ראשון 18 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: משה נחומוביץ'/
    7 לילות • 09.07.2018
    אמא דיקלה
    הפעם הראשונה שבה ראתה את בתה התינוקת, הסירוב להכיר את הפונדקאית והמפגש המבהיל שהתרחש בטעות, וגם הרגע שבו הבינה באמת שהיא אמא. אחרי תשע שנים של טיפולי הפריה כואבים וכושלים, דיקלה הביאה את רנה לעולם בעזרת פונדקאית מגיאורגיה יחד עם שלומי אלקבץ, אחיה של חברתה הטובה רונית אלקבץ ז"ל. עכשיו היא ממשיכה לחרוך את הבמות בהופעות ומספרת על המסע שעברה
    רז שכניק | צילום: משה נחומוביץ'/

    תשע שנים חיכתה דיקלה דורי לרגע שבו תשמע בטלפון רק שתי מילים, 'את בהיריון'. אבל טיפולי ההפריה לא הביאו למימוש החלום. פעם אחר פעם הגיעו התחושות הקשות מהניסיונות החוזרים והכושלים, שלוו בכאבים פיזיים ובמועקה נפשית. לפני שלוש שנים היא הבינה שהאמהות תגיע אליה בדרך אחרת, אלא שכאן נפתחה עלילה סבוכה לא פחות, סוחטת דמעות ומערבולות אינסופיות של רגשות.

      

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    "הבחירה שלי בהליך הפונדקאות קרתה אחרי שיחה עם רונית אלקבץ", היא נזכרת. "רונית אמרה לי, 'אישה לא חייבת היריון, יש נשים שלא יכולות להכיל את זה'. בום, נפלה החלטה שחיכיתי לה תשע שנים. רונית זכרה לברכה פשוט נתנה לי את הלגיטימציה".

     

    השלב הבא מכאן, היה ביורוקרטיה מסובכת וטופסיאדה מתישה. "להפרות אישה שהיא לא מהארץ זה עניין לא פשוט בכלל, הליך מסועף מאוד. הגעתי לחברה ישראלית בשם מנור שיש לה בית חולים בטביליסי, עם 60 אנשי צוות שעסוקים במלאכה הזו של הפריית אם פונדקאית. אחרי שפתחתי תיק, הגיעו המון טפסים ובדיקות ועורכי דין. והרבה כסף. כל הזמן צריך כסף. העלויות מגיעות למאות אלפי שקלים, אבל מה זה כסף לעומת מה שמחכה בסוף התהליך?"

     

    ההחלטה על זהות האב הייתה הרבה יותר פשוטה, שלומי אלקבץ, אחיה של רונית. "אנחנו בעצם עשר שנים יחד בפרויקט הזה, חברים בקטע של הורות משותפת. כל הניסיונות הקודמים של ההפריה שעברתי היו איתו. הוא חיכה לי, ואני לו. הרי הוא היה יכול בכל שנייה נתונה לומר 'זה לא מתאים לי'. אנחנו מאוד קשורים אחד לשני, כמו משפחה, מבינים אחד את השני, אין סוף לסיבות של למה הוא איתי בזה. רונית כמובן ידעה והייתה איתנו ברוב ההליך".

     

     

     

    כתב וידיאו: שי רינגל צלם: טל שחר עורך: יובל קאסנר

    כתב וידיאו: שי רינגל צלם: טל שחר עורך: יובל קאסנר

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    יכולת גם להיות אם חד־הורית.

     

    "כמובן, ומכבדת ומבינה את ההחלטה של כל מי שבוחרת בזה, אבל אני חושבת, ויותר נכון מרגישה, שהילד שלי צריך גם אבא, כי אמא לא יכולה לתת מה שאבא נותן ולהפך. צריך שניים בדבר הזה. הרי בין כה נקודת המוצא היא שתמיד ילד יחווה כל מיני טראומות, והמטרה שלנו היא צמצום נזקים. אני תמיד חשבתי שעדיף עם אבא, כי למה צריך את החסר הזה? זו אנרגיה ששום דבר לא יכול למלא. אי־אפשר לחיות רק עם שמש, הירח חייב להיות שם והדברים חייבים לקבל את הניגודיות שלהם כדי שזה יהיה הרמוני".

