שני 27 במאי 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "אפילו חברים חרדים שרואים אותי, אומרים לי שהם ידעו שאהיה מעצב אופנה". אהרון גניש, למטה מימין: עיצוב מתוך הקולקציה שלו
    24 שעות • 07.07.2018
    METOO גירסת המעצב החרדי
    "הייתי רוצה שהמלמד שניצל והטריד אותי מינית יראה את הקולקציה שעיצבתי, יבין הכל, ייחנק וימות", אומר בכאב אהרון גניש, שגדל כחרדי, חזר בשאלה ומתמודד עם ההטרדות המיניות שעבר בישיבה באמצעות הבגדים שהוא מעצב כיום. "כבר כשהייתי חרדי דמיינתי שתהיה לי חנות בגדים ברחוב רבי עקיבא, השינקין של בני־ברק. הרי חרדים כל הזמן מתעסקים במה שהם לובשים", הוא אומר בראיון אישי לסהר שלו
    סהר שלו

    מי שמגיע לתצוגות הסיום של בתי הספר לאופנה מורגל לחגיגה של צבעים וטרנדים בשילוב מוזיקה וסטודנטים שסיימו את עול הלימודים, אבל מעטות הפעמים שבהן הנשימה של הנוכחים נעצרת כיוון שבין קפלי הבגדים על המסלול מקופל סיפור אישי קורע לב. כזה היה המצב בתצוגה של בית הספר ויצ"ו חיפה, כאשר בוגר בית הספר אהרון גניש הציג את "לא תשתוק", קולקציית הסיום שלו שחרגה מגבולות הסיפור האופנתי שהיא מספרת.

     

    כאשר הציגו הדוגמנים את פריטי הקולקצייה, שהתבססה על סממני לבוש חרדיים כמו מעילים כבדים, ציציות פרומות, חליפות שלושה חלקים בשילוב חלקי גוף של בובות ותיפורים בולטים — זעו חלק מהצופים בחוסר נוחות, נוכח הסיפור האישי של המעצב שזלג ממכפלות הבגדים. לא קשה היה לנחש שמדובר בדרכו של גניש להתמודד עם ההטרדות המיניות שעבר בילדותו, ובניסיון לעבד את זיכרונות האימים למופע אופנתי בעל שפה אישית.

     

    צילום: הרצי שפירא
    צילום: הרצי שפירא

     

    "כן, הקולקצייה מבטאת ניצול מיני שעברתי כאשר הייתי ילד ותלמיד ישיבה, והיא משקפת ניסיון לתאר את ההתבוננות שלי בדברים, בהתחלה דרך עיניים של ילד, ולאחר מכן בעיניים של מבוגר שעבר טיפול כדי להתמודד עם הסיוט", מספר גניש. הסיוט הוא הניצול המיני שעבר פעמיים, בתחילה כילד קטן בחיידר ולאחר מכן בישיבה בה למד שם הוטרד מינית על ידי המלמד שלו.

     

    "הייתי ילד שמח ועליז, ופתאום הפכתי לילד ביישן ומופנם. אנשים מסביבי לא הבינו למה. לקחו אותי לטיפול אצל מטפלת במגזר החרדי וביקשו ממני לצייר את הדמות שאני מפחד ממנה, ירדנו לשרוף את זה, ואני זוכר שהייתי אמור להפסיק לפחד אחרי זה".

     

     

    אבל אחרי זה הגיע סיוט עוד יותר גדול של הטרדה מינית בנעוריו, איתה הוא מנסה להתמודד באמצעות העיצוב, ומקווה שהפריטים שיצר יגיעו לעיניו של מי שהטריד אותו: "הייתי רוצה שהמלמד שניצל והטריד אותי מינית יראה את הקולקצייה, ייחנק וימות. אני זוכר שאחרי שעזבתי את הישיבה, חברים אמרו לי שהוא שואל עליי וכל הזמן ומחפש אותי. אני לא ראיתי אותו מאז".

