ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    משלוח מנות מאובטח בגבול ישראל־סוריה, השבוע . 700 מבצעים בתוך שנתיים להעברת ציוד ומזון על הגדר
    המוסף לשבת • 05.07.2018
    החיילים פשטו עם "השחר"
    באישון ליל נפתח שער הברזל לגיהינום הסורי והמבצע יוצא לדרך | לוחמי הנח"ל מאבטחים בנשקים דרוכים את המלגזן שעובר את הגבול ומניח משטחים עם שוקולד למריחה וקופסאות שימורים | "אפשר לקרוא לשכנים" מודיעים בקשר, ובאופק מופיעה משאית רעועה שממהרת להעמיס את המזון שמיועד לאלפי הפליטים ולהיעלם בחשכה | כך נראה שירות המשלוחים של מינהלת "שכנות טובה" בגולן, שכולל גם סמארטפונים, רכבי הסעה, ציוד למאפיות, פרדות משא, רופאים מומחים והרבה תקווה לפחות שנאה
    עודד שלום | צילום: אפי שריר

    עשר בלילה, יום שני, גבול ישראל־סוריה, למרגלות תל חזקה במזרח רמת הגולן. שני מנעולי תלייה בינוניים על שער ברזל גבוה בגדר הגבול דואגים שיהיה סגור במהלך רוב שעות היממה. מולנו ירח שמנמן מגיח מעל תל אל־חארה, בעומק הרמה הסורית. חייליו של רס"ן דורון מיכאלי מגדוד הסיור של הנח"ל פרוסים בסבך חורש אלונים זרוע סלעי בזלת ומתצפתים אל השער הנעול וסביבתו, בודקים באמצעי ראיית לילה שהשטח נקי. הכפרים הקרובים אל הגבול, בריקה וביר עג'ם, כמעט ולא נראים מלבד מאגר המים הגדול מדרום שמימיו מנצנצים מבעד אפלת הליל. "השטח נקי", מאשרים התצפיתנים והכוח יורד אל הגדר במבנה מבצעי. אחד החיילים ניגש עם צרור מפתחות, מסיר את שני המנעולים וחבר מצטרף אליו למאמץ פתיחת השער הכבד. אז עולה מיכאלי בקשר מול חדר המבצעים של מינהלת "שכנות טובה" ומודיע: אפשר להתחיל בפעילות.

     

    רעש המנוע של משאית הריו, שהתגלגלה במורד הכביש הצר, התחרה בעוצמתו בחריקות הבלמים שנאבקו להאט את המשאית הכבדה. היא נעצרה מול השער הפתוח והחיילים מיהרו להסיר את כיסוי הברזנט מעל משטחי הארגזים. נהג המשאית עידכן בקול רם שנבחרת יפן קורעת את בלגיה, אבל רעש המלגזה שהחלה לעבוד קטע את דבריו. רס"ל אליחי המלגזן מנוסה כבר בעבודה הזו. כמעט כל לילה הוא נמצא על הגדר, פורק ממשאיות משטחי ציוד ומזון לכפריים שמעבר לגדר. מאז השבוע שעבר עלו הכמויות שמועברות לצד השני בעקבות הגעתן של מאות משפחות שנמלטו מאזורי הקרבות סביב דרעא שבדרום סוריה אל האזור הסמוך לגבול עם ישראל. את המשטחים מסיע אליחי כ־30 מטר מעבר לגדר ומניח אותם ליד קוביות בטון שהונחו באזור החיץ. שמונה משטחים בסך הכל: קמח, סוכר, אבקת אפייה, שימורי טונה בשמן צמחי, שימורי תירס, ממרח שוקולד "השחר", ריבת תות, חומוס של "תלמה" בקופסאות שימורים ולחם אחיד פרוס, עשר כיכרות בארגז, 30 ארגזים על משטח.

