אגב הברכות לרגל יום העצמאות של ארה"ב, דיבר ראש הממשלה על מעצר של ארבעה חברי תא טרור באירופה, שבראשו עמד דיפלומט איראני. האיראנים מתכננים פעולת טרור, טען נתניהו, והאירופאים, בדיוק כאשר נחשף התא, מקבלים את פניו של נשיא איראן, חסן רוחאני, שהגיע לסדרת פגישות כדי להציל את הסכם הגרעין.
נשמע מוזר משהו. אבל מדויק. בעיתונות האירופית הופיעו דיווחים על מעצר של ארבעה חברי תא טרור. בני זוג ממוצא איראני נעצרו על אדמת גרמניה יחד עם דיפלומט שמשרת בשגרירות איראן בווינה. חשוד נוסף נעצר בצרפת. הם תיכננו לבצע פיגוע בכנס של מוג'אהידין חאלק, ארגון אופוזיציה איראני. הארגון פעל בעבר בחסותו של סדאם חוסיין, ובתקופות מסוימות הוכנס לרשימת ארגוני הטרור. בין השאר נטען שהארגון עומד מאחורי רציחות של מדענים איראנים, וכי הוא מקיים קשרים עם המוסד. בשנים האחרונות זוכה הארגון ללגיטימציה מסוימת, והוא פועל באופן גלוי וברשות על אדמת אירופה. בכנס המדובר הופיע רודי ג'וליאני, אחד ממקורביו של טראמפ.
האירופאים מוכנים לשלם כל מחיר כדי להציל את עסקת הגרעין, ולכן הם לא שומעים את מוחמד זריף מצטרף לצווחים "מוות לאמריקה", הם עוצמים עין לנוכח ההתפשטות האיראנית במזרח התיכון, הם מתעלמים מתוכנית הטילים, ובתמורה הם חוטפים תא טרור בלב היבשת. כל מה שהאיראנים יודעים לעשות בלבנון ובבואנוס־איירס, הם יודעים לעשות גם בווינה ובפריז. פייסנות היא מסורת באירופה. השאלה היא רק האם הצ'רצ'יל יופיע אחריה.
בקואליציה השולטת היום בארץ יש גורמים שקודחים בתחתית הספינה ששמה ישראל. עכשיו זו שרת התרבות, מירי רגב. בפסח אשתקד היא נצפתה במסעדת שרצים וחמץ. זה ראוי לאזכור רק משום שאותה רגב סירבה לקדם את מתווה הכותל. "מצפוני לא נתן לי שקט", כתבה רגב, "דרישת הרפורמים להפוך את הכותל למקום בו נשים וגברים מתפללים יחד לא מקובלת עליי ולא על מורשת ישראל". פתאום היא נזכרה ב"מורשת ישראל"? הרי יש רבנים אורתודוקסים למהדרין שתומכים במתווה הכותל. האם דעתם לא חשובה?
יהודי ארה"ב הם נכס אסטרטגי. הזלזול בהם הוא חרפה. רק מיעוט שולי מקרבם, שולי מאוד, נמצא במחנה האנטי־ציוני. נכון, רובם שייכים לזרם הליברלי והדמוקרטי. אני מרצה בפניהם. רובם הגדול תומך בישראל, גם כשהם לא תומכים בהרחבת ההתנחלויות. גם גדול הסנגורים שלנו בארה"ב, אלן דרשוביץ, מחזיק באותה עמדה. מה, לעזאזל, קורה לקואליציה שלנו?
הם בכלל לא מגיעים לכותל, טוענים מתנגדי הפשרה. אז מה? גם רוב הישראלים לא פוקדים את הכותל מדי שבוע, לא מדי חודש וגם לא מדי שנה. ורובם מתנגדים להפרדה בין נשים לגברים או בין אורתודוקסים לאחרים. בדיוק כמו שיש רוב שתומך בזכותן של "נשות הכותל" לתפילה. אבל לעזאזל רוב הישראלים. רגב תומכת בפנאטים.
אין כאן שום עניין של שמאל וימין. רגב הייתה ראויה לתמיכה, למרות צווחות הברנז'ה, במאבקה למען הפסקת המימון לתעמולת טרור או למען חלוקה הוגנת של תקציבי התרבות. לא הפעם. הפעם מדובר בכניעה למיעוט קטן שמצליח לכפות את דעתו, למרות שמדובר בפיגוע אסטרטגי. ראש הממשלה, אגב, שינה שוב את דעתו, ולאחר שביטל את המתווה הוא מנסה לקדם פשרה חדשה. אבל הנזק כבר נעשה.
