדים מדי פעם, עם הקִרבה למשפחה שעוזרת. יש לי כאן נחל מתחת לבית, טיול אופניים עם הילדים ואני על הירדן, את זה אין לא בהרצליה ולא בתל־אביב. בזמן שאת עומדת בפקקים, אנחנו חיים. אני אוסף שני ילדים בחמש דקות ומגיע הביתה. אם זה נראה לך משהו קטן, לי זה נראה כמו החיים עצמם".

     

    ועדיין, מאזן ההגירה לעיר שלילי.

     

     

    "לצערי קריית־שמונה היא יצואנית כוח אדם סופר־איכותי, שאם הייתה לו הזדמנות לחזור הביתה הוא היה עושה את זה בגדול".

     

    העיר לא מצליחה להיחלץ מהגירעונות.

     

    "תאמיני לי שראשי העיר לא אשמים. לא בחרתי בראש העירייה הנוכחי, אבל אני יכול להגיד לך שגם אם שר האוצר כחלון - עזבי, גם אם ביבי - יבוא לנהל את העיר, הוא לא יצליח לשקם ולאזן אותה במציאות התקציבית הזאת. בשנות ה־08, ה־09 והאלפיים המדינה הכריחה את העיר לבצע עשרות תוכניות הבראה, לפטר עובדים ולהוציא אותם לפנסיה. לקחו בני 04, הוציאו אותם ממעגל העבודה כשהם בשיאם המקצועי, ונתנו להם פנסיה מובטחת עד 021. 53 אחוז מתקציב העירייה הולך לפנסיות, נראה למישהו הגיוני?"

     

    ***

     

     

    הרשקוביץ ושלושה חברים נוספים הקימו את צל"ע - ארגון צעירים למען עירנו, שניהל מאבקים חברתיים עיקשים רבים בקריית־שמונה. אביחי שטרן (31), אחד מהארבעה, זוכר איך כל זה התחיל. במאי 2011, לאחר עשור שבמהלכו צברה חברת המתנ”סים חובות בסך מיליוני שקלים, רובם כלפי עובדי הרשת, קבע בית המשפט המחוזי בנצרת כי יש לסגור מיידית את החברה. "ההחלטה הזו הקפיצה אותי, מבחינתי זה היה שיא של עוול מתמשך", אומר שטרן. "המתנ"ס היה כל עולמנו בתור ילדים. זו לא עיר גדולה עם מרכזי תרבות וחוגים, אצלנו הכל קורה במתנ"ס, מפעילויות אחר הצהריים ועד אירועים קהילתיים גדולים. את יודעת מה המשמעות של סגירת מקום כזה בשביל עיר כמו שלנו?"

     

    שטרן, שסיים לימודי משפטים באוניברסיטת חיפה והתחיל התמחות במשרד עורכי דין בטבריה, חזר אז בדיוק לגור בעיר. "יזמתי עצומה נגד הסגירה, והיו המון חתימות, היה ברור שזה סיפור שנוגע לכולם. היענות מטורפת שהבהירה שאנחנו כוח".

     

    את הישיבה הראשונה קיימו בבית קפה בכניסה לעיר: "היינו ארבעה, לא בני אותו גיל, אבל בעיר שהיה בה תיכון אחד כולם מכירים את כולם. דיברנו על זה שחייבים לעשות משהו, זה מקום שהיה בית בשבילנו. התנענו את המאבק, חילקנו בינינו תחומי פעילות, גייסנו חברים סטודנטים מכל הארץ, והחלטנו שלא מפסיקים עד שמצילים את המתנ"סים".