     

    החיילים של מיכאלי מאבטחים את אליחי מאחורי עמדות הגנה בנשקים מכוונים מזרחה. מקלען נגב שוכב על הארץ וסורק את המרחב בכוונת. פריקת המשטחים מסתיימת תוך רבע שעה, נהג הריו קופץ חזרה לקבינה, מניע ועוזב את המקום. גם אליחי מסיע את המלגזה על רמפה לגבה של המשאית שהובילה אותו אל הגבול, קושר אותה היטב ומצטרף אל הנהג שממהר להתניע. רס"ן מיכאלי מורה לחייליו שהתפרסו באזור החיץ להיכנס חזרה אל שטח ישראל, החייל עם המפתחות ממהר אל השער ונועל את שני המנעולים. "הגדר סגורה", מדווח מיכאלי, "אפשר לשלוח את המכלית". שוב רעש מנוע נשמע מטרטר בחושך, עד שנגלית לעינינו מכלית דלק שמובילה עשרת אלפים ליטר סולר. צוות המשאית מיומן מתעסק בחיבור אל צינור שאיבה הממלא מכל בעומק האדמה. מהמכל בצד הישראלי נמתח צינור מתחת לקרקע אל הצד הסורי למשאבה שהוצבה בשטח. צוות המכלית מסיים את עבודתו תוך עשרים דקות ועוזב את המקום. "אפשר לקרוא לשכנים", אומר מיכאלי בקשר וחייליו עולים לתצפית במרחק ביטחון מהגדר.

     

    את מה שקורה מעתה ואילך הם רואים באמצעות מכשירים לראיית לילה. לא חולפות חמש דקות ובעומק השטח הסורי נראים פנסי רכב מרצדים. הרכב מתקרב לאיטו, עד שמתברר שמדובר במכלית שמקפצת על דרך עפר ונעצרת במרחק של כ־70 מטר מהגדר הישראלית. שני נוסעים יורדים ממנה ומחברים אל אחוריה צינור. משאית נוספת מתקרבת ועליה למעלה מעשרה בחורים העומדים ומיטלטלים מאחור. המשאית עוצרת סמוך למשטחים שהניח אליחי. הבחורים קופצים ממנה, קורעים את כיסוי הניילון מעל הארגזים ומעמיסים על המשאית שאיתה הגיעו. אין להם מלגזה. הארגזים עוברים מיד ליד. עובדים בחשכה גמורה אבל במיומנות. מיכאלי וחייליו מתצפתים עליהם ועל סביבתם בשתיקה, מחכים שיוכלו להתקפל. כבר אחרי חצות ולא נותר להם הרבה זמן לישון. בשלוש לפנות בוקר הם אמורים לחזור לכאן ולפתוח את השער בגדר שוב. 25 ילדים סורים יחד עם אמהותיהם עוברים כאן פעם בשבוע לקבלת טיפול בבתי חולים בצפון הארץ. עוברים באישון לילה, וחוזרים בלילה שאחריו, נבלעים באפלה חזרה לארצם המדממת. זו הרוטינה בלילות על גבול ישראל־סוריה.

     

    מחנה פליטים בשטח הגולן הסורי. "בנינו איתם אמון לאט לאט" | צילום: איי-פי
    מחנה פליטים בשטח הגולן הסורי. "בנינו איתם אמון לאט לאט" | צילום: איי-פי

     

    ב־00:15 הסורים מדלגים חזרה לרכבים שאיתם הגיעו, מתניעים ומתחילים להתרחק, מיכאלי מודיע בקשר: "השכנים התקפלו, סוף פעילות".

     

    רעפים מול איגלו

     

    800 מטר מפרידים בין מושב אלוני הבשן לשער בגדר שמתחת לתל חזקה. לפני כארבע שנים הוקמה בסמוך לגבול כאן, בצד הסורי, עיר אוהלים קטנה של עקורים שנמלטו מאזורי הקרבות בסוריה. כך קרה שבטווח של פחות מקילומטר חיים פה בשכנות ישראלים בבתים עם גגות רעפים אדומים וסורים באוהלי איגלו.

