כבר יצא לי לטוס די הרבה. במטוסי נוסעים, במסוקים צבאיים, אפילו בדקוטה מקרטעת ממלחמת העולם השנייה. אבל לחנוך את תא השירותים במטוס חדש שרק יצא מהמפעל, עם אסלה נוצצת ורצפה שלא גורמת לך לחשוב על מה בדיוק אתה דורך – זה עוד לא קרה לי.
יש אנשים שטיפסו על האוורסט. אחרים הקיפו את כדור הארץ בסירת מפרש. אני הייתי הנוסע הראשון שהשתמש בשירותים במטוס האיירבוס A350-1000 החדש של חברת התעופה קתאי פסיפיק בטיסת הבכורה שלו מטולוז להונג־קונג. אני יודע שזה לא נשמע הישג מרשים, אבל תחשבו על הפעם האחרונה שעמדתם בתור לשירותים בטיסה, תנסו להיזכר איך הם נראו ובעיקר איך הם הריחו, ותבינו על מה אני מדבר.
מצד אחד, זה קצת מפחיד לעלות למטוס חדש, במיוחד אחרי הסיור במפעל של איירבוס בטולוז, שבו גיליתי שאת המטוסים מרכיבים, ובכן, בני אדם, כולל בחור צעיר עם ראסטות שלא היו מביישות את עידן רייכל לפני שהסתפר. ובני אדם, כידוע, עלולים לטעות. באותו סיור גם התברר שדופן של מטוס נוסעים היא הרבה יותר דקה ממה שחשבתי – בקושי חצי ס"מ. וכשמצטלמים ליד המנוע העצום מתוצרת רולס־רויס קשה שלא להיזכר בסצינה מהסדרה "אבודים", כשאחד הנוסעים נשאב לתוך כונס האוויר.
מצד שני, זה מטוס חדש. מהניילונים. הראשון מדגם זה שרכשה חברת התעופה של הונג־קונג והשני בסך הכול שעלה לאוויר (הראשון כבר טס במסגרת קטאר איירווייז). אחרי שטסתי במטוסים שעשו רעש כאילו הם עומדים עוד רגע להתפרק באוויר, עם קונקשנים במדינות שלא אזכיר את השם שלהן, רק שהוא מסתיים ב"סטן", זה די מרגיע לעלות למטוס שהכנפיים שלו מבריקות לגמרי, בלי כל הטלאים המוזרים והכתמים המלחיצים שרואים על הכנפיים של רוב המטוסים. וגם ארבעת הטייסים – כולל טייסת – ובראשם הקברניט האוסטרלי, נראו לי די מקצוענים ומנוסים.
אז עליתי לטיסה. 12 שעות מטולוז להונג קונג, מטוס כמעט ריק, חוץ מכמה עשרות עיתונאים מרחבי העולם וכמה עובדים של קתאי ושל איירבוס. וגם ישבנו במחלקת עסקים, שזה בערך כמו מחלקה ראשונה במטוסים הישנים יותר.
הבוידעם של המטוס
איך בכלל הגעתי לשם? קיבלתי הצעה להצטרף לסיור עיתונאים במפעל של איירבוס לקראת טיסת המסירה של המטוס החדש לקתאי פסיפיק. יומיים וחצי בטולוז, סיור במפעל, כמה הרצאות, הרבה אוכל, טקס קצר, וחזרה לארץ. נשמע נחמד. לא יותר. אלא שאחרי כמה ימים הגיע מייל מהמנהל של קתאי בישראל, ג'ונתן, ששאל בנימוס בריטי אופייני אם אסכים להצטרף גם לטיסה עצמה, מטולוז להונג קונג. אמרתי לו שאני צריך לחשוב על זה. טוב, לא באמת. עניתי לו מיד: בשמחה.
התוכנית הייתה לטוס להונג קונג, לשהות שם 18 שעות ולחזור לישראל. אז ביקשתי להאריך את השהות (על חשבוני), וכך קיבלתי גם טיול בהונג קונג, עשר שנים אחרי ביקורי הקודם בעיר, וגם חוויה יוצאת דופן.
לא אלאה אתכם בהבדלי צריכת הדלק בין האיירבוס 350-900 לאיירבוס 350-1000 וגם לא בפילוסופיה השיווקית והסביבתית של קתאי. מה שחשוב לדעת זה שמדובר במטוס החדש והמתקדם ביותר של איירבוס, התשובה האירופית ל"דרימליינר" (בואינג 787), שהוא יטוס מתחילת השנה הבאה בקו הישיר והחדש יחסית של קתאי פסיפיק מישראל להונג־קונג וחזרה, שמתחרה בקו הוותיק של אל על, וגם שטווח הטיסה שלו ארוך מאוד – כולל טיסה ישירה של 17 שעות מהונג קונג לוושינגטון הבירה.
כמה עולה כל הסיפור? לפי נתונים שפירסמה איירבוס, המחיר הממוצע של מטוס A350-1000 הוא 366 מיליון דולר, וקתאי הזמינה 20 כאלה. תעשו את החשבון.
