ב־30 במארס נפל עפיפון תבערה ראשון על אדמת עזה. קשה לומר שמישהו דמיין אז שהטפטוף ייהפך למבול: בשבת יצוינו מאה ימי תבערה בדרום. מדי יום פורצות כעשרים שריפות. מסך עשן רובץ על חבל ארץ שלם, האש מכלה מדי יום עוד ועוד אתרים, אלפי דונמים של יערות, שטחים חקלאיים, שדות. התושבים, שכבר כך חיים תחת איום כמעט תמידי של צבע אדום, דואגים עכשיו מבלון חשוד בשמיים, מעפיפון שעושה את דרכו מהצד השני של הגבול.

"הם לא חשבו שזה יצליח להם, אבל זה תפס טוב מבחינתם. הם ממש עפים על עצמם, תרתי משמע". כך התייחס לתופעה גורם ביטחוני בשיחה עם אחד מראשי ההנהגות ביישובי עוטף עזה. מה שהחל כגימיק בחסות מחאות הגדר בעזה, צמח לאיום גדול שממרר את חיי התושבים באזור, מוסיף סכנה חדשה אליה צריך להכין את הילדים ואף עלול להביא להסלמה נוספת בגזרת הדרום.

מאז 2001 ועד היום רקטות ואזעקות הן חלק משגרת החיים של תושבי עוטף עזה. הילדים והנערים שגדלו בצל מטחי הרקטות הם היום כבר הורים בעצמם לילדים קטנים. אותם לימדו על קסאמים, והם מלמדים את ילדיהם גם על טילים וגם על בלוני נפץ.

צילום: חיים הורנשטיין

"בהתפתחות ההורית בעוטף עזה אתה כבר לא יכול להסתיר את המצב", מספרת מיכל גל־בורגן מהמושב שדי אברהם שבמועצה האזורית אשכול, אמא לשני ילדים, בני 8 ו־5. "הילדים שואלים שאלות, כמו 'למה הם לא טובים אלינו?'. אנחנו אומרים את הדברים כמו שהם, לא מייפים, גם בכל הקשור לבלונים ולעפיפונים. פשוט אומרים להם - אסור לגעת. האיום הזה שוחק. יש תחושה של תסכול, של התשה. עברו ארבע שנים מאז צוק איתן, ועד לאחרונה חזרנו לשלווה ואפשר היה לנהל חיי שגרה, אבל עכשיו השקט הופר והדריכות חוזרת. זה מעייף. קיוויתי שכשאביא ילדים לעולם הם לא יתמודדו עם מה שאני התמודדתי. חשבתי שהמדינה תדאג לאיזה פתרון שנוכל לחיות בשקט, אבל בפועל אנחנו מוותרים כל יום על עוד פיסה מהשלווה שלנו ושלמות הנפש". אליה גל בת ה־8 סיפרה על הימים האחרונים: "בבית הילדים המדריכים הראו לנו תמונה של עפיפון ובלון. בתמונה היה בלון שאליו חובר ספוג עם גפרורים. המדריכים אמרו לנו שאם מוצאים דבר כזה או משהו דומה לזה אז צריך להתרחק ולקרוא למבוגר".

אבי דבוש

אהרון אריאל לביא, אב ל־4, תושב מושב שובה שבשטחו נפלו עשרות בלוני תבערה, אמר כי הוא ומשפחתו חזקים, אך קרא לממשלה לגבש מדיניות דחופה. "אני לא מאלה שמתלוננים", אמר לביא, "אין לי סדק בחוסן וגם לא יהיה, אבל לצערי אין מדיניות בכל הקשור לרצועת עזה. אם אין פתרון מדיני - אין טעם לצאת לעוד מלחמה. קשה לראות את המרחבים שלנו שרופים. אני אדם שאוהב טבע ולראות אותו נחרב זה כואב. זה רק ילך ויחריף. אסור לנו לקבל את האיום הזה". אופיר כלפה, אב לשתי בנות, יליד שדרות שמתגורר כיום בקיבוץ גבים שבעוטף עזה, סיפר: "הילדים שלנו גיבורים. החודשים האחרונים היו עוד שיא שהם הצליחו לספוג. האחריות שלנו, כמבוגרים, היא לתקן את המצב. ממשלת נתניהו רחוקה מאוד מלעשות את זה". אבי דבוש, אב לשני בנים משדרות המכהן כראש מטה הפריפריה של מפלגת מרצ, אמר: "17 שנות לחימה ו־100 ימי עפיפוני תבערה, וממשלת ישראל ממשיכה לכבות שריפות. תפקיד ההנהגה הוא לגבש אסטרטגיה ולקדם שגשוג לשדרות ועוטף עזה. זה מה שמגיע לתושבים האמיצים כאן ולילדינו".