     

    250 אלף איש חיים ברמת הגולן הסורית. מלחמת האזרחים שהחלה ב־2011 כמעט ולא התקרבה לאזור הגבול עם ישראל, עד שהחלו הקרבות ברמה בין המורדים לצבא אסד שנתיים מאוחר יותר. בפברואר 2013 הגיעו לראשונה פצועים סורים אל גדר הגבול עם ישראל וביקשו טיפול רפואי. מאז השתנה לא מעט באזור שממזרח לגדר. כפרים רבים כמעט ונחרבו מהפצצות הצבא והמורדים. בתי חולים נהרסו עד היסוד. בתי ספר הופצצו ויצאו משימוש. תשתיות המים והחשמל ניזוקו קשה. שטחים שעברו לידי קבוצות המורדים השונות נותקו מרשת החשמל הארצית. אזרחים שבתיהם נהרסו עברו לגור באוהלים ובבקתות עץ. העקורים שנמלטו מאזורי הקרבות התמקמו סמוך לגבול עם ישראל, מתוך הבנה ששם המשטר לא יעז לתקוף אותם מחשש להסתבכות עם צה"ל. 1,800 משפחות עקורים התיישבו לאורך הגבול ברמת הגולן, כ־10,000 איש.

     

    הטלפון "הסורי" של סגן–אלוף "אבו–יעקוב", ראש המינהלת, לא מפסיק לצלצל. "זה היה נציג מאחד מריכוזי העקורים", הוא אומר אחרי עוד שיחה, "הם מגיעים אליי בשיטת חבר מביא חבר"
    הטלפון "הסורי" של סגן–אלוף "אבו–יעקוב", ראש המינהלת, לא מפסיק לצלצל. "זה היה נציג מאחד מריכוזי העקורים", הוא אומר אחרי עוד שיחה, "הם מגיעים אליי בשיטת חבר מביא חבר"

     

    דובי הדר, ד"ר ללימודי ארץ ישראל, תושב אלוני הבשן, מוציא טיולי סגוויי לתיירים, כאשר חלק מהמסלול צופה אל הכפר בריקה שבסמוך לו קמה עיר העקורים. "עליתי לגבעת התצפית ביום ראשון השבוע ורואים שיש גידול דרמטי בכמויות האנשים. צבא אסד יצא להתקפה על דרעא וזו התוצאה. האנשים האלה בסך הכל מנסים לשרוד. בחורף הראשון שלהם פה עליתי לתצפית ביום שלג, ובמשקפת ראיתי תינוק, בן שנה אולי, זוחל החוצה מהאוהל. אמא שלו יצאה אחריו בריצה ומיהרה להכניס אותו פנימה. זה קרע לי את הלב".

     

    "יצאה פתווה מיוחדת"

     

    עכשיו אנחנו במשרד של סגן־אלוף א' באחד מבסיסי צה"ל ברמה. כ־3,000 פצועים סורים הוכנסו לטיפול בישראל עד שבאביב 2016 הבינו בצבא שצריך לרכז את הטיפול בסוגיה ההומניטרית בידי גוף ייעודי מיוחד. א', שעשה קריירה צבאית במינהל האזרחי בשטחים, התבקש להרים מינהלת אופרטיבית שתהיה בקשר עם תושבי הכפרים סמוכי הגדר בצד השני, ותיתן להם מענה לבעיות השוטפות. כך הוקמה מינהלת "שכנות טובה" בחודש יוני בדיוק לפני שנתיים.

     

    "הייתה אצלנו הבנה שלמרות שסוריה היא מדינת אויב, הגבול איתה היה שקט לאורך עשרות שנים", אומר א', "אין לנו בעיות עם תושבי הכפרים הסמוכים לגבול. הטיפול בפצועים שהכנסנו לבתי החולים בישראל חשף אותנו למציאות החיים הקשה בצד השני, להרס התשתיות הנוראי, למצוקה שהתפתחה שם בדברים הבסיסיים ביותר ‑ ברפואה, במזון, במים, בסולר לגנרטורים. הבנו שני דברים: אחד, שאנחנו לא יכולים לעמוד מנגד כשטרגדיה כזו פוקדת את השכנים שלנו. הדבר השני הוא שנוצרה פה הזדמנות מבצעית להשפיע על אנשים שחונכו לשנוא אותנו, כלומר שישנה סבירות שמהלך נרחב של סיוע יגרום למקומיים למנוע מגורמי איסלאם קיצוניים להיאחז פה באזור. זו התמצית של 'שכנות טובה', לעשות שינוי תודעתי, שהנה הם במצוקה ואנחנו כשכנים עוזרים להם. ערוץ הטיפול בפצועים כבר בנה אמון כך שהייתה תשתית של הידברות. המינהלת פשוט הרחיבה אותה. למדנו שלאנשי הרפואה הסורים יש אישור מבית הדין השרעי בעיר נווא שבמרכז הרמה הסורית לעבוד מול ישראל על מנת להציל חיים. יצאה פתווה מיוחדת שמאפשרת שיתוף פעולה רפואי עם האויב הציוני. הבנו שצריך להרחיב את הערוץ הרפואי כדי להעמיק את הקשר בינינו".

