כשהאדמה רעדה
בדיוק היום לפני 91 שנה רעדה האדמה בארץ ישראל וגרמה להרס אדיר ולמאות הרוגים בטבריה, רמלה, לוד וירושלים. חיים אוחנה בן ה־96, דור 11 בטבריה, זוכר היטב את הרעש הנורא ההוא. "כל האנשים רצו החוצה לחצר, עמדו מכוווצים, בעיניים היה פחד. הרבה בתים נחרבו. בשבוע האחרון אחרי כל רעידה באזור הכינרת אני פותח מהר את המחשב לבדוק באינטרנט את עוצמת הרעש". נעם ברקן יצאה למסע בזמן בעקבות האסון של 1927 והפחד שהפרק הבא בפתח
זה קרה היום בצהריים בדיוק לפני 91 שנים, ב־11 ביולי 1927. האדמה רעדה בעוצמה. קירות הבתים היטלטלו מצד לצד. התושבים המבוהלים נמלטו החוצה; זה ארך רק שבע שניות — אבל ההרס היה עצום. המוקד היה בצפון ים המלח אך הורגש היטב גם בטבריה, בצפת וביישובים הסובבים את הכנרת. בכל הארץ נאמדו מאות הרוגים, כאלף פצועים ועוד עשרות אלפי תושבים שנותרו חסרי קורת גג. כבר שנים מזהירים המומחים שרעידת אדמה חזקה מתרחשת בישראל אחת לשמונים עד מאה שנה. עכשיו תושבי טבריה וסביבות הכינרת מרגישים זאת היטב. פעם אחר פעם. ביניהם גם חיים אוחנה, בן ה־96, שהיה בן חמש כשהאדמה רעדה.
בשביל חיים אוחנה, שיחגוג בעוד חודש יום הולדת 96, האדמה שמיטלטלת בשבוע האחרון כמו ספינה על ים סוער — זאת תזכורת לרעידת האדמה הגדולה שחווה כשהיה כמעט בן חמש. "גרנו בשכונת מימוניה, ליד קבר הרמב"ם. הייתי עם אחותי הגדולה, מסעודה, שהייתה אז בת שבע ועם אמי, אסתר. אבי, אהוליאב אוחנה, נפטר חצי שנה לפני שנולדתי. לא הבנתי מה קורה, כולנו רצנו מהבית החוצה לחצר. כולם עמדו מצופפים ביחד", הוא מספר ומביט על הכינרת, הנשקפת ממרפסת ביתו. בדיוק מעל מוקד הרעידות שפוקדות את האזור בשבוע האחרון. "בטח שאם היו מספרים לי ש־91 שנים אחרי ישאלו אותי שאלות על מה שקורה — לא הייתי מאמין", הוא אומר וצוחק.
"אני זוכר שיצאנו מהבית. אז לא היו קומות, היו כמה מדרגות. התקבצנו בחצר הקטנה ליד גדר אבנים. כולם היו מכווצים. בעיניים של האנשים היה פחד, חשש, דאגה. שנים אחרי, אנשים עוד דיברו על הרעידה ההיא. הבית שלנו לא נהרס. עד היום הגדר והבית עומדים במקומם, אבל אני זוכר שהייתי הולך ורואה בתים שנחרבו. כל האנשים בעיר היו אומרים 'הנה הבית של זה נהרס והבית של ההוא נהרס. ההרגשה הייתה של פחד. המחשבה שבית שעד לפני כמה ימים עמד ופתאום הוא נהרס — הייתה מפחידה. זאת הרגשה שהייתה שנים בלב של האנשים. רק כשגדלתי, בגיל עשר בערך כשהתחלתי ללמוד גיאוגרפיה, למדתי על השבר הסורי־אפריקאי והבנתי את משמעות הדברים. סדרה כזאת של רעידות אדמה כמו בימים האחרונים אני לא זוכר מאז הרעידה הגדולה לפני 91 שנה".
חיים אוחנה, דור 11 בטבריה, נצר למשפחת חכמים בעיר, חי עם אשתו הדסה בת ה־83. משפחתו של אוחנה מתגוררת בטבריה מאז שנת 1603. אביו עסק בתלמוד תורה. אוחנה, איש מיוחד, חביב וצלול להפליא, נישא להדסה ב־1951, ויחד גידלו את ארבעת ילדיהם. במשך השנים עבד כטכנאי מכשור רפואי ואפילו נשלח מטעם האו"ם ללמד עבודה עם ציוד רפואי בארצות נחשלות. אחרי שפרש לגמלאות החל להדריך טיולים בארץ ובחו"ל. מאז שיצא לפנסיה ועד היום הוא מתנדב בארגון נכי צה"ל. בשנה שעברה פירסם את ספרו "קרי־שמע על שפת הכנרת", שמתאר את זיכרונות ילדותו בעיר.