השבוע דווח על ילד בן 12, יאסר אבו אל־נאג'ה, שנהרג על ידי צה"ל על גבול הרצועה. עצוב. בעיתונים רבים פורסמה תמונה של ילד חייכן ותמים. ההמשך היה בטענות הידועות מראש נגד ישראל. יום לאחר מכן נחשפתי לפוסט בפייסבוק של אחד, שמסתתר תחת הכינוי "הבלוג של אבו עלי", שטען כי מדובר באיש חמאס. בן 12 בחמאס? ובכן, "אבו עלי" פירסם את התמונה של הילד, אותו ילד, במדים עם רובה. זה לא שילדים תמימים לא נפגעים. הם נפגעים. וזה כואב. זה קורה בכל עימות צבאי. ילדים נהרגו ונהרגים גם בעיראק, באפגניסטן, בצ'צ'ניה או בהפצצות נאט"ו בלוב או על רקע העימות בקוסובו. אלא שיש הבדל, משום שאצל חמאס מדובר בעיקר בילדים מגויסים. הם מתחילים באימוני דמה בגיל ארבע או חמש, בגיל 12 הם כבר עוברים אימוני נשק חי והופכים ללוחמים. דובר חמאס אף הודיע בקולו שלו שהארגון משתמש בילדים כמגן אנושי. הלב כואב על ילדי עזה. צריך רק לזכור: הם קורבנות של משטר האימים של החמאס, לא של ישראל.
זו לא החשיפה הראשונה של "אבו עלי", שמסרב להיחשף בעצמו. ב־14 במאי נהרג בגבול עזה אחמד אל־עדיני, שעבד בארגון הפלסטיני "מען". מדובר בארגון שזוכה למימון נדיב מאוד מממשלת אוסטרליה. הקרן האוסטרלית שאחראית על הסיוע, APHEDA, פירסמה הודעת גינוי לישראל. "אבו עלי" נכנס לתמונה. הוא גילה שאל־עדיני הוא חבר הנהגת סניף דיר אל־בלח של "החזית העממית", שגם פירסם הודעת אבל על מותו. הטרוריסט, אגב, הגדיר עצמו "פעיל זכויות אדם". המידע חצה אוקיינוסים, הגיע לאוסטרליה, עורר שם מהומה, ועמוד השער של ה"דיילי טלגרף" האוסטרלי הוקדש כמעט כולו לשערורייה של מימון טרור על ידי משלמי המסים. ברקע מתקיים דיון נרחב יותר על אותו מימון. חוקרי NGO Monitor סיפקו מידע נוסף, ואפשר להניח שגם משרד החוץ היה מעורב. עברו עוד יומיים ויש תוצאות. שרת החוץ של אוסטרליה, ג'ולי בישופ, החליטה להקפיא את הסיוע הישיר לרשות הפלסטינית, גם על רקע התשלומים למחבלים ולמשפחותיהם. הלקח הפשוט הוא שאסור להרים ידיים. לא תמיד העובדות משפיעות, אבל לפעמים זה קורה. והפעם זה קרה.
"הם מפחדים!" כתב ערד ניר מחברת החדשות על מניעת כניסתה לישראל של פעילת הארגון האמריקאי "קוד פינק". יש לי חדשות לכתב לענייני העולם: בכל מדינה מתוקנת יש רשימת מנועי כניסה. בריטניה מונעת את כניסתו של מנחה רדיו פופולרי מארה"ב, מייקל אלן וויינר, בגלל דעותיו האולטרה־שמרניות. גם האמריקאית שירלי פלפס־רופר, מתנגדת לזכויות הומוסקסואלים, מנועת כניסה. ארה"ב מונעת את כניסתו של לוק אנג'ל, משום שכתב מייל לא מנומס לאובמה. כך גם ליזה מזה הפיליפינית, משום שביקרה את הפרת זכויות האדם מצד ארה"ב. והרשימה ארוכה.
אריאל גולד, שכניסתה לישראל סורבה, חברה בארגון שהשתתף בכנס מכחישי שואה באיראן, ופעילותיו נפגשות שוב ושוב עם ראשי החמאס. גוף אחר שגולד פעילה בו, JVP, ערך בקיץ שעבר אירוע הצדעה לטרוריסטית רסמה עודה, שזכתה לתשואות כשקראה להקמת פלסטין הגדולה. ורק דבר אחד ברור: אין מדינה שמאפשרת כניסה של "פעילי זכויות", שנאבקים למען חיסולה. ערד ניר, מתוקף תפקידו, היה אמור להציג את העובדות הללו. אבל אין לו זמן. הוא עסוק בביקורת על ישראל.