     

    רס"ל אליחי המלגזן בפעולה. המשטחים מונחים 30 מטר מעבר לגדר, באזור החיץ
    רס"ל אליחי המלגזן בפעולה. המשטחים מונחים 30 מטר מעבר לגדר, באזור החיץ

     

    צעצועים ויונת שלום

     

    א' צירף אליו למינהלת את רס"ן ד"ר סרגיי קוטיקוב ומינה אותו לראש מדור רפואה. קוטיקוב התחיל לדבר עם רופאים בצד השני. הנה פרט מדהים: אנשי המינהלת חילקו עשרות טלפונים חכמים לאנשי רפואה, לראשי משפחות גדולות ולראשי כפרים בצד הסורי, כדי למסד קשר טלפוני. הקשר איתם מתבצע בשיחות ווטסאפ. א', המפקד, הוא דובר הערבית היחיד במינהלת. יש לו שני מכשירים. אחד שלו, פרטי, ישראלי, והשני שנועד אך ורק לשיחות עם אנשי הקשר בצד הסורי. חלק מהרופאים הסורים למדו רפואה ברוסיה וד"ר קוטיקוב משוחח איתם ברוסית. עם אלו שדוברים רק ערבית הוא נעזר בשירותי התרגום של א'.

     

    "בשיחות איתם הבנו שאין שם מערכת רפואה, היא קרסה", אומר ד"ר קוטיקוב, "ילדים נזקקים לרופאים מומחים ואין שם בנמצא. יצא לנו לדבר עם ילד בן 12 ושאלנו אותו, 'מה תרצה לעשות כשתהיה גדול'. הוא ענה, 'אני לא אהיה גדול, אני אמות תוך שנה־שנתיים'. זה כיווץ לנו את הבטן. ככה התחלנו את פרויקט 'ביקור רופא'. 25 ילדים שנכנסים פעם בשבוע, כל שבוע, מלווים על ידי אמא שלהם לטיפול בבעיות כרוניות של סוכרת, מומים בלב, עיניים, אוזניים, אורתופדיה".

     

    איך הם מגיעים אל הגבול מהבתים שלהם בכפרים, מי מסיע אותם?

     

    א': "יש לנו שלוש נקודות מעבר על הגדר לאורך הרמה: בדרום, במרכז ובצפון. כל שבוע נכנסים ילדים ממעבר אחר. חלקם צריכים לצאת בצהריים מהבית שלהם כדי להגיע לאחד הכפרים הסמוכים לנקודות המעבר. בכפרים הללו ישנן מרפאות ששם הם מתרכזים. הם ישנים כמה שעות, בשתיים בלילה מעירים אותם ובשלוש הם בגדר. העברנו להם 20 רכבי הסעות שבהם מעבירים אלינו ילדים חולים או פצועים. המאמץ שלנו יורד לפרטי פרטים. אנחנו יחידה לא גדולה שבמשך שנתיים חושבת, לומדת, מנסה, טועה, מפיקה לקחים וממשיכה לפעול כדי להמשיך במאמץ הסיוע. הילדים האלה מעבירים כאן בישראל ימים שלמים. אנחנו דואגים להם לאוכל לתינוקות, למוצצים ולבקבוקים, מזמינים להם גבינות, 'דני' ושוקו ולחמניות לארוחת בוקר וחמגשיות לארוחת צהריים ובערב סנדוויצ'ים. רתמנו חיילות שמשרתות ברמת הגולן, שמלוות את הילדים בבתי החולים. הן באות עם צבעים ודפים ומציירות איתם. בערב כשהם חוזרים אנחנו נותנים להם תיק עם סמל המינהלת, שזה יונת שלום, וכיתוב בערבית 'חסן אל־ג'יוואר', שכנות טובה. בתוך התיק אנחנו שמים להם אוכל, צעצועים ותרופות. עד היום טיפלנו במסגרת 'ביקור רופא' ב־1,300 ילדים".

