חמיצות מוכרת

"יעקובי ולידנטל" הוא הפופולרי מבין המחזות המוקדמים של חנוך לוין. יש במחזה הקטן הזה תרכובת נהדרת של הומור ציני וגילוי לב מביך לגבי המניעים של הדמויות. הן מייצגות את האדם הממוצע, המחפש קצת חום ואהבה, אבל גם מנסה לשמור על עצמאותו, כמו לידנטל המסכן, ההופך עצמו למתנת כלולות לזוג המתחתן, יעקובי ורות שחש ("גברת ביג תוחס" האגדית). בעבר נקשר המחזה עם דורות של שחקנים ושחקניות בקאמרי, שהפכו למייצגים אולטימטיביים של המשחק הלויני הטרגי־קומי, כמו זהרירה חריפאי, יוסף כרמון, אלברט כהן, בהפקה המקורית, או תיקי דיין, רמי ברוך ודרור קרן, בחידוש מראשית שנות האלפיים. כל אלה הפכו את המחזה למה שהוא היום — קלאסיקה ישראלית.

כעת מעלה התיאטרון הקאמרי הפקה שלישית, בבימויו של יונתן אסתרקין, שמצא איזון נאה בין שמרנות לחופש יצירתי ביחסו לטקסט, ובכיכובם של שלושה שחקנים צעירים, כנרת לימוני, ערן מור ודוד שאול, הנכנסים בכיף לנעליהם של הענקים ששיחקו בתפקידים הללו לפניהם. הם עושים עבודה מוצלחת, וגם מדגישים את התיאטרליות האירונית המודעת לעצמה של הטקסט.

אם יש משהו שנשאר קבוע בכל ההפקות שראיתי של המחזה הזה, זו המוזיקה המופלאה שכתב אלכס כגן לשירים הציניים/עצובים של לוין, המוגשים כמעין שבירות ברצף העלילתי. אלו רגעי כנות קטנים של הדמויות המסתכלות מהצד על חייהן ומהרהרות בקול רם באיוולת של משחק החיזורים הגדול. אפילו שהטקסטים כבר לא מפתיעים וחתרניים כמו פעם, והמשחק הבימתי נראה לעיתים קצת ליצני, עדיין זה מצחיק, חכם ומשאיר טעם לוואי של חמיצות מוכרת ואהובה. המחזה הגאוני הזה עדיין עובד, ומצליח לחדור לקרביים מבעד לצחוקים.