בדיוק השבוע, לפני 40 שנה, עלתה לשידור "זהו זה". תוכנית שהפכה למוסד, געגוע, זיכרון. טלוויזיה שהותירה משהו טוב בזיכרון הקולקטיבי שלנו. היא שרדה 20 שנה וירדה מהמסך, כי ככה זה בחיים, דברים מתיישנים ומפנים מקום לחדש. אבל האכסניה נותרה במקומה. הטלוויזיה החינוכית.
החינוכית עומדת להיסגר תכף, באמצע אוגוסט. זאת בהתאם לחוק השידור הציבורי, המעביר את השליטה לתאגיד "כאן". זה עגום, כי לא סוגרים ככה נכס צאן ברזל שלנו במדינה שממילא איננה משופעת בנכסי תרבות - בלי לוודא שלא נותרה ברירה אחרת. אם להתרשם מהעובדות, לא זה המקרה שבו צריך לכבות את האור.
בקליפת אגוז, החינוכית מציעה לקצץ 40 אחוז מתקציבה בתוך שנתיים, מ־120 מיליון שקל ל־72 מיליון ב־2020. אין צורך להוסיף שקל מכספנו. הסכום הזה כבר קיים, בתקציב משרד החינוך שהוקצה לטובת ערוץ לילדים, ובדומה לסכום המיועד בתאגיד השידור. אגב, גם בתסריט החיובי הזה, כמחצית מהעובדים ייאלצו ללכת הביתה.
אלא שלממשלה פשוט אין עניין להציל. כל אחד משיקוליו: שר האוצר כחלון מעוניין לקצץ כסף. שר החינוך בנט מעוניין שלא תהיה שם אקטואליה. וראש הממשלה נתניהו - נו, הוא לא מעוניין בכלום. נתניהו הוא אויב מושבע של התקשורת. הוא מתאווה להוריד אותה על ברכיה, לחסל עיתונים ועיתונאים, להטיל מורא על ערוצי שידור, לסגור איפה שאפשר, לצמצם, לחנוק, להילחם בריבוי דעות וקולות וצבעים. ומה יותר סימבולי מלחסל אפילו את "פרפר נחמד".
גילוי נאות. השתתפתי בעבר בתוכנית בטלוויזיה החינוכית, בהנחיית דורון צברי. השם שלה היה "פלאשבק": מבט אחורה אל אירועים בתולדות המדינה, גדולים יותר וקטנים לאללה. קטעים מיומני חדשות ישנים בשחור־לבן ובקול סמכותי: "אופנה חדשה ברחוב דיזנגוף: תספורות ארוכות לגברים!" אלי אביבי מנפיק דרכונים ל"מדינת אכזיב", "גולדפינגר" בסדרת ג'יימס בונד נאסר להקרנה על ידי הצנזורה, ואפילו ניצחון מזהיר של נבחרת ישראל בכדורגל, על לא פחות מאשר נבחרת ברזיל הגדולה! (מתברר שהביאו כמה שחקנים חובבים מריו, אולי בעצם מאשדוד, הקהל עלה על הבלוף והחל לשאוג בוז). כל אלה היו המנה העיקרית, ובצידה, כמה פטפוטים עכשוויים נחמדים בין קובי אריאלי מימין לרבקהל'ה מיכאלי הגדולה משמאל.
היה כיף גדול, אבל לא לי להעיד. אלא שמעולם, מעולם לא זכתה תוכנית שהשתתפתי בה לכל כך הרבה תגובות מחויכות, מתגעגעות, סקרניות. למען האמת זה קורה עד עכשיו. התוכנית הוקרנה עוד פעמים רבות, בערוצי הטלוויזיה, והיא מתקיימת בנחת ברשת. יש לה בעצם חיי מדף נצחיים. ובכל סיבוב, על המסך או ברשת, היא זוכה בעוד צופה, שמקבל ממנה משהו שמעשיר את עולמו. הקמת המעברות הטראומטית, או דמותו הלא־מספיק מוכרת של אשכול, בשנות הנורמליות היחידות שהיו במדינה הזו. מה שרק טלוויזיה חינוכית יכולה לתת. תוכניות טובות לב, מעשירות, עם חיי מדף ארוכים.