     

    הקשב לצורכי הצד השני הציב אתגרים. צפון הרמה, באזור הכפר הסורי בית ג'ן, נשלט עד ינואר השנה על ידי כוחות המורדים. את הסיוע שהעבירה להם המינהלת היו באים תושבי הכפרים באזור לקחת מהגדר עם פרדות. מדובר בשטח הררי, מורדות החרמון המזרחיים. בשלב מסוים הפרדות של הסורים קרסו מעומס עבודה. "אנשי הקשר שם אמרו לי, 'הפרדות שלנו מותשות. בישיבת קציני מטה באוגדה צחקו עליי כשדיברתי על זה. מפקד האוגדה דאז, יניב עשור, אמר, 'אוקיי, תביא להם פרדות'. יצאתי החוצה מהישיבה וחיפשתי בגוגל מה זה פרדות. לא הבנתי בזה עד אז. מתברר שיש שני סוגים: פרדה שהיא תוצר של זיווג בין סוס ואתון ופרדה של חמור וסוסה. שאלתי אותם איזה סוג הם צריכים והשגתי להם. זה היה סיפור־סיפור". אגב, מאז חזר האזור לשליטת צבא אסד, פסק הסיוע הישראלי לתושבי הכפרים הללו.

     

    עבודת המינהלת התרחבה ככל שחלף הזמן. בשיחות עם הרופאים הסורים התברר עומק המשבר ההומניטרי. בתי חולים הופצצו ונחרבו, הקיימים קרסו, ציוד התקלקל ובמקומו לא הגיע חדש. במקביל יצרו אנשי המינהלת קשרים עם גופי סיוע אזרחיים בארץ ובחו"ל. בתחילה המינהלת פנתה אליהם ומהר מאוד נפוצה השמועה עליה והחלו פונים אליה. "הכנו רשימה ענקית של ציוד ופריטים. באפריל 2017 קיבלנו 60 קונטיינרים מלאים בציוד. העלות של התכולה נאמדה ב־275 מיליון שקל. אני מדבר על מאות סוגי תרופות, מכונות הנשמה, אינקובטורים, ציוד חבישה, מיטות אשפוז, כיסאות גלגלים, מכשירי אולטרסאונד, ציוד לחדרי ניתוח. בנוסף היו שם מעל 300 טון של ביגוד קיץ וחורף, בדגש על חורף. העברנו להם עוקבי מים ומכליות דלק, ומעל מיליון ליטר סולר. הבנו שיש שם מחסור במאפיות. חלק נהרסו בהפצצות ובחלק מאלו שנותרו הציוד התקלקל או שהן קטנות ולא מצליחות להדביק את הביקוש. העברנו להם 2 מכולות עם הציוד הכי חדיש להקמת מאפייה מודרנית. למאפיות אחרות העברנו ציוד אפייה משלים. את המאפיות הללו אנחנו מתספקים ב־40 טון קמח בחודש. 14 מכולות הכילו ציוד להקמת מרפאת שדה של ארגון אמריקאי (ארגון נוצרי אוונגליסטי בשם friend ships unlimited). המרפאה הוקמה בדרום הרמה מתחת לתל סאקי באזור החיץ, מעברה המזרחי של גדר הגבול. היא החלה לפעול באוגוסט 2017 וטיפלה כבר במעל 6,500 סורים, וישראל תומכת בסולר ומים. יש צוות של 20 איש שגרים במרפאה, כולם אמריקאים, ועדיין הסורים קוראים למקום הזה 'מוסתשפא אל איסראילי', בית החולים הישראלי".