     

    צל"ע הפכה במהירות לקבוצה אקטיביסטית שיצאה לרחובות, השביתה את העיר ולא בחלה בשריפת צמיגים ובקיום אמבושים לשרים ופוליטיקאים שהגיעו לבקר. ארבעת המייסדים הקימו מטה, גייסו נותני חסות, התראיינו לכלי התקשורת הרבים שבאו לסקר את ההתעוררות הצפונית, וחסמו את הכניסה לעיר פעמים מספר. "הרגשנו שמתחיל משהו חדש, שאנחנו לא מוכנים יותר לשבת בשקט ולהיות ילדים טובים. רוצים להחליט על העתיד שלנו", אומר שטרן. הם הדפיסו על חולצות כתומות את הלוגו הלא רשמי של העיר - מגדל התצפית של קק"ל שעל גבעת שחומית: "הכתום היה בהשראת ההתנתקות", מסביר שטרן, "רק שבקריית־שמונה המדינה היא שהתנתקה מאיתנו".

     

    שטרן (משמאל, בכתום) בהפגנת תושבים בקריית־שמונה נגד יוקר המחייה ובעד צדק חברתי ב־ 2011 . “המדינה התנתקה מאיתנו
    שטרן (משמאל, בכתום) בהפגנת תושבים בקריית־שמונה נגד יוקר המחייה ובעד צדק חברתי ב־ 2011 . “המדינה התנתקה מאיתנו

     

     

     

    במשך חודשים הם ניהלו את אחד המאבקים הלא נחמדים שידעה העיר. במהלכו אירגנו קמפיין תחת הכותרת "הנעדרים" שבמסגרתו פירסמו את תצלומיהם של בני העיר שעזבו לצד פירוט השכלתם ומקצועם, טבעו סלוגנים כמו "קריית השממה" הובילו שיירת רכבים של סופרים נגד סגירת הספרייה העירונית, ועוד.

     

    כשהגיעה החלטת הממשלה לגבי חיזוק העיר, שלה קיוו, הם למדו שיעור ראשון בפוליטיקה. "ההחלטה ההיא נתפרה ממש עבור קריית־שמונה, ושווייה שישה מיליון שקלים", אומר שטרן. "אלא שגילינו שאת הכסף הזה אי־אפשר להעביר לנו - חבורת צעירים שהקימו עמותה למען העיר שלהם - כי אנחנו לא מפלגה".

     

    המתנ”סים חזרו לפעול בהיקף מצומצם, ושטרן וחבריו חברו לסיעה של יעקב בן־ציון ויפעת שאשא־ביטון, ורצו איתם לבחירות שהתקיימו ב־2013. זה היה השיעור השני שקיבלו בפוליטיקה: הרשימה קיבלה שני מנדטים, ושטרן, נציג צל"ע, נשאר בחוץ. הוא חזר לאוניברסיטה והתחיל את הלימודים לתואר שני. במקביל, שימש כראש החברה הכלכלית של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, עד שהגיע הטלפון המיוחל שהודיע על כניסתה של שאשא־ביטון לכנסת. "ברגע שהתפנה המקום שלה, ארזתי את הדברים שלי וחזרתי לעיר", הוא אומר, "לא חשבתי פעמיים, הרגשתי שזה עכשיו או לעולם לא".

     

    מהארבעה רק שטרן והרשקוביץ נשארו בעיר, בעוד השניים האחרים עזבו לטובת ההרחבות באזור, בקיבוצים ובמושבים שמסביב לקריית־שמונה. על פי ההערכות, מתגוררים בהרחבות השונות למעלה מאלף משפחות של עוזבי העיר. "אין פה אחד שלא יגיד לך שהוא לא אוהב את העיר, גם אלו שעזבו, הבעיה היא תעסוקה", אומר שטרן, שבמקביל להיותו אופוזיציה לוחמת במועצת העיר הוא גם שוכר חדר במשרד עורכי דין במרכז קריית־שמונה. "אחרי שסיימתי תואר ראשון במשפטים היה ברור לי שאני חוזר, בכלל לא הייתה שאלה. כעצמאי זה פשוט יותר, אז הוצאתי עוסק מורשה וידעתי שגם מ־4,000 שקל בחודש אוכל להסתדר פה. זה הבית שלי, זה הטבע, השקט, האוויר. חייתי בתל־אביב ובחיפה, אין בשום מקום אנשים מחבקים כמו בקריית־שמונה".

