שלישי 29 בספטמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    24 שעות • 08.07.2018
    "בבית אמרו לי כל הזמן שאני חייבת להיות יפה"
    קרין לאופר גדלה בבית עם נהג, מבשלת והורים עסוקים מדי. אבא שלה, דני לאופר, היה יו"ר מכבי תל־אביב בכדורגל וכוכבים כמו אלי דריקס ואיציק זוהר שרצו אצלה בסלון. "בבית אמרו לי שאני חייבת להצליח בחיים ולהיראות מיליון דולר. כל השנים הייתי משמינה ומרזה ומתעסקת במראה החיצוני. היום אני אנטי כדורגל, לא רואה שנייה מהמונדיאל ומאשימה את הכדורגל שפירק לנו את הבית". את האכילה הרגשית המירה לאופר בעבודה קשה והקימה את מתחם הלייף־סטייל "קרינה" בכפר אז"ר שמהווה קהילה חמה לנשים בכל המידות: השבוע היא תקיים בגעש יריד אופנה לנשים באשר הן
    אמיר קמינר | צילום: אביגיל עוזי

    במשך לא מעט שנים, קרין לאופר־דיין לא מצאה את מקומה בעולם. היא עבדה כתקציבאית במשרדי פרסום, ולמרות שקודמה, ואחזה במשרות נאות, לא חשה שהיא סיפור הצלחה. היא הרגישה חסרת ביטחון ולא אהבה לעבוד עבור אחרים. "גדלתי בבית ברמת־השרון, שבו אתה חייב להיות מצליח, שאתה חייב להשפיע. ואה, אתה גם חייב להיראות מיליון דולר. כל הזמן אמרו לי שאני חייבת להיות יפה. ותאר לך מה זה שבעצם הייתי ילדה מלאה שכל הזמן עלתה וירדה במשקל. אבא שלי, דני לאופר, היה יושב הראש של קבוצת הכדורגל מכבי תל־אביב, ואמי ז"ל, דבי, הופקדה על יחסי הציבור של המועדון. הייתי מגיעה למגרשים וחיינו משבת לשבת. איציק זוהר, אמיר שלח ואלי דריקס היו בני בית אצלנו וכל הזמן היו אנשים בסלון. זה היה בית משוגע ופתוח שמפורסמים נכנסו ויצאו ממנו כדי לקחת מאמא שלי כרטיסים למשחקים. ההורים שלי כל הזמן היו עם הפנים החוצה מהבית ולא פנימה, כל הזמן עם אנשים ועם שחקנים ועם מפורסמים וזה גרם לי עם השנים להיות אנטי כדורגל. אני שונאת כדורגל. אני לא רואה מונדיאל. אני מאשימה את הכדורגל שהוא פרק לי את הבית".

     

    תסבירי.

     

    מה יש להסביר? חיינו משבת לשבת ומצב הרוח בבית היה לפי ההפסדים והניצחונות של מכבי. אמא שלי חיה את המגרשים, את השחקנים, את העולם הזה של כל הזמן בחוץ, של איך את נראית, מה את לובשת, מי השחקנים מסביבך. כילדה ראיתי איך הכדורגל מפרק לי את הבית: אמא שלי התפתחה לכיוונים שלה, אבא שלי חזר מאוחר בלילות ולא היה בבית. אנחנו שלושה אחים וכל אחד גדל בחדר שלו, בלי שיהיה לו מושג מה קורה אצל השני. היו לנו נהג, מטפלת ומבשלת, ההורים נתנו לנו ספייס ואיפשרו לנו לעשות מה שאנחנו רוצים, העיקר שנביא את עצמנו לידי ביטוי. בעוד שני האחים שלי הפכו לסיפורי הצלחה, אני כל הזמן חיפשתי את עצמי ולא מצאתי", היא אומרת בכנות גדולה. "בסופו של דבר ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 16".

     

    אז את לא רואה מונדיאל.

     

     

    "אין מצב. אני לא סובלת כדורגל. לא מסוגלת לראות. אני מתה על כדורסל לעומת זאת. היום אני גם יודעת שהילדים שלי גדלים הרבה יותר טוב מאשר איך שאני גדלתי ברמת־השרון המפונפנת. אני אמא שמטגנת שניצלים והבנים שלנו רואים שני הורים עצמאים שעובדים בשביל הפרנסה שלהם, ולא מוותרים על יום עבודה אחד. אנחנו מחנכים אותם גם לאהוב אחד את השני, ולדאוג אחד לשני".