     

    הפכו את חיי לסיוט

     

    גניש, 29, נולד בנתניה וגדל בבני־ברק באחד הרחובות הראשיים בעיר ליד ישיבת פוניבז' המפורסמת. "למדתי בחיידר, אבל לא הסתדרתי שם, ואז העבירו אותי ללמוד בתלמוד תורה ספרדי, שנחשב ליותר ר קל", הוא מספר. "שם היה לי טוב, והיו לי חברים".

     

    אבל אז גם קרו הדברים שהפכו את חייו שם לסיוט מתמשך. "זה קרה פעמיים עם שני אנשים שונים", משחזר גניש בהיסוס. "פעם אחת כשהייתי בן 9 או 10, עם מלמד בתלמוד תורה. זה היה אירוע שאני לא רוצה להרחיב עליו בפרטים, אבל אתה פשוט משתתק ממנו. לא סיפרתי לאיש. מזל שאחותי הגדולה שמה לב, היא היתה גם האפוטרופוס שלי בגלל שאמא שלי נפטרה כשהייתי בן 8, והיא שלחה אותי אז לטיפול. בגלל שבחברה החרדית מטאטאים דברים כאלה, זה נגמר בזה ולכאורה הכל היה בסדר".

     

     

    האירוע השני התקיים כאמור כמה שנים מאוחר יותר, במהלך לימודיו בישיבה בה לומדים ילדים מגיל 14 ועד 17. "היה לי קשה בלימודים, אבל בשביל נערים כמוני יש את העניין שנקרא 'חברותא', אברכים שמתנדבים לעזור לתלמידים מתקשים. היה איזה אברך שהתנדב להיות החברותא שלי. הוא היה מאוד נחמד, והוא הציע שלא נלמד בבית המדרש אלא באחד החדרים בישיבה. מדובר בישיבה גדולה, עם עשרות חדרים, ובזמן שכולם לומדים בבית המדרש המקום ריק. הוא בחר חדר בקומה רביעית — שם למדנו כמה שיעורים, עד שפתאום הרגשתי משהו. לא ידעתי מה זה הומואים או פדופיליה, אבל הרגשתי משהו מוזר באופן שבו הוא התקרב אליי. זה התחיל בנגיעות קטנות בירך ומשם זה עבר הלאה". גניש מספר כי בגלל הפחד שיסולק מהישיבה לא אמר דבר והמשיך ללמוד עם אותו אברך. "זה נמשך שנתיים עד שבסוף אמרתי לו שאני לא ממשיך ללמוד איתו. הוא איים שהוא יספר שאנחנו לא לומדים, ואני איימתי שאני אספר מה הוא עשה לי. אחר כך היתה שנה כזו מעורפלת, שבסיומה נשרתי מהישיבה, הפכתי שבבניק. לא למדתי, כל היום קניתי בזארה בגדים וחליפות, עישנתי. בגיל 19 חזרתי בשאלה, יצאתי מהארון, הכרתי מישהו. ועברתי לתל־אביב".

     

    מטפל בעצמי דרך העיצוב

     

    לאחר שהתנתק משורשיו בחברה החרדית, גניש שקע בחיפושים עצמיים. "כשאתה חוזר בשאלה, אין לך תחושה של שייכות לשום מקום. אתה מנסה לרצות את העולם החילוני אבל אין לך שום דבר משותף עם החילונים. ניסיתי למצוא את מקומי בעולם החדש שהיה לי זר, עבדתי בחנויות בגדים, עיצבתי חלונות ראווה, עד שבסוף הבנתי שאני רוצה ללמוד עיצוב אופנה, שם התשוקה שלי".

     

    למה דווקא אופנה?

     

     

    "זה משהו שהיה לי מגיל צעיר, ודווקא בגלל העולם החרדי. הרי יש אופנה בעולם הזה: מהדאגה לאיזה כובע בורסלינו אתה חובש, ממה הבגדים שלך עשויים ועד הציציות והטלית. אני זוכר שהייתי הולך ברחוב רבי עקיבא, השינקין של בני־ברק, והייתי מדמיין שיש לי שם חנות בגדים. זה משהו שהיה בי מאז ומתמיד. אפילו חברים חרדים שרואים אותי, אומרים לי שהם ידעו שאהיה מעצב אופנה. 'אתה תמיד היית סטייליסט' הם אומרים. סוף־סוף מצאתי חיבור לעולם החילוני, שמגיע מהעולם החרדי".