     

    אביחי שטרן. “חייתי בתל־אביב ובחיפה, אין בשום מקום אנשים מחבקים כמו בקריית־שמונה"
    אביחי שטרן. “חייתי בתל־אביב ובחיפה, אין בשום מקום אנשים מחבקים כמו בקריית־שמונה"

     

    למה החברים שלך עזבו?

     

    "אלה שהצליחו לעבור את מחסום התעסוקה נפלו במחסום הדיור. הם רצו לגור פה, אבל לא הייתה כאן בנייה ב־25 השנים האחרונות, אז ברגע שהתאפשר לגור באחד הקיבוצים, הם עזבו. קריית־שמונה היא עיר של 14.5 אלף דונם ל־23 אלף תושבים. למועצה האזורית גליל עליון יש כ־300 אלף דונם על 17,400 תושבים, ולמבואות חרמון כ־134 אלף דונם לכ־7,000 תושבים. אנחנו לא רוצים הרחבה? רק לאנשי המושבים והקיבוצים מגיע לגור קרוב לילדים? הם קיבלו שטחים למטרות חקלאיות, והיום מפשירים אותם למגורים. הכל מתחיל ונגמר בקרקעות".

     

    שטרן יורה את המספרים בעל פה, הוא מכיר אותם מקרוב. בשנתיים האחרונות הוא מקדיש את רוב זמנו לפעילות ציבורית, מגיש עתירות לבתי משפט, מבקר את חברי הקואליציה כשצריך, מתעמק בסעיפי התקציב ומתעצבן כל פעם מחדש כשסוגרים עוד משרד ממשלתי בעיר בנימוק כי אין לפעילותו היתכנות כלכלית: "אם תחזירי אותי היום אחורה", הוא אומר, "לא הייתי עושה את זה שוב. ידעתי שהולך להיות קשה מול העירייה, אבל לא תיארתי לעצמי כמה אטומים יכולים להיות פקידי ציבור במשרדים ממשלתיים. אתה מבין שאתה נלחם בטחנות רוח, אין לך גב, אין לך כלים. סגרו כאן את משרד הרישוי, והפריטו את חדר המיון הקדמי שהועבר לזכיין כמוקד רגיל ועדיין לא נפתח. הטענה הייתה שאין לזה הצדקה כלכלית, כאילו שהחיים שלנו שווים רק אם זה כלכלי".

     

    מצבה של העיר לא כל כך גרוע לפי המספרים: 5 בדירוג הסוציו־אקונומי.

     

    "ממוצע השכר בעיר, 7,221 שקלים, נמוך מהממוצע הארצי. הסבר אפשרי הוא שהרבה אנשים משכירים צימר או יחידת דיור לסטודנטים ומשלימים הכנסה. בעיה נוספת היא ש־70 אחוז ממשקיעי הנדל"ן בעיר לא גרים פה. התשואה משכר הדירה גבוהה ומשתלמת, יש כאן סטודנטים כל הזמן והביקוש לדירות הרבה יותר גבוה מההיצע".

     

    מה עם הטבות המס?

     

    "השיטה הקיימת היא לא אפקטיבית. היא לא מקלה על החלשים ולא משפרת את מצבם. ממילא ההכנסה שלהם לא חייבת במס. כיום תושבי קריית־שמונה זכאים לפטור ממס של 19 אחוז על הכנסה שנתית של עד 252 אלף שקל. זה לעשירים. הרוב לא מגיעים להכנסה הזו, מדובר ב־20 אלף שקל בחודש. אולי לזוגות צעירים ההטבות יכולות להתקזז עם המשכנתה, אבל אני לא מכיר אף זוג שעושה את זה. המשרד לפיתוח הנגב והגליל הוקם במטרה לעזור לשני האזורים האלה בארץ, אבל מהרגע שהכניסו לשם גם את הפריפריה, גם ערים חזקות במרכז נהנות מהטבות. בסופו של דבר הן מאבדות את משמעותן ואת ייעודן העיקרי. אם באמת היו רוצים להקל עלינו, היה אפשר לתת הטבת מס שחלה על כל האוכלוסייה, כמו הפטור ממע”מ באילת".