     

    צילום: גיא ולצר
    צילום: גיא ולצר

     

    ההשראה שלי? אופרה ווינפרי

     

    אחרי שהתחתנה עם עמי דיין, כיום בעל חברת הפקת אירועים, וילדה את בנה הבכור, לאופר־דיין החלה ללמוד אימון להורים במכון אדלר. "היה לי נורא משעמם בבית. אז החלטתי להזמין חברות להדלקת נר ראשון של חנוכה. מאחר ולא היה מספיק מקום בביתנו ברמת חן, סגרתי את המרכז הקהילתי בשכונה, והבאתי את נועה ירון־דיין, שבדיוק כתבה אז את 'מקימי', כדי שתספר על תהליך החזרה בתשובה. ובאותו אירוע ירד לי האסימון – הבנתי שאני צריכה לעשות מפגשי נשים. וכך כל חודש ערכתי אירוע, והזמנתי מרצה".

     

    זה קרה לפני שמונה שנים, ומאז לאופר־דיין, 43, לא עוצרת. במהלך השנים, היא הרימה אירועי פופ־אפ, שבהם שילבה מכירות בגדים ואביזרים, עם הרצאות של פיגורות כמו צופית גרנט, ליהיא לפיד, פנינה רוזנבלום, רונה רמון ואנה ארונוב. "ואז בעלי אמר שהגיע הזמן לפתוח חנות קבועה. אז עניתי לו: 'אני לא באתי לעולם לפתוח חנות בגדים, עם כל הכבוד, ולא אתעסק במכירות'. בסופו של דבר הקשבתי לו".

     

     

    לאופר־דיין שכרה לול נטוש בלב הפרדסים של כפר אז"ר והקימה את "קרינה" – חנות ומרכז תרבותי. "אני לא קוראת לזה חנות. מעדיפה 'סטודיו' או 'בית'. כל דבר שנכנס ל'קרינה' נבחר בקפידה, ולא נמכר בכל מקום. עכשיו אני רוצה להקים אתר אינטרנט למכירות און־ליין של הפריטים שאני בוחרת לסטודיו".

     

    למה שמישהי תיסע עד כפר אז"ר כדי לרכוש שמלה?

     

    "שאלה מצוינת. חיכיתי לה. נשים מגיעות עד כאן כי ב'קרינה' נבנתה עם השנים קהילת נשים שרואה אותך, פעם בחודש יש כאן מפגש אליו מגיעות גם גננות וגם נשות היי־טק שהולכות לעשות אקזיט, וזה כל היופי. כאן אנחנו יכולות לבכות ולצחוק, לקבל ביטחון, לעמוד ולהביע דעה או לשאול שאלה".

     

    לאופר־דיין מגלה שאופרה וינפרי היא מודל ההשראה שלה: "היא דואגת להציג בפני קהילת הנשים שלה דברים טובים, ואני מקווה שזה מה שנוצר כאן, ב'קרינה'. בעיקר יש כאן נשים שסומכות על הקהילה הזאת".

     

    ויכול להיות שבסופו של דבר, הסיבה שלאופר־דיין מוקפת בנשים כל הזמן, היא סוג של טיפול, עבור הנערה שהייתה. "כל השנים הייתי ילדה מלאה, שמשמינה ומרזה, וכל הזמן מתעסקת במראה החיצוני. לא היו לי הפרעות אכילה, ולא הייתי אנורקסית או בולמית, אבל לא הפסקתי לאכול וסבלתי מאכילה רגשית. היום, כשאני אמא לשלושה ילדים, אני מבינה, שזה היה חור שרציתי למלא". גם המסרים שקיבלה בבית, גרמו לה לחשוב שהחיצוניות היא הדבר הכי חשוב. "כל הזמן אמרו לי: 'תפזרי את השיער, למה את לא מפזרת? את הרבה יותר יפה עם שיער פזור. לא חבל?' 'אם תרזי, איזו יפה תהיי'".

     

    ככה? זה פשוט נורא.

