התותח הקדוש

שאלת טריוויה: מי האיש שעל שמו נקראים הכי הרבה רחובות בישראל? רמז: לא תיאודור הרצל, חוזה המדינה; לא אליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית; לא דוד בן־גוריון, שכונן את המדינה; לא חיים ויצמן, הנשיא הראשון.

הזוכה המאושר הוא זאב ז'בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, ראש בית"ר. מדוע? כי פעילי תנועתו מאוד העריצו אותו, ומאוד רצו. בזמן שפעילי מפלגות אחרות היו עסוקים, לטוב ולרע, בניהול המדינה, הם היו עסוקים בהנצחה. מי שמבקר בפינות זיכרון בערים הוותיקות מתרשם שהיו כאן שני ארגוני מחתרת ענקיים, אצ"ל ולח"י, שבזכותם קמה המדינה.

האמת שונה, כמובן. ארגון אחד, ההגנה שמו, היה מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים. ערב הקמת המדינה מנתה ההגנה יותר מ־50 אלף לוחמים ולוחמות. באצ"ל ובלח"י היו כמה מאות. הם רשמו הצלחות לא מעטות בפעולות גרילה נגד הבריטים, אבל במלחמה הגלויה, החזיתית באויב הערבי, הם שבו והסתבכו.

הקרבה, אומץ לב, מסירוּת נפש, פטריוטיזם, היו נחלת כל מי שהשתתף בגופו במאבק להקמת המדינה. אבל היה מי שנשא בעול, והיה מי שבחר להילחם בשוליים. לא במקרה נקרא צבא ההגנה לישראל צבא ההגנה לישראל. הארגון שהקים אותו, ההגנה, הטביע בו את שמו (מנחם בגין, שידע את משמעות השם, סירב לקרוא לצה"ל בשמו המלא, גם לא כשכיהן כראש ממשלה. הוא הקפיד לומר "צבא ישראל").

אני מזכיר את העובדות האלה לרגל המאורע המשמח שעליו הכריז אתמול "ידיעות אחרונות": ראש הממשלה נענה לפניותיו של העיתונאי והסופר שלמה נקדימון, והודיע שמפקדי האונייה "אלטלנה", שטוּבעה בידי צה"ל בחוף תל־אביב, לא היו מורדים ולא היו בוגדים. ראש הממשלה הנחה את מזכיר הממשלה לפעול לאיתור שרידי האונייה, הנחים על קרקעית הים.

פרשת "אלטלנה" נדונה בעבר בהרחבה. הקורא מוזמן לקרוא שני ספרים שמציגים היטב את גרסאות שני הצדדים – ספרו של אורי ברנר, ממפקדי הפלמ"ח, וספרו של שלמה נקדימון. שניהם נקראים "אלטלנה".

בתמצית, מדובר באוניית נשק ששליחי אצ"ל בחו"ל שיגרו לארץ ביוני 1948, חודש לאחר הקמת המדינה ובעיצומה של הפוגה בקרבות, שבה נאסר להכניס לארץ נשק. בתחילה עגנה האונייה מול כפר ויתקין. צה"ל דרש לקבל את הנשק; בגין הציב תנאים.

המשא ומתן נכשל, אש נורתה משני הצדדים, והאונייה ברחה לחוף תל־אביב, בתקווה ששם תוכל לפרוק את הנשק כרצון מפקדיה. אוהדי אצ"ל ערקו מצה"ל כדי לסייע לחבריהם. בן־גוריון הורה לירות על האונייה. בחילופי האש נהרגו 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

ייתכן שאפשר היה לסיים את הפרשה בלי שפיכות דמים, אבל לא זה העיקר. העיקר הוא היחס השונה שגילו הצדדים למרוּת הלאומית. בן־גוריון היה עקבי בנושא הזה לאורך כל הדרך: מדינה אחת, צבא אחד, נשק אחד. לא יהיו מליציות חמושות, לא משמאל, לא מימין. התותח שירה באלטלנה, אמר, היה "תותח קדוש". באצ"ל חשבו אחרת.

מפקדי אצ"ל לא היו בוגדים: הם היו לא פחות פטריוטיים מבן־גוריון. אבל הם איחרו להבין את כללי המשחק המחייבים במסגרת של מדינה. לאחר שנות דור הם ותומכיהם הגיעו לשלטון. הם ראו איך יאסר ערפאת מטפח ברשות הפלסטינית תרבות של מליציות חמושות, וחשכו עיניהם. אילו רק היה בערפאת משהו מבן־גוריון, התלוננו, אילו רק הייתה לפלסטינים פרשת אלטלנה משלהם.

חלקם לא מבינים את הבעיה עד היום. מעידה על כך סדרת הסרטים המצוינת של שי גל על פרשת המחתרת היהודית. מכנה משותף אחד יש לאלטלנה, למחתרת המתנחלים וליגאל עמיר: הנכונות לקחת את החוק, את הנשק, בידיים, מול סמכותה של המדינה.

נתניהו מתייחס להיסטוריה כאל מכשיר פוליטי. כמו שראינו בהודעה המשותפת, שפטרה את פולין מאחריות לגורל היהודים בשואה, העובדות ההיסטוריות לא מעניינות אותו, גם לא בנושא מקודש כמו השואה. "יש לי כבוד להיסטוריונים", אמר אתמול בישיבת הממשלה. כבוד להיסטוריונים אולי יש לו, אבל כבוד להיסטוריה אין לו.