     

    ***

     

    עד לפני שלוש שנים יוסי אוחיון (31), חי בעיר הגדולה תל־אביב, והחיים נראו דבש. הוא הוחתם על חוזה בשווי 450 אלף שקלים, סומן כאחד מאמני הראפ הישראלים המבטיחים, זכה בשתי תחרויות נחשבות של פרי סטייל ראפ, ולוח ההופעות שלו החל להתמלא. ביום העצמאות 2015 הוזמן להופיע על שלוש במות שונות. הייתה תחושה שהילד מקריית־שמונה, זה שכינה את עצמו “טייגר” כבר בגיל 14 ודילג בטבעיות מביט לביט, הולך לעשות את זה בגדול. “קהל של אלפים שמכיר אותך, שר את המילים שלך, מרים ידיים באותו רגע. אדרנלין מטורף, חלום שהתגשם”, הוא נזכר.

     

    שעות ספורות אחרי, במסיבת חג אצל חברים בתל־אביב, צילצל הטלפון שלו: “זאת הייתה אמא. אני מסתכל על השעון, רואה שהשעה מאוחרת ומבין שמשהו לא טוב קרה”, הוא זוכר. “היא נשמעה בסדר, אמרה שאנחנו צריכים לדבר וביקשה שאבוא הביתה. יום למחרת כבר הייתי על האוטובוס לקריית־שמונה, אז עדיין הייתי תל־אביבי שלא צריך רישיון נהיגה”, הוא צוחק.

     

    כשהגיע הביתה התברר לו שאבא חלה בסרטן, שצריך לתחזק את העסק של אמא, ואת תל־אביב צריך לעזוב. אבא של טייגר היה המפקד של תחנת כיבוי האש המיתולוגית, שליוותה את האירועים הקשים ביותר שהתחוללו בעיר. כולם, הוא מספר, הכירו אותו. אמו הקימה עסק שמתמחה בציוד לכיבוי אש ומערכות בטיחות, שנותן שירות לרבים מבתי העסק בעיר. טייגר ושני אחיו - כולם חיים היום בקריית־שמונה.

     

    נפתלי אוחיון ז”ל נפטר כארבעה חודשים אחרי שיוסי בנו שב הביתה. “זה היה ערב עצוב שאני זוכר לפרטי־פרטים”, מספר יוסי על ערב מותו של אביו. “אבא הגיש לי חבילת פרלמנט שהיו בה שתי סיגריות, ואמר: ‘זאת הסיגריה האחרונה, יוסי. אחת לי, אחת לך’. התעצבנתי, לקחתי סיגריה מהחפיסה שלי, רק בשביל הסיכוי שהוא יספיק עוד אחת. דיברנו על הרבה דברים, הוא נתן לי את השרשרת הזאת שאני עונד עכשיו, ואז הוא שאל אותי: ‘יוסי, למכור את העסק או שאתה רוצה אותו?’ אמרתי לו, ‘אבא, אני כאן, עובד מהבוקר עד הערב. באתי מיד כשאמא קראה לי”.

     

    לא הייתה שאלה מבחינתך?

     

    “לא הייתה. אני עדיין כאן”.

     

    בקרוב תעבור לגור אתו בקריית־שמונה החֲבֵרה מתל־אביב, והכורסה הגדולה של אבא נפתלי ז”ל שבתוכה הוא מתיישב כל בוקר עדיין מזכירה לו שהוא הילד של. “אבא היה מפקד בנשמתו. אין ילד שלא מעריץ מכבי אש, תארי לך איך הרגשתי בתור ילד שאבא שלו עובד בתפקיד כזה. בלוויה היו מעל אלף איש, ואין שבוע מאז שלא נכנסים לכאן אנשים ומספרים לי סיפורים על אבא. הוא היה הראשון באירועי אסון, הרבה אנשים ראו בו מושיע”.