     

    "כן. זה מה ששידרו לי. שאני חייבת להיות מושלמת. לכן נולד חוסר הביטחון ולכן הגיעה האכילה הרגשית ולכן רק כאשר הצלחתי בזכות עצמי, בעשר אצבעות שלי, הצלחתי להשתיק את הקולות האלה. היום אני עדיין אישה מלאה, ומסביבי יש כל הזמן גם נשים רזות, כאלה שבאות למדוד אצלי בגדים, אבל אני עובדת על עצמי לא להתעסק עם הנושא. אנחנו חינכנו את הבנים להיות שמחים ולראות את האחר. אצלנו, גם החיצוניות לא חשובה. העובדה אם אתה יפה או חתיך היא לא אישיו. לבעלי גם לא אכפת שאני מלאה. הוא הכיר אותי שמנה הרבה יותר, שלא לדבר על ההריונות, שבהם הייתי משמינה 30 קילו".

     

    דני לאופר | צילום: עוז מועלם
    דני לאופר | צילום: עוז מועלם

     

    כשאמא מתה, גם אני מתתי

     

    הקשר עם עמי, איתו עבדה באותו משרד פרסום, אבל לא באותה קומה, נוצר בזכות שידוך. "חברים מהעבודה שאלו אותי: 'את מכירה את עמי? הוא מפיק כאן'. ובמקביל אמרו לו עליי. הם פשוט חשבו שאנחנו מתאימים, בגלל שאנחנו כל כך שונים. הוא מבני־ברק, אני מרמת־השרון, אני באה מבית שבו ההורים גרושים, הוא בא ממשפחה מסורתית וחמה, שהאישה היא מעל לכל. הבחירה בו הייתה בחירה מאוד מושכלת שלי – ידעתי שהוא יעזור לי לעשות תיקון".

     

    ומתברר שאחדות הניגודים מוכיחה את עצמה. "אנחנו כבר 19 שנה יחד, והוא הכל. הכל. אני לא חושבת או עושה צעד בלעדיו. תמיד חשוב לי לשמוע את הדעה שלו, לפני שאני מרימה איזה פרויקט. יש לנו זוגיות מצוינת".

     

    ואולי בעזרת הגב החזק הזה היא גם סוללת את דרכה אל מעבר לים. "באפריל האחרון עשיתי יריד בניו־יורק לכבוד 70 שנה למדינת ישראל. קראתי לו OUR STORY. הבאתי מהארץ 15 מעצבים".

     

    ואילו השבוע, בימים רביעי־שישי, היא מרימה יחד עם עמית רונאל יריד לייף סטייל שיתקיים במתחם האירועים "מערבה" בגעש. תחת הכותרת ABOUT US יציגו מעצבי אופנה ומעצבים לבית את מרכולתם. "הכל יהיה בסטייל ובקו נקי", מתגאה לאופר דיין. "מה שמיוחד ביריד שלנו, זה תמהיל המעצבים ושהוא מציע חוויית קנייה אחרת. השף רן שמואלי, מבעלי המקום מופקד על הקולינריה. כמו כן, היריד ייפתח בהרצאה של ריי שגב, הדוגמנית למידות גדולות, שתעביר את הסדנה שלה: 'איי לאב מיי סלפי', ותלמד איך לצלם סלפי נכון, בלי תאורה ומאפרת".

     

    אלי דריקס | צילום: שאול גולן
    אלי דריקס | צילום: שאול גולן

     

    יש לך הסבר לטרנד ההרצאות שפוקד אותנו?

     

    "כולם רוצים לספר את הסיפור שלהם, וכולם רוצים שיראו אותם. לקבל מקום בעולם".

     

    הדבר היחידי שמעיב על אושרה של לאופר־דיין, הוא מותה של אמה, דבי, ממחלת הסרטן, לפני תשע שנים, בגיל 63, לפני שזכתה לראות את בתה מצליחה. "אני מתתי מזה. אמא הייתה כל החיים שלי. זה היה נורא. איזו אישה יפה ומדהימה היא הייתה. מי לא היה בהלוויה שלה. הייתי צריכה לצלם את ההלוויה. הכי קשה לי זה שאמא לא זכתה לראות את 'קרינה'. אמא הייתה מלכת הסטייל, והיא נסעה לפריז פעם בחודש וקנתה בגדים אצל סוניה ריקל ומזוודות אצל לואי ויטון. אני כל הזמן חושבת איך היא הייתה יכולה לחגוג על הבגדים שאני מביאה".

     

     


    פרסום ראשון: 08.07.18 , 20:17