     

     

    × × ×

     

    "צריך שניים בדבר הזה". שלומי אלקבץ
    "צריך שניים בדבר הזה". שלומי אלקבץ

     

    אחרי מספר חודשים, הגיעה ההודעה מגיאורגיה, הפונדקאית נכנסה להיריון. "הייתי בבית, קפצתי משמחה, התרגשתי ורצתי בסחרחורות. ואז במשך שבועיים נכנסתי לחרדות מטורפות, 'מה עושים עם הידיעה הזו עכשיו?' חשבתי שאני צריכה להחליף דירה, כי אני מפחדת מהמדרגות שיורדים בהן אליי הביתה. כל הזמן מחשבות רצו בראש, המון מתח. מצד שני, זה גם היה רחוק ממני במידה מסוימת. הרי אני לא נוכחת מול הפונדקאית, לא מדברת איתה ולא רואה אותה. אני לא יודעת מי היא. יכולתי לדעת ולהיות איתה בקשר, העדפתי שלא".

     

    למה?

     

    "כדי שלא יישארו לי שום רשמים או זיכרונות ממנה וכדי שלא תתחבר במחשבות שלי לדמות של הילדה. הקפדתי שאני אותה לא רואה. רציתי לחשוב שהבת שלי נפלה עליי מהשמיים עם עפיפון, סוג של מריה, דמות קדושה, בום בתוך הידיים שלי ואני לא יודעת מי ימין ומי שמאל. מה אעשה? זו אני, אובר־רגישה ונורא פחדנית. יש נשים שהולכות להיות חלק מהבדיקות של האם הפונדקאית, נוגעות בבטן, מרגישות. אני הייתי בקיצון השני, שום קשר".

     

    עוברים החודשים, התרגלת לרעיון שאת עומדת להיות אמא? 

    "לא ממש. התעסקתי כל הזמן בדברים מסביב, בזה שאני רוצה דירה אחרת, בזה שאני צריכה להיות בגיאורגיה חודש אחרי הלידה עד שיהיה לילדה דרכון, שתוכל להיכנס לישראל, וחיפשנו שם בית כי לא רציתי לגור במה שהחברה מציעה. בכל החודשים האלה לא לקחתי בחשבון שאני עוד מעט כל שלוש שעות אצטרך לקום לילדה. בדמיון שלי ישר ראיתי את הבת שלי בגן. לא לקחתי בחשבון את המחויבות והאחריות. הייתי עסוקה אך ורק בתכלס. מי יעזור לי, כמה כסף, איך זה יקרה. לא ייחסתי לזה כמעט חשיבות רגשית, לא הרגשתי את זה קורה".

     

    בשלב מסוים היא נסעה לגיאורגיה עם שלומי אלקבץ, לחפש את הבית שיאכלס אותם במהלך החודש שלאחר הלידה. "שלומי עלה לבדיקה לראות את הפונדקאית. אני חיכיתי בבית קפה, קר למות, שעה וחצי למטה, גשם זלעפות. אי־אפשר לעשן ואני מתה מפחד לצאת, מתה מפחד שהיא איכשהו תרד ותראה אותי. אני יושבת בחרדה שאתה לא מאמין, והכי גרוע שאני לא יכולה לעשן, ומי שמכיר אותי יודע שברגעי חרדה כאלה אצלי זה בסריות של ארבע־ארבע בסיגריות".

     

    ושלומי?

     

    "הוא ירד מהבדיקה כולו צוהל ושמח, 'איזו יפה הפונדקאית, איזו מהממת, איזה חלום, איזה קולית'. אני פחות שאלתי עליה ורק אמרתי לו, 'יאללה, קדימה, בוא נחפש דירה'".

     

    מתי ידעת שזו בת?

     

    "שלושה חודשים אחרי שהודיעו לי שהיא נכנסה להיריון. אני במוצאי שבת באולפן, טלפון, 'מזל טוב! יש לך בת'. שתקתי. תמיד רציתי בן, רציתי ברית, לא יודעת למה, שיהיה גבר בבית. תמיד חשבתי שבן זה יותר קל. אני פרימיטיבית קצת, נו".

     

    דוגמה?

     

    "לא יכולה שהאחייניות שלי מסתובבות לידי בשורט. אודם בגיל 14 קשה לי לראות אצל בנות כי גדלתי ממש אחרת, עד היום אני לא שמה מיני, ואני כבר בת 45. תמיד חושבת שהאישה יותר יפה כשהיא מסתורית, כל דבר ששרוי בו המסתורין יש בו יותר ברכה וסקסיות. תבוא כבד, תשקל יותר, אתה מכובד יותר, אתה בא עם נדוניה פנימית. אם נחזור לבת שלי רגע, אחרי שעתיים עברה לי תחושת ההחמצה. אמרתי לעצמי, 'זהו, נגמר, אני איתה, בפנים. כל הדרך'".