     

    שלוש שנים אחרי, עשית טוב?

     

    “כן. השקט, האוויר, האנשים הטובים. הקרבה לנחל, לטבע ולהרים. אני עובד עם חברים שלמדו איתי בבית הספר, הם קבלני משנה שלי ואני סומך עליהם בעיניים עצומות. הם שומרים עליי ואני עליהם”.

     

    יוסי אוחיון (טייגר). “אני עובד עם חברים שלמדו איתי בבית ספר. הם שומרים עליי ואני עליהם"
    יוסי אוחיון (טייגר). “אני עובד עם חברים שלמדו איתי בבית ספר. הם שומרים עליי ואני עליהם"

     

    והמוזיקה?

     

    “לא מתגעגע להופעות, מתגעגע ליצירה, אבל זה מה שיפה”, והוא פותח תיקייה במחשב ומראה לי עשרות טקסטים שכתב. “כאן, במשרד, אני יכול לעשות גם את זה וגם את זה. אני לא מפסיק לרגע”.

     

    ***

     

    בימים אלה מניחים את היסודות לבית של הילה ורותם גולן, שניהם בני 32. שכונת יובלים המתוכננת להיבנות ברובע הצפון־מזרחי של קריית־שמונה יצאה לדרך בתום 18 שנים של מאבק משפטי בין חקלאי מטולה ומינהל מקרקעי ישראל. הקרקעות הופשרו, ההגרלה התקיימה, וכעת ממתינות כמה מאות משפחות להיכנס לבתיהן החדשים ביובלים א'. הילה ורותם הכירו במכללת תל־חי כשהיו סטודנטים - היא לכלכלה ומִנהל, והוא לקולנוע ותקשורת, ורכז התרבות באגודת הסטודנטים. הילה גדלה בנתניה. בשבוע שלפני תחילת הלימודים עדיין טיילה בהודו, בכלל לא בטוחה שתחזור. "חיפשתי מקום שהוא הכי קרוב להודו בארץ מבחינת הקצב והאווירה. קיבלתי את ההודעה בדקה ה־90, והגעתי שבוע לתוך שנת הלימודים. אני זוכרת את הימים והשבועות הראשונים פה, להתעורר כאן בבוקר הרגיש לי כמו בתוך הרפתקה".

     

    הילה ורותם גולן עם בניהם. הילה: “חיפשתי מקום שהוא הכי קרוב להודו בארץ מבחינת הקצב והאווירה"
    הילה ורותם גולן עם בניהם. הילה: “חיפשתי מקום שהוא הכי קרוב להודו בארץ מבחינת הקצב והאווירה"

     

    רותם נולד וגדל בקריית־שמונה. כשהיה בתיכון הקים עם שני חברים את להקת "845 אקספרס", על שם קו האוטובוס המהיר מקריית־שמונה לתל־אביב. הם הצליחו לעשות מוזיקה ואפילו להתפרסם קצת מחוץ לעיר, בזכות תחרות להקות נוער ארצית ששודרה בטלוויזיה ובה זכו במקום השני, אחרי שי גבסו. מאז עברו 15 שנים. שני החברים האחרים בלהקה שהביאה כבוד לקריית־שמונה רואים את העיר מחלון ביתם באחת ההרחבות באזור. רותם נשאר לגור בעיר ולפני שמונה שנים פתח סטודיו לצילום ועריכה ובו גם אולפן הקלטות. הוא עובד כמורה לקולנוע בתיכון בצפת, ובנוסף מקיים חוגים לילדי האזור.

     

    אתה במיעוט, מה גרם לך להישאר פה?