     

    גודל הסיוע והרזולוציה שאליה ירדו אנשי המינהלת מרשימים, במיוחד כשהתמונה הגדולה נחשפת. באוקטובר 2017 הוקם בית חולים ליולדות בכפר בריקה, לא הרחק מהגבול עם ישראל. מבנה בן שלוש קומות עם שתי מחלקות, 17 מיטות אשפוז ושני חדרי ניתוח. כל ציוד בית החולים גויס על ידי מינהלת "שכנות טובה". ד"ר קוטיקוב ישב עם אנשי הצוות הסורים וירד איתם לפרטי פרטים של התוכניות, יחד שירטטו את החלוקה הפנימית והכינו רשימת ציוד. "עבדנו על בית היולדות הזה במשך שנה", אומר הדוקטור, "לא זרקנו להם ציוד ואמרנו, יאללה תסתדרו לבד".

     

    חיילים תולשים תוויות

     

    הסורים הסכימו לקבל תרופות וטיפולים רפואיים, אך על אוכל לא היה מה לדבר. בסוף מאי 2016, חודש לפני תחילת פעילותה של המינהלת, העביר צה"ל כמה משטחים של אורז, קמח, סוכר ושמן. אנשי הקשר בצד השני ביקשו שעל המוצרים לא יהיו כיתובים בעברית. במרכז המזון של צה"ל נאלצו חיילים לגרד תוויות ולתלוש כיתובים בעברית. אולם גם זה לא עזר. האספקה הזו הוצתה זמן קצר לאחר שהועברה לסוריה על ידי גורמים מקומיים שהתנגדו לקשר עם ישראל, מעבר לסיוע מציל חיים.

     

    "חצי שנה פעלנו רק בתחום הרפואה", אומר א', "בנינו איתם אמון לאט־לאט. הכנסנו תרופות וציוד רפואי בשווי של מיליוני שקלים ובין לבין, בשיחות שלי איתם, ציינתי שאני מוכן לתת להם דברים נוספים, רק שיגידו מה. ואז הם התחילו לבקש אוכל לתינוקות והעברנו להם מטרנה, ואמרו לנו שמטרנה זה בסדר כי זה מציל חיים. את המטרנה הם העבירו לשקיות כדי שלא יהיה על זה כיתוב בעברית. כפר אחד כן הסכים לקבל מוצרי מזון ונהיה שיח פנימי בצד השני של 'תראו, בכפר ההוא מקבלים שמן ואורז מהישראלים והעולם לא עוצר מלכת'. אחרי המטרנה ביקשו מאיתנו קמח, אבל לא לצריכה פרטית של אנשים אלא בשקים של 25 קילו למאפיות. מפה לשם, באפריל 2017 נפתח הסכר והתחלנו להעביר שמן, סוכר, בורגול, אורז, פסטה לסוגיה, סולת ושעועית לבנה, עדיין בלי כיתובים. ואז בחודש יוני יצאנו במבצע רמדאן. הכנסנו להם בשר טחון קפוא, תמרים, חלווה ועוגות הבית, והכל עם כיתובים בעברית. המחסום של האוכל נשבר. היום אנחנו מעבירים להם 200 טון מזון בחודש, כולו עם כיתובים בעברית".

     

    היקף הפעילות של המינהלת הקטנה הזו מרשים: בשנתיים מאז הוקמה בוצעו למעלה מ־700 מבצעי סיוע להעברת ציוד ומזון על הגדר. רק בלילה שבין שני לשלישי השבוע התקיימו שני מבצעים ובלילה שאחריו ארבעה נוספים.