     

     

    × × ×

     

    שבועיים לפני הלידה המתוכננת בגיאורגיה, דורי התחילה להכין את הבית לבואה של הילדה, אחרי שוויתרה על החלפת הדירה. "הכל היה מוכן. הלידה נקבעה ליום חמישי. ביום שלישי, יומיים לפני, אני אמורה להיות באילת ולהופיע. סגרתי סדרת הופעות מוזמנות מאוד גדולה בכל פברואר 2018, כל החודש שבו הילדה אמורה לצאת לעולם. חתמתי על החוזה שנה מראש ולא יכולתי לבטל בשום אופן".

     

    סיטואציה קשה.

     

    "מאוד. לחץ גדול, נוראי. הזמנתי טיסה ליום רביעי לגיאורגיה כדי להיות בחמישי ביום הלידה. סיכמנו שאני נכנסת ללידה עם חברה שלי, ושמים פרגוד כדי שלא אראה את הפונדקאית. התכנון היה מאוד מדויק: אחרי הלידה הילדה ישר עליי. זה משפט שאולי אמרתי אלף פעם במשך החודשים האלה לכל מי שסובב אותי. ידעתי שככה זה הולך להיות, הצוות ידע, הרופאים ידעו, עשו אפילו חזרות איך זה יקרה, לא פחות".

     

    טוב שלא הייתה גם גנרלית.

     

    "אם זה היה תלוי בי, הייתה. שבוע לפני כן שלומי כבר בגיאורגיה מסדר לנו את הבית ששכרנו. כל מה שצריך. הוא מחכה, אני בארץ. יש טיסה אחת ביום לגיאורגיה בחורף, בשבע בערב. ביום שלישי באותו שבוע אני כבר ארוזה לגיאורגיה לחודש בלי קשר להופעה מתוכננת באתו ערב באילת. אלא שבאותו בוקר של שלישי, הטלפון מצלצל, על הקו המנהלת שלי מורן, 'דיקלה, היא ילדה!"

     

    "פתאום בא לי לאמץ את כל הילדים של העולם". דיקלה ובתה רנה
    "פתאום בא לי לאמץ את כל הילדים של העולם". דיקלה ובתה רנה

    וואו.

     

    "חתיכת וואו. אני שואלת, 'מי ילדה, מה ילדה'. והיא אומרת, 'נולדה לך בת, היא נולדה, היא נולדה! ולא מצליחים להשיג את שלומי, מהר, מהר'. קפצתי מהמיטה כולי רועדת, רצה בבית, מתחילה להרים טלפונים, לא יודעת למי. ולא יודעת מה אני מרגישה. כל זה יחד".

     

    הלך התכנון המוקדם.

     

    "ושולחים לי תמונות שלה ואני לא מאמינה למראה עיניי, לא מאמינה שזה קורה לי. כאילו אני באיזה חלום. הרגשתי שזה לא מתרחש, לא אמיתי. מתחילים להגיע אליי הביתה חברים לברך אותי ואני מתקשרת למנהלת שלי, אומרת, 'היא ילדה עכשיו, בואי נבטל את ההופעה באילת ונטוס היום לגיאורגיה'".

     

    מתבקש.

     

    "מתחילם להרים טלפונים, אין רשות. המפיקים לא מסכימים. אני חתומה, ואם אני לא מגיעה להופעה אני משלמת קנס של מאות אלפי שקלים ואני לא יכולה להיות חסרת אחריות כזו, שכאילו הכל לא מעניין אותה. הסבירו להם שדיקלה ילדה, שהיא לא יכולה להופיע, אבל הם אמרו שאנשים קנו כרטיסים במיטב כספם ואי־אפשר לבטל. אני לא דיברתי איתם אפילו כי זה היה נעול הרמטית, אין שחרור. ברגע הזה התחיל לי איזשהו סדק בלב. התחלתי להרגיש אשמה שאני לא נמצאת עם הילדה. היא נולדה הרגע ואני לא נמצאת לידה בכלל. נוצר פער מאוד גדול בין מה שחשבתי שיהיה ומה שקרה. זה היה מאוד קשה. תיכננו משהו כולנו, ואנחנו רחוקים מזה.

     

    "המשכתי להיות סוערת מאוד, וכמו רובוט עושה את כל מה שאני צריכה לעשות כי אין לי ברירה. עליתי לטיסה לאילת ב־12 בצהריים, הארנק שלי, מרוב הבלבול, נשכח בדלפק בשדה, הסתובבתי כמו סהרורית מרוב התרגשות. החזיקו אותי בידיים כי הייתי בסערה מטורפת ועוד יש לי הופעה בערב. עד שהגעתי לחדר במלון יצאה לי הנשמה. חשבתי לעצמי, בטלפון אני מדברת עם אמא שבבאר־שבע, הבית שלי בתל־אביב, אני באילת והבת שלי בגיאורגיה. הכל מפוזר ואני לא מבינה מה קורה. ממשיכים לשלוח אליי תמונות של הילדה ואני אפילו עדיין לא מבינה מה אני עוברת. עוד אין לי דעה".