     

    "מה לא? זה הבית, האנשים והמשפחה, אבל זו גם הזדמנות עסקית במקום די בתולי בשביל סטודיו כמו שלנו שהוא היחיד באזור. אם הצלחת כאן כעצמאי, אתה על הסוס. רוב האנשים מחפשים מקום עבודה עם שכר קבוע, מעטים מקימים עסק מאפס, כי זה באמת לא פשוט בפריפריה. יש לקוחות שמתקשים לשלם בזמן, וגם אם משלמים במועד זה יהיה אחרי 90 יום. בפריפריה קהל הלקוחות הפוטנציאלי מוגבל, וצריך להזכיר גם את המחסור בכוח עבודה איכותי של צלמים ועורכים. הם באים ללמוד פה בתל־חי אבל חולמים על העיר הגדולה, מסיימים ועוזבים חזרה למרכז".

     

    גם הוא ניסה את המרכז. כשהשתחרר מהצבא עבר לתל־אביב: "גרתי בתל־אביב שנה, הרגשתי שהקצב מטורף, שהכל סובב סביב ערכים של כסף ושופוני. גן חיות. אהבתי לעשות את מה שעשיתי שם, הפקתי קליפים ועבדתי באולפני טלוויזיה. מבחינתי זה היה המשך טבעי לעיסוק במוזיקה ובסאונד”.

     

    כבר לא לוקח קו 548 לתל־אביב?

     

    "אם כבר - רכבת. ישראל היא מעצמה טכנולוגית, אפשר היה בקלות לחבר את קריית־שמונה למרכז כמו בחו"ל ולשנות את התמונה: לאפשר לצעירים לעבוד במרכז ולחזור הביתה תוך שעה. מי שגדל פה ורוצה לחיות כאן, לא יצליח בלי פרנסה".

     

    הילה עדיין בחופשת לידה עם אגם בן החודשיים. את ירדן בן הארבע וחצי הם שולחים לגן בשדה נחמיה. "ההורים של רותם עברו להרחבה בקיבוץ. הם יכולים להוציא אותו מהגן ולעזור בשעת הצורך”. בתום החופשה תחזור לעבודתה במחלקת הגבייה במועצה האזורית גליל עליון. אחרי שסיימה את לימודי התואר הראשון לקחה קורס של שוק ההון, אבל אחרי שעברה את הבחינה והגיעה לשלב הסטאז' הבינה שאין בנק שיוכל לקבל אותה להתמחות בייעוץ השקעות: "התעניינתי גם בלימודי שמאות, אבל ויתרתי מראש כי הבנתי שלא יהיה לי איפה לעשות התמחות”.

     

    איפה את רואה את עצמך בעתיד?

     

    "כרגע אני מוותרת על הדברים האלו. יש לי עבודה שאני מאוד אוהבת, עסק שעובד טוב, משפחה מורחבת ומחבקת, ומקום הכי יפה לגדל את הילדים שלי. כשהכרתי את רותם לא הבנתי בהתחלה מה הקטע שלו, אף פעם לא היו לי חברים כמוהו. כשהגעתי לקריית־שמונה הבנתי שכולם פה כאלה - מכוונים לעזור, לתמוך, להיות יחד. יש כאן אנשים הרבה יותר טובים ממה שאי פעם הכרתי".

     

    קריית־שמונה במספרים

     

    נוסדה: 1949

    מספר תושבים: * 22,948

    שכר ממוצע: *7,221

    מספר תושבים בני פחות מ־ 45 : *64.6%

    שיעור מקבלי תעודת הבגרות מבין מסיימי י"ב: *61.8%

    ממוצע תלמידים בכיתה: *21

    מחיר ממוצע למ"ר מגורים: ** 7,281 שקל

    מקום בדירוג הסוציו־אקונומי: 5

     

    * נכון ל־ 2015 , ע"פי נתוני הלמ"ס / ** על פי אתר מדל"ן

     


    פרסום ראשון: 04.07.18 , 23:22