     

    מחנות העקורים ליד גדר הגבול מציבים אתגר שונה. אלו לא אזרחים שחיים בביתם וישראל רק מסייעת להם לחיות עם הראש מעל המים. הם מגיעים אל אזור הגבול על טנדרים רק עם בגדים לגופם. רובם נמלטו והותירו אחריהם הכל. א' אומר שזרם העקורים שהגיע בשבוע האחרון מאזור דרעא חִייב את המינהלת להגיב מהר. "קודם כל אוהלים, שיהיה להם איפה לישון. עד כה העברנו 350 אוהלים, חלקם איגלו, חלקם גדולים יותר. העברנו גם 50 טון בגדים, מזון ותרופות. בינתיים אנחנו מעבירים להם קונסרבים, שוקולד, ריבה ולחם פרוס כי את זה אפשר לאכול בלי צורך במטבח מסודר. בהמשך נעביר להם גם גזיות כדי שיוכלו לקיים מינימום של חיים בסיסיים".

     

    הם לא מבקשים לעבור לשטח ישראל?

     

    א': "הם מקבלים כל מה שהם צריכים מאיתנו. כ־6,000 סורים היו בישראל בטיפולים רפואיים וכולם חזרו הביתה, אף אחד מהם לא ביקש להישאר. המשפחה שלהם בסוריה, שם החיים שלהם. העובדה שאנחנו מסייעים להם גורמת להם להבין שהם לא לבד. הם לא ירוצו לגדר כי אנחנו עוזרים להם במה שאפשר כדי להתקיים. זו משימה הומניטרית מהמעלה הראשונה שמשרתת גם אינטרס ביטחוני. זו במשפט אחד התכלית של 'שכנות טובה'".

     

    במשך השעתיים וחצי שבהם ישבנו, הטלפון "הסורי" שלו צילצל כמה פעמים. הוא בחר בכינוי "אבו־יעקוב" על שם אביו יעקב ז"ל שהיה איש מודיעין בפיקוד הצפון. "זה היה נציג מאחד מריכוזי העקורים", הוא אומר אחרי אחת השיחות, "הם מגיעים אליי בשיטת חבר מביא חבר. הטלפון שלי מסתובב שם בשטח והם לא מהססים לפנות".

     

    לפני שנפרדנו דיברנו על המתקפה של צבא אסד והכוחות המסייעים לו באזור דרום הרמה. ככל שהלחימה מתקדמת, יותר ויותר אזורים בצד הסורי של הרמה חוזרים לשליטת אסד ולא רחוק היום שבו הצבא הסורי יחזור אל קו הגבול. מה יהיה אז על הסיוע, האם כל זה היה שווה, שאלנו. "אנחנו מפוכחים", ענה א', "אם אסד חוזר, חלק מהמאמץ הזה ייפסק. אני לא יודע לומר עכשיו אם זה ייפסק לחלוטין ואיך זה יתנהל. אבל משהו בטוח השתנה. ישב אצלי אמריקאי ממוצא סורי שעזב את סוריה לפני למעלה מעשרים שנה ופעיל היום באחד מארגוני הסיוע מחו"ל. הוא סיפר שבתור ילד אמרו לו שהישראלים הם השטן. ואז יום אחד הוא נסע עם אבא שלו לירדן ובמשולש הגבולות, במעבר לירדן, הוא ראה מרחוק חיילים ישראלים. הם נראו לו אנשים רגילים, בלי קרניים. זה הפתיע אותו. אז האם האנשים שגרים פה במרחב מעבר לגדר ושנאו אותי עד לפני כמה שנים יחזרו לשנוא אותי? אני חושב שלא. הם לא ינופפו איתנו בדגלי ישראל ביום העצמאות, אבל הם יזכרו מי עזר להם. תינוקות יגדלו והאמהות שלהם יספרו להם שכשהם היו קטנים הישראלים הצילו את חייהם. התאמנו לאלפים בצד השני פרוטזות, ילדים עברו אצלנו צנתורים, הצלנו חיים. התאמנו מכשירי שמיעה, אז אם אסד יחזור הם יזרקו את מכשירי השמיעה? לא נראה לי. כל הדברים שעשינו ואנחנו ממשיכים לעשות זה דברים שיישארו אצלם לנצח. זה לא יירד לטמיון".

     

    odeds@yedioth.co.il

     

     

    עודד שלום

     


    פרסום ראשון: 05.07.18 , 17:00