     

    ראית את הפנים שלה בטלפון, לא התרגשת?

     

    "הייתי בבלאק, לא הייתה לי הרגשה מוצקה. הכל בפנים סערה. כאילו חג נפל על העולם, אין לחג הזה שם ואני הולכת לפגוש את הנושא של החג. ואני הולכת לקראת מפגש קדוש ורוחני, לקראת הכמיהה הכי גדולה שלי, אל האינסוף שלי, לא יודעת איך זה מרגיש, לא היה לי תיאבון והכל הלך והתגבר".

     

    איך הייתה ההופעה באילת?

     

    "מדהימה, מטורפת, כאילו ערכתי בריתה ואף אחד לא יודע. שרתי בעיני רוחי לבת שלי, במקרה היה ערב נשים בלבד והן מברכות אותי על פריון ועל הילדה כל הערב. היה מטורף. כאילו יש הכנסת ספר תורה שאיש לא רואה ואני שרה לו, שזה לה".

     

    ואז נסעת לגיאורגיה.

     

    "ואני יודעת שתוך ארבעה ימים אני צריכה לחזור לארץ להופיע, אני חתומה, שנה מראש, אמרתי?"

     

    אמרת.

     

    "אז שתדע שבחודש הזה חזרתי שש פעמים לארץ להופעות, כל הזמן על הקו, קשה נורא. בכל אופן, אני מגיעה לבית בגיאורגיה, בית מהמם. פתאום אני רואה אמבטיה של ילדה, עריסה של ילדה, שידת החתלה, אביזרים שקשורים לילדה ואני לא מבינה מה קורה, עדיין אין לי רגע אחד שבו אני יושבת ומעכלת מה אני עוברת בכלל. מגיע יום חמישי, אנחנו נוסעים להביא את הילדה מבית החולים. אמא שלי איתי על הקו, לא עוזבת אותי לרגע. התלבשתי במעיל הכי יפה שלי, התאפרתי, אמרתי שאני רוצה לבוא אליה הכי יפה שיש. מחכים לוואן שיבוא לאסוף אותנו לבית החולים ואני חושבת שאני הולכת לפגוש את הדבר הכי קדוש בחיי".

     

    מה עבר בראש?

     

    "תהיות: איך זה ירגיש? היא תאהב אותי, תחייך אליי, אולי היא כבר כועסת עליי? כבר יומיים לא הייתי איתה ואני אמא שלה. אולי יהיו לה זיכרונות לא טובים ממני? התחלתי לפתח איתה איזשהו קשר והסקת מסקנות שאולי היא כועסת עליי. ואמא שלי על הקו ואני עוברת טרנספורמציה בגוף".

     

    ובתרגום לעברית?

     

    "רעדתי מרוב התרגשות לקראת מפגש רוחני גבוה מאוד. וכל הזמן בראש המחשבות רצות, 'מה אני אעשה, מה יהיה, איך יהיה'. נכנסים לבית החולים, מסדרון צר כזה, לחדר עם העריסה הקטנטנה. ואומרים לי, 'הנה היא שם'. אני כולי אש ועל התקרה, איך אני אלך כמה צעדים עד אליה? אני לא עומדת בזה. הרגשתי כאילו אני נפגשת עם אדם אהוב שנפרד ממני לפני מאה שנה ואני מחכה לו וחושבת איך הוא נראה, מה הוא מרגיש. הכל היה מאוד מסועף. הייתי בפיק ברכיים".

     

    אני במתח.

     

    "ניגשתי לילדה, אמרתי לה, 'ברוכה הבאה, אמא פה, אמא לעולם פה, לא תעזוב אותך. זהו, אני כאן, ואת לידי ואני אגן עלייך ואשמור עלייך. את אהובה שלי'. העיניים שלה היו עצומות אבל היא שמעה הכל. ואני ממשיכה, 'אנחנו יחד עכשיו מאמי, אמא הייתה בעבודה בשביל לדאוג לך, לרווחה שלך, כדי שיהיה לך קל'".

      

    התחילה לכתוב גם לאחרים. דיקלה בהופעה
    התחילה לכתוב גם לאחרים. דיקלה בהופעה

    התנצלת כבר מהרגע הראשון.

     

    "ברור. לקחתי אותה לידיים, חיבקתי ונישקתי ולא האמנתי שאני ברגע הזה".