נכון, הזמנים משתנים. אין ספק שב־2018 לא הייתה קמה תחנת טלוויזיה תחת אחריות משרד החינוך. היא שריד לזמנים אחרים. אבל באותה מידה, גם לא הייתה קמה תחנת רדיו הכפופה לשר הביטחון, כמו גל"צ. מרגע שהמוסדות האלה קיימים, ויש מאחוריהם מטען מצטבר, קהל נאמן, ובעיקר פעילות נוכחית ראויה - לא צריך לפרק אותם מהיסוד. אפשר כמובן להתווכח על טיב התוכניות. אני בשליפה אציין מהשנים האחרונות את "חיות במה", "הפסקת אוכל", "חדר 101", "ואקום", "החפרנים", "גלילאו", או הפנינה "המחלקה לחפצים מיוחדים" - זה באמת בשלוף. אבל גם אם יש השגות - סבבה, לכו ותשפרו, כמו שאמור לעשות כל גוף תקשורת בריא. לא לחסל.
באמת, "מדינת ישראל סוגרת את הטלוויזיה החינוכית": רק המשפט הזה, כשלעצמו, צריך לעורר בכל אחד התנגדות. לא רק בגלל נוסטלגיה ל"קרובים קרובים" או "הבית של פיסטוק". קיומה של טלוויזיה חינוכית נחוץ כדי להציב סרגל ערכי במציאות הג'ונגל של תקשורת ההמונים, וערימות הזבל שצונחות בלי הכרה על צופים צעירים. שמורת טבע קטנה, שתמיד נמצאת שם.
אלוהים ישמור. ויבקיע
המונדיאל מגיע לשלבי השיא. בלי סוף דרמות וכל מיני מנצחים מפתיעים. אבל מי שממשיך להפסיד, פעם אחר פעם, הם כל מי שמנסים "לנתח" את התוצאות. אתם מכירים, כל מיני פאנלים של "פרשנים", רובם אגב נטולי תובנה וחן באופן מזעזע. והם מפסידים, בגלל הפוזה של מדענים יודעי כל, שהאמת האחת נמצאת אצלם. נגמר המשחק? אנגליה ניצחה את קולומביה בפנדלים? נו, זה בגלל "החוסן המנטלי" של האנגלים. או בגלל "האופי הנאיבי" של הקולומביאנים. או משהו מחורטט אחר, הכל כמובן בחוכמת הבדיעבד. הם פשוט חייבים למצוא סיבה. כי הם מדענים.
והאמת האחת היא, שלפעמים פשוט אין סיבה רציונלית. כדורגל הוא אולי ענף הספורט הכי אקראי ומפתיע. זאת אומרת, הרבה פעמים החלש יותר ינצח את החזק יותר. 2 יהיה גדול יותר מ־5. זה חריף במיוחד בטורניר קצר ואכזרי כמו המונדיאל. זה לא קורה בשכיחות כל כך גדולה בענפים אחרים, בוודאי בספורט יחידני כמו טניס למשל, או גם בענף קבוצתי כמו כדורסל, מפדרר לגולדן סטייט. כדורגל הוא חיה אחרת. מכאן גם סוד קסמו והפופולריות שלו. "ביום נתון", כמאמר הקלישאה, "הכל יכול לקרות". כי יש בו יסוד משמעותי של מזל. פשוט ככה.
אבל עולם מדעני הכדורגל ממשיך להתעקש. הוא לא מבין למה הכללים המסודרים שלו, ושפע הנתונים, פשוט מתרסק. אם להגדיל קצת ראש ולהפוך לרגע את שלום מיכאלשווילי לאלברט איינשטיין, זה מזכיר במשהו את העימות בין הפיזיקה הקלאסית לתורת הקוואנטים. פתאום נדחף להם למדענים עולם כזה, כדורגל - שפשוט לא מתנהג לפי הכללים הישנים והמשוואות המוחלטות! אין בו תוצאות ברורות אלא מתחם הסתברות, ו"עקרון האי־וודאות", מושג מערער לאללה. היום תקבל ככה, מחר תקבל אחרת. מה שגרם לאיינשטיין, המקורי, לומר בתסכול את המשפט המפורסם: "אלוהים לא משחק בקוביות!"
מתברר שכן. גם בקוואנטים, גם בכדורגל - אלוהים משחק ועוד איך. שער עצמי אקראי לחלוטין יסלק נבחרת מעולה ראויה, וימחה מאמץ של ארבע שנים - בשבריר שנייה. או למשל הכרעה בבעיטות עונשין מ־11 מטר: זו פשוט הטלת מטבע. עץ או פאלי. כמעט שום דבר שקשור לכושר, יכולת, היסטוריה, ניסיון. פשוט תבחר: עץ או פאלי. זה גם מה שגורם לתחושות מובנות של תסכול ו"חוסר צדק", והאמירה הכדורגלנית הנדושה, "אין אלוהים". הם טועים: אלוהים נמצא במונדיאל. הוא רק משתעשע להנאתו בקוביות.