     

    על ההטרדות המיניות שעבר בישיבה הוא סיפר למשפחה, אבל היא מצידה לא ידעה איך לעכל את הסיפור. "אני לא יודע אם המורה עדיין מלמד שם, אבל סביר שהוא ממשיך לעשות גם לילדים אחרים את מה שהוא עשה לי. הקולקציה שלי היא סוג של ריפוי וטיפול עצמי לא במילים אלא באמצעות היצירה. דרך האמנות, דרך הבגדים והקולקציה אני נותן גם קול לגברים ולילדים נפגעי תקיפה מינית. אני בהחלט רואה את זה כחלק מתנועת METOO שהיא דבר חשוב בעיניי. יש בפייסבוק קבוצה שנקראת "לא תשתוק" ומנהלת אותה חרדית מודרנית שגם פועלת נגד ההשתקה במגזר. אולי כדאי לשלוח לה את הקולקציה, שתעלה את זה שם".

     

    הקולקציה של גניש, שגם עלה לבמה, חתמה את תצוגת הגמר. במעמד הזה הוא אפילו קיבל זר פרחים משתי אחיותיו החרדיות. זה היה סיום מרגש וכואב לדרך הארוכה שעבר, אבל גם פתח להמשך, גשר מהעולם החרדי לעולם החילוני באמצעות הבגדים.

     

    דבר המבקר / סהר שלו

    המבקר שלנו מסמן עוד כמה מעצבים צעירים מבטיחים שבלטו בתצוגת הגמר של ויצ"ו חיפה

     

    מאיה שרויאר

    פירקה ובנתה מחדש איקונות מהמלתחה הנשית, תוך כדי הצגת שאלות על יופי וכיעור. מעילי הטרנץ' שלה הם מסוג הדברים שכדאי לשים לב אליהם, כי הם חורגים מהחקירה הסטודנטיאלית ומבטאים יד עיצובית בוטחת ומעניינת שמסקרן לעקוב אחריה גם בהמשך

     

     

    מאיה שרויאר
    מאיה שרויאר

     

    מייקל לונגו
    קרא לקולקציה שלו "מרוסיה בשנאה", למרות שהקולקציה טובלת באהבה לאופנה ויופי: שילובים של בגדי בלט עמוסי טול, פריטים צבאיים וכבדים, ואיזון יפהפה בין נשיות לגבריות שמצביעה על מעצב בוגר ורציני

     

     
    מייקל לונגו
    מייקל לונגו

     

    עמית מוזר

    עורכת מחווה לצבאיות הישראלית, ובמקום מבט נוסטלגי נטול ביקורת, יש כאן מפגן וירטואוזי משעשע על גבריות, צבאיות ומדים - מסוג הדברים שאופנת הגברים העולמית מתעסקת איתו כבר כמה שנים.

     

     
    עמית מוזר
    עמית מוזר

     

    ולנטינה אוסטרובסקי

    שואבת את ההשראה שלה גם היא מרוסיה, והיא עושה את זה באמצעות הפניית מבט קריקטורי וגרוטסקי באלמנטים סובייטיים כמו מעילים, סריגים ומדים. התוצאה מלאת הומור, מעניינת ואופנתית באופן מפתיע.

     

     
    ולנטינה אוסטרובסקי
    ולנטינה אוסטרובסקי

     

    ניר חצרוני

    יצר את אחת הקולקציות היפות, המגובשות והשקטות בתצוגה, כאשר ההשראה שלו היא בן משפחה שנהרג במהלך שירותו הצבאי. הקולקציה נעה בין טבע לצבא, בין רומנטיקה לשכול, ומצליחה להיות תרגום מאופק ומעניין לסיפור אישי קורע לב

     

     

    ניר חצרוני
    ניר חצרוני

     


    פרסום ראשון: 07.07.18 , 21:08