     

    בכית?

     

    "לא, חכה אתה עכשיו עם הבכי כל הזמן. הייתי באופוריה, על ענן. אני מחזיקה אותה ויוצאת למסדרון לראות איך אני מתנהלת איתה בפיזיות שלה. שלומי מסתכל עליי ואומר לי, 'מאמי, היא באה'. עניתי, 'מי באה'. והוא אומר, 'הפונדקאית, היא מאחורייך'".

     

    וואו.

     

    "הייתה איזו פשלה, והיא יוצאת למסדרון, בחלוק אדום. ושלומי אומר לי, 'את צריכה להסתובב אליה'. אמרתי, 'אני לא מסתובבת', שלומי אומר לי, 'זה לא נעים'. והרגשתי שאני רוצה שהאדמה תבלע אותי עכשיו. חודשים ניסיתי להימנע מפגישה עם הפונדקאית ודווקא ברגע הכי קריטי היא הייתה שם, במסדרון צר. ושלומי אומר לי, 'אין לך לאן לברוח, את חייבת להסתכל עליה'".

     

    משוגע.

     

    "אני מסתובבת אליה ורואה אישה לבנה, בחלוק אדום, שיער שטני, יפה, טובה, תמימה, שקטה, לא מוציאה אות מהפה שלה והיא אחרי קיסרי. והיא אומרת לי, 'יו אר דה סינגר'. ואני אומרת, 'כן', והיא מסתכלת עליי ופתאום אני קולטת אותה מסתכלת על הילדה, שקראנו לה רנה. הלב שלי מתחיל להיקרע, משהו לא טוב לי. מהלחץ לא ידעתי מה לעשות ואמרתי לשלומי, 'תחזיק אותי, לא נעים לי, אני לא יודעת מה לעשות'. וכל הזמן הזה אני מחזיקה את הילדה, שהיא ילדה. פתאום היה לי אינסטינקט שאני חייבת לתת לה להרגיש את הילדה והעברתי לה אותה, שתחזיק. ואני קולטת שיורדת לה דמעה מהעין ואומרת לשלומי, 'תעזור לי, אני מאבדת את זה', וחושבת איך היא תחזיר לי אותה. מה אני אגיד לה? 'תביאי!' לא נעים לי".

     

    איך יצאת מזה?

     

    "היא הבינה איכשהו והחזירה לי אותה. עכשיו, אני מתה לצאת, אבל אמרתי לעצמי שלא אצא עם הילדה מהמסדרון, לא אעשה לה את זה. אחכה שהיא תלך. פתאום יצאו לי ברכות עליה ועל הילדים שלה באנגלית, שאלוהים ישמור אותה, שיברך אותה, שכל מה שהיא תרצה, אני פה. פתאום נהייתי דוברת אנגלית כשפת אם ואני מנשקת את הידיים והפנים שלה ואומרת תודה אלף פעם והילדה עליי והיא מסתכלת עלינו. ופתאום, בצניעות שלא ראיתי מימיי, היא הסתובבה והלכה אחורה לאט־לאט, בשקט, כאילו לא הייתה".

     

    רגע עצוב.

     

    "לקחתי את הילדה וטסתי מבית החולים, רציתי מהר להחליף את האנרגיות. אמא שלי אמרה לי, 'דיקלה, תשמעי מה אני אומרת לך לעשות וזה מה שאת עושה: איך שאת נכנסת הביתה את מורידה מעלייך את הבגדים, נכנסת למיטה עם הילדה כדי שהיא תרגיש אותך ואת אותה, את לא משה ממנה ארבעה ימים עד שאת טסה להופעה חזרה'. וכך היה".

     

    יש לא מעט ביקורת על פונדקאות מבחינה מוסרית. מה שעובר על הפונדקאית קשה מאוד.

     

    "אני מודעת לביקורת. יש בזה קושי, לא אגיד שלא. מצד שני, במקום שבו אין הרבה ברירות והפונדקאית עושה את זה מרצון ומבחירה, אז אני מנסה להתייחס לזה כאל משהו ששני הצדדים בוחרים בו בהסכמה. אין ספק שזה קשה. אני מאמינה שאלוהים עושה את הקשרים והמון פעמים מחבר לנו תשובה לשאלה שמעולם לא דימיינו".