הסיור במפעל ובמטה איירבוס התחיל במרכז המודלים (Mock up Center), שבו מוצגים דגמים של מטוסי החברה בגודל אחד על אחד. מטרתם להראות את הסחורה ללקוחות הפוטנציאליים, כלומר – נציגי חברות התעופה. זה נראה כמו מטוס לכל דבר, עם מושבים אמיתיים ואפילו מזוודות טרולי שנועדו להמחיש כמה מקום יש בתאי האחסון בקבינה. אבל בקבוקי השמפניה במחלקה הראשונה הם בכאילו, ובסלסלת הפירות יש ענבים ותפוחים מפלסטיק, כך שזה בעצם כמו תצוגת הכונניות באיקאה, רק יותר מרשים.
בטיסות ארוכות יש מספר כפול של טייסים ודיילים, ומחציתם ישנים בזמן הטיסה. מתברר שבירכתי המטוס יש מדרגות נסתרות המובילות אל מעין בוידעם ובו תאי השינה של הצוות. זה לא משהו שהנוסעים אמורים לראות, אבל במרכז המודלים חשפו בפנינו גם את הסוד הקטן הזה.
מרכז הדגמים הוא רק המתאבן לקראת הדבר האמיתי: ביקור בקו ההרכבה הסופי של המטוסים. כשאתה עוסק במילים ובטקסטים אתה יכול רק לחוש יראת כבוד כלפי הגברים והנשים שמרכיבים מטוסי נוסעים. כמובן שיש מנופים משוכללים וטריילרים עצומים וציוד שלא ראיתי מימיי, אבל בסופו של דבר מועסקים בהאנגרים הענקיים הללו פועלים שמקבלים את החלקים העיקריים של המטוס – המיוצרים באתרים שונים באירופה ומגיעים לכאן במטוס תובלה ענק של איירבוס – והופכים אותם למטוס נוסעים. בתחנה אחת מחברים את הכנפיים לגוף, בתחנה אחרת מתקינים את המנועים, אחר כך צובעים את המטוס, מרכיבים את פנים הקבינה וכן הלאה. הרכבה של איירבוס 350 נמשכת כחודש, ובזמן הביקור שלנו היו בקו ההרכבה עשרה מטוסים בשלבים שונים של התהליך.
טקס המסירה
למחרת בבוקר נערך טקס המסירה של המטוס. אחרי כמה נאומים של בכירי איירבוס, קתאי ורולס רויס, אנשים שכנראה מרוויחים בשבוע מה שאני מרוויח בשנה, ואחרי שהם העניקו זה לזה מתנות כדי לתלות במשרד – ולא, נציג איירבוס לא מסר לעמיתו מקתאי את המפתחות של המטוס - היה קטע מוזיקה קצבי של להקת נגנים, כשלפתע נפתח הווילון שמאחורי הבמה והמטוס החדש נחשף במלוא הדרו מבעד לקיר שקוף. האמת, היה בזה משהו מלהיב, אפילו מרגש.
מרכז המסירה של איירבוס הוא בעצם טרמינל קטן, רק בלי תיירים. מכאן יוצאים המטוסים החדשים ליעדיהם ברחבי העולם אחרי שנמסרו לחברות התעופה. יש שתי עמדות צ'ק אין, עמדה אחת של שיקוף ביטחוני וביקורת דרכונים ואפילו שרוול אחד, אבל דיוטי פרי אין.
אחרי שצילמנו את חתן השמחה מכל הזוויות האפשריות, עלינו לטיסה. במטוס החדש של קתאי אין מחלקה ראשונה, כך החליטה החברה, אבל אפשר בהחלט להסתפק במחלקת עסקים. המושב הוא בעצם תא שינה קטן, עם כיסא שנפתח למיטה מלאה, מסך גדול, תאי אחסון, מדף למחשב ועוד שלל גאדג'טים ופינוקים. אפילו פיג'מות חילקו לנו, אבל רק כי אנחנו עיתונאים. גם התפריט שודרג לרגל האירוע, וכלל לובסטר למנה ראשונה, שלושה סוגים של מנה עיקרית, פלטת גבינות משובחות ומרנג לימון לקינוח.
מצלמות על הזנב
את הטיסה חזרה מהונג קונג לישראל עשיתי במחלקת תיירים, כנוסע רגיל (מתוך בחירה. מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה). אומרים שמי שטס פעם אחת בביזנס כבר לא מסוגל לחזור לאקונומי. אך למרות שמדובר בדגם הישן יותר, האיירבוס 900־350, ולמרות שהצוות לא ידע שאני אורח של חברת קתאי, השירות היה מצוין, האוכל היה משובח, המושבים היו רחבים יחסית למחלקות תיירים והיה מקום לרגליים גם לברנש לא נמוך כמוני. במערכת הבידור היה מבחר גדול של סרטים – מסרטי ברוס לי בסינית ועד "צורת המים". אבל הדבר הכי מגניב הן המצלמות שנמצאות מתחת למטוס ועל הזנב, ומאפשרות לצפות מהמסך האישי בהמראה ובנחיתה מנקודת מבט שונה לגמרי. רק מה, באחד מארבעת תאי השירותים במחלקת תיירים הכיור היה סתום ומוצף, ובתא השני הוא פשוט היה מושבת. כנראה שלהיות ראשון בשירותים זו באמת פריבילגיה של פעם בחיים.
הכותב היה אורח של קתאי פסיפיק ואיירבוס