     

     

    × × ×

     

    את החודש הראשון העבירה דיקלה בין גיאורגיה לישראל, "ועוד לא התחלתי להרגיש את האושר כי הייתי עסוקה בטיסות, אני לא כאן ולא שם. בגיאורגיה הייתי עייפה מתה, בארץ הייתי ברגשות אשם כי אני לא עם הילדה. לא יכולה לצאת לבית קפה, אין מצב, מפחדת ליהנות כשהילדה שם. אני פה רק לעבודה. מרוב תסכול שכרתי עוד דירה קטנה ליד הבית שלי ואמרתי שאני חייבת לעשות משהו למען הילדה ושיפצתי את הדירה מהיסוד, הייתי חייבת עוד חדר כדי שיהיה מקום למשפחה, שאהיה יעילה".

     

    התחלת לעכל?

     

    "החודש הזה היה לי מאוד קשה. בגיאורגיה לא ישנתי. פחדתי לישון כשהילדה ישנה כי אני בחרדות עליה. אני יושבת ומסתכלת עליה כמו בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק. מבחינתי אין מצב שכל הבית ישן והילדה ישנה, מישהו חייב להיות ער וזה רק אני, כי לא כולם חרדתיים כמוני. ישנתי במהלך היום פה ושם, כשכולם היו ערים. גם כשהיו לוקחים אותה להירדם בסלון ולתת לי לישון בחדר, הייתי עם העיניים על המוניטור, הסתכלתי עליה".

     

    אחרי חודש, הגיע הזמן לחזור לישראל. "יציאת מצרים מינימום, מהיום להיום. פחדתי מהטיסה כי רנה הייתה אז בת שלושה וחצי שבועות, אבל היא הייתה מדהימה בטיסה. הגעתי הביתה בשש בבוקר, פירקתי את כל הבית מגיאורגיה ובשבע וחצי הבית היה מוכן. וזהו, התחילה התקופה החדשה שלי עם רנה".

     

    אגב, למה רנה?

     

    "ישבנו במטבח בגיאורגיה, שלומי ואני, העלינו שמות, בסוף שאלנו את אמא שלו ואת אמא שלי והן מאוד אהבו את רנה. שלומי אמר שהוא רוצה להוסיף לה שם בינלאומי והלכנו גם על ליליאן, אז שמה בישראל רנה ליליאן דורי אלקבץ".

     

    וזהו, את אמא לגמרי.

     

    "המפגש וההתייחדות איתה החלו ממש כשהגענו לארץ. כבר לא הייתי צריכה לטוס ולעזוב אותה. לפגוש אותה כל יום מחדש זה היה מרתק. אתה נהיה ילד. אני הולכת איתה ברחוב כלשהו, אותו רחוב שאני מכירה כבר 20 שנה, וזה כאילו פעם ראשונה גם עבורי. פתאום אני רואה דברים שאני רוצה להראות לה ולא ראיתי בכלל. כאילו מתגלה לי עוד צד של החיים, וזה מרגש, הולך ונבנה. אחרי שלושה חודשים יצאתי איתה לחופשה קצרה ביפו, ואז בכיתי".

     

    כי?

     

    "הייתה לי הצפה כזו, פתאום הכל נפל לי, אהבה בתעצומות שלא הרגשתי כאלה בחיים. אני אוכלת ארוחת ערב, בוכה, קמה. שומעת מוזיקה, בוכה. יומיים לא הפסקתי לבכות. ואני לא יכולה לזוז ממנה, ואני מתה מזה. הרצון לגונן ולעטוף ולרחם ולחבק הוא אינסופי. הלב שלי יצא אליה".

     

    ואיך הפסקת לבכות?

     

    "פשוט עברו היומיים. ואני אדם שלא בוכה. במשך עשורים לא הייתי מוציאה דמעות. ומאז שרנה נולדה משהו בתוכי נורא נפתח בקטע הזה. השריר של הדמעות יותר רפוי, פתאום אני מרחמת על חתולים ואני לפני זה בכלל פיתחתי אלרגיה לחתולים, עד כדי כך. היום אני שומעת על חתולה חולה והלב שלי נקרע. פתאום בא לי לאמץ את כל הילדים של העולם. יש בי אישה שמאוד אוהבת תינוקות".

     

    למה לא אימצת עד היום?

     

    "עד שרנה נולדה לא ידעתי שאני בעניין של לאמץ ופתאום אני בעניין. אם היה לי זמן והעיסוק שלי לא היה כל כך תובעני, הייתי מתעסקת באימוץ או בלגונן על ילדים איכשהו, לעזור לבתי מחסה".

     

    אז יכול להיות שתאמצי בעתיד?

     

    "כן, יש מצב כזה, אין לי מושג מתי. זה משהו שיושב לי בתוך הראש ואני ממש לא מבטלת אותו. אני גם עכשיו די עוזרת לכמה אנשים לעשות את זה".

     

    אגב, למי רנה דומה?

     

    "האופי שלי, אני כבר יודעת ורואה. המראה מעורבב קצת. היא לבנה מאוד. שלומי אבא נוכח מאוד, גם הסבתות נוכחות".

     

    איך הייתה הפגישה של רנה עם ההורים שלך?

     

    "זה גם חתיכת דבר. לא הוצאתי אותה חודשיים מאז שנולדה. לא רציתי שאף אחד יראה אותה. אחד הימים היותר שמחים היה כשאני, רנה ושלומי נסענו לבאר־שבע לראות בפעם הראשונה את המשפחה שלי. הייתי בהרגשה שאני מביאה למשפחה שלי במכה עשרה ילדים על כל החיים והשנים שהייתי בלי ועל כל הפספוסים שאמא שלי חשבה שהיא פיספסה בי. הכל בבום".

     

    נראה שאי־אפשר אחרת בסיפור הזה.

     

    "עצרתי את האוטו, אמא פרידה עמדה בחוץ צורחת משמחה וזה היה רגע שאי־אפשר לתאר ואי־אפשר באמת להסביר. ראיתי שרעדו לה הרגליים והיא התחילה לבכות, הבאתי לה את רנה, אמרתי, 'הנה אמא היא פה', והיא החזיקה אותה חזק. לאבא שלי זו הייתה פעם ראשונה שהוא מחזיק תינוקת, ולא רוצה לעזוב. מתברר שהיא נרגעת עליו וזה קטע מטורף. מאז, פעם בשבועיים אני מגיעה לבאר־שבע".

     

    רנה בת חמישה חודשים ולדיקלה כבר אין רגשות אשם בהופעות. "בדקתי את עצמי אם אני יכולה לנסוע שישי־שבת לנוח בלעדיה, אבל כשאני חושבת על זה באמת, זה לא יקרה. אני לא צריכה חופש ממנה. אני רוצה לישון לידה, הכל בסדר. זה לא קשה לי".

     

    ירדן הראל סיפרה לאחרונה על טיפולי ההפריה שהיא עוברת. החזיר אותך לימים הקשים?

     

    "לא מכירה אותה אישית, אבל הצעד שהיא עשתה חשוב מאוד עבור הרבה נשים. וחשוב בעיקר שאנשים יבינו שהאמת לא תמיד נמצאת בפוסטים באינסטגרם ובפייסבוק אלא בחיים האמיתיים ושיפסיקו לשפוט. כולנו צריכים להפסיק לשפוט".

     

     

    × × ×

     

    בתחום המקצועי אין בעיות של שיפוט. דיקלה שומרת על מעמדה כאחד האמנים המצליחים ביותר בישראל אחרי נסיקה מאוחרת. ההופעות בשנה האחרונה מלאות, הלוח עמוס קדימה, השירים מובילים בקביעות את דירוגי ההשמעות ברדיו. היא נמצאת בימים אלה בשלבי הסיום של אלבומה השישי, שממנו יצאו שלושה סינגלים, 'אתי', 'תודה' ו'פסנתר לבן'. "את השירים כתבתי בשנתיים האחרונות. לא היה לי ערבוב של חוויית האמהות. אבל משהו בהופעות שלי אחרי הלידה, בשירה ובהתכווננות, התעגל. השירה הפכה רכה יותר. אבל עדיין אין לי את המרחב של הזמן, כך שאני לא יכולה לומר איך האימהות השפיעה עליי במוזיקה, ועד כמה".

     

    אחרי הופעות בקיסריה, בהיכל התרבות בתל־אביב ובשוני, היא תצא לסיבוב הופעות חדש שייפתח בחוות רונית בפני 4,000 איש.

     

    בראיון הקודם כאן סיפרת איך חשבת שלעולם תופיעי בתיאטרון תמונע בפני 200 איש. את כבר מעכלת את כמויות הקהל שמגיע להופעות?

     

    "לפעמים, וגם אז אני לא לוקחת את עצמי בכזו רצינות בקטע הזה. לפעמים קורה לי שאני אומרת לעצמי, 'וואלה, עברתי את התקופה של תיאטרון תמונע, אני במקום אחר ויותר גדול'. אני מזכירה לך שהייתי שם עשר שנים בערך. היה לי להיט אחד, 'בוקר טוב', שסחב אותי כל הזמן הזה והצליח להניע אותי. לא חשבתי מה יקרה, כל הזמן עבדתי ויצרתי. אז לוקח לי כמה דקות לחשוב על זה שאני מופיעה לקהל גדול".

     

    וזהו?

     

    "אני עדיין לא מתרפקת בסגנון של 'עשיתי את זה, אני יכולה לנוח'. אני רוצה עוד ואין לזה סוף. מרגישה שכל הזמן חובת ההוכחה עליי. שאני צריכה להיות נאמנה לעצמי ולקהל וזה לופ שלא נגמר. זה נס שקרה לי בעשור הרביעי לחיים, זה לא קורה להרבה אמנים, צריך לשמור עליו".

     

    קיבלת הצעות להיות שופטת או מנטורית בדה וויס, אקס פקטור, דה פור. למה זה לא קורה?

     

    "יש כל הזמן הצעות כאלה, אבל אני מחכה למשהו שיתאים לי בול. זה יקרה יום אחד, כשיתאים".

     

    איך השפיעה עלייך ההצלחה הכלכלית? פתאום את יכולה להשיג כמעט כל מה שתרצי.

     

    "גם אם אין לי שקל בכיס אני אישה מאוד עשירה מנטלית. תמיד הרגשתי עשירה, גם כשישנתי בחוץ, לא הרגשתי אדם דל פנימה ולא משנה מה. גם כשהתחלקתי בפיתה אחת עם השותף שלי, הרגשתי בארוחת שחיתות. אני כזו, לא חזירה".

     

    אבל לא עובר לך בראש משהו כמו, 'אני יכולה להרשות לעצמי ולילדה שלי הכל'?

     

    "עובר לי בראש שהיום אני יכולה לקנות לעצמי יותר מפיצוחים בסופר. אני כן מפנקת את עצמי בדברים שאני אוהבת, בגדים, מסעדות, לקנות מתנות לחברים שלי, ועכשיו לפנק גם את רנה. לא מבלה הרבה, אני לא בליינית".

     

    מה עם אהבה?

     

    "החיים האישיים שלי בהיבט הזה הם אך ורק שלי".

     

    מתגעגעת לרונית?

     

    "מתגעגעת אינסוף. אני מאוד־מאוד מרגישה אותה בבית, זה קטע. יש משהו ברנה שמאוד מזכיר לי אותה. המון פעמים הייתי רוצה שתיפתח הדלת ורונית תיכנס ותהיה עם רנה ותצחק איתה ותאהב אותה. היא חסרה לי כאדם, כחברה, כדודה. אין יום שהיא לא עוברת לי בראש. אני מרגישה שהיא מלווה אותי ושהיא איתנו. היא הרי כבר משפחה שלי עכשיו".

     

    היא יוצרת במקביל לאחרים. כתבה שיר חדש למירי מסיקה, לזמרת לינט המופיעה בטורקיה, לנסרין קדרי ולמשה פרץ. "הרחבתי את הפעילות של היצירה שלי גם לאחרים, ראיתי שזה עושה לי טוב, יש בזה משהו נדיב וזו אחת השלוחות של הקריירה שלי".

     

    אם יש שיר טוב, למה לא לקחת לעצמך?

     

    "אני יודעת בפנים מה שלי ומה לא, וכשאני יודעת שאני הולכת לכתוב למישהו שיר, לא אקח לעצמי בחיים. יש לי איזה סדר בראש".

     

    דיקלה תעלה גם על במת תיאטרון, במחזמר של שירי ביאליק בתיאטרון הבימה, 'מאחורי הגדר', בתפקיד הזמרת שמחברת בין חלקי העלילה. "הולכת לשיר שבעה שירים בתוך המחזה ואלחין גם כמה שירים של ביאליק מחדש. זה מלחיץ. לא הופעתי אף פעם בתיאטרון ויש ממני ציפיות. הכל חייב להיות מאוד מדויק".

     

    נשמע שאת לקראת הרפתקה. הרפתקאות זכורות על הבמה?

     

    "אירחתי את היהודים בהאנגר בנמל. התחלתי לבצע את השיר שלהם 'הימים שלנו', בשיא הדרמה. יש שם אנרגיות חזקות של רוק. ובסיום השיר יש איזה בום שחותם, כשתום ואורית על הבמה. אני משחקת אותה רוקיסטית וכולי עפה על עצמי. עשיתי תנועה עם הרגל כזה למעלה, של בעיטה. נעל העקב נזרקה ופגעה למישהו במצח, והוא תפס אותה. אני עומדת ככה בלי נעל והם על הבמה מתים מצחוק, גם הקהל נשפך, והנעל עוברת מאחד לאחד עד שהגיעה אליי".

     

    מה הייתה חוות הדעת?

     

    "אמרתי לעצמי, 'מזל שאני שמה טלק שם'".

     

      

     


    פרסום ראשון: 09.07.18 , 23:39