בנם של חיים והדסה, נעם, עובד ממש על קו החוף, באחד מבתי המלון בעיר. בכל פעם שהאדמה רועדת הלב שלהם רועד איתה, מחשש. "אני מפחדת מהרעידות", מודה הדסה. "בלילות היא מרגישה כל רעידה קלה", מחייך אליה חיים. "ברעידה הגדולה בשבוע שעבר, צעקתי לו: 'חיים! רעידת אדמה', משחזרת הדסה, וחיים מודה: "אני נשארתי במיטה. אמרתי, מה שלא יהיה אני נשאר כאן". אבל כשרעידות האדמה מסתיימות אני פותח מהר את המחשב לראות את הפרטים. מה העומק של הרעש, איפה המוקד, מה העוצמה. אני מסתכל על הכינרת ודואג לנעם שנמצא ממש סמוך למוקד".
אצבעות שותתות דם
חיים חצב, חוקר תולדות טבריה ומספר את סיפוריה, מתעמק בין היתר גם בשורשיהן של משפחות ותיקות בעיר, כאלו שנמצאות בה ב־300 השנים האחרונות. הרעידה של 1927 אמנם חוללה שמות בעיר, אבל 90 שנה לפני כן, בשנת 1837, אירעה באזור רעידת אדמה קשה אפילו יותר שהחריבה כמעט כליל את צפת ואת טבריה. אגב, בטבריה, הנזקים הגדולים נגרמו גם מגלי צונאמי ענקיים שעלו מהכינרת והיכו בחוף. בכלל, אם הפער בן 90 השנה יישמר, הרעידה הבאה צפויה ממש בכל רגע. באותו רעש קטלני לפני 181 שנים נהרגו 600 מתושבי העיר — כשליש מהאוכלוסייה דאז.
חיים חצב אסף עדויות כתובות מהרעידה ההיא שנשמרו אצל המשפחות הוותיקות בעיר. "האדמה התנועעה תחתיי, מן ההרים נידרדרו שברי סלעים", כתבה אחת התושבות שאיבדה את כל משפחתה ברעש האדמה. "מלאת פחד השקפתי אל העיר למטה, שם נשארו היקרים לי מכל — בעלי וילדיי. אלוהים אדירים! לא שבתי לראותם מעולם!!! השקפתי על חומות העיר, בקיעים נִבעו בהם. הכול זע ונע. לא ראיתי דבר מלבד ענן אבק עבה וכהה שכיסה את כל העיר, אחר כך נשמע כקול רעם בגלגל, ונשמעו זעקות זוועה ויללות מפי אלפים. "מתעלפת צנחתי ארצה. בעד הפרצות שבחומות העיר התפרצו תושבים מבוהלים נושאים עימם חלק מהרכוש, או שאר בשרם הפצוע, או גופת אדם רצוצה. העיר כולה תל חורבות. עמלתי כל הלילה לגולל את האבנים מעל גוויות ילדיי. אצבעותיי שתתו דם. איש לא עזר לי".
באותה רעידה של 1837, אומר חצב, היו בצפת לבדה מעל 2,000 הרוגים. "צאצאים של טבריינים שנפגעו באותה רעידת אדמה סיפרו שהם בנו את הבתים מחדש בדיוק באותו מקום. אבני הבזלת התפרקו מהבניין אבל לא התנפצו, כך שמעל חורבות הבתים נבנו מחדש הבתים. ייתכן שחלק מהבתים של טבריה היום — נבנו על חורבותיהם. אנחנו יודעים שבאותה רעידה כמעט כל האוכלוסייה נשארה ללא קורת גג, במצב כלכלי מאוד לא טוב. אותה רעידה התרחשה בחודש ינואר, בשיא החורף".
"שיישאר על רטט"
גם רעידת האדמה של 1927 הייתה הרסנית. בין 350־500 הרוגים בכל רחבי ארץ ישראל. "אז המוקד היה באזור ים המלח, עכשיו המוקד הוא כאן", מסביר חצב. "תושבים מספרים לי שהם קנו אוהלים ומתכננים לעשות את הלילה בחוף הכינרת, שם אף תקרה לא יכולה לקרוס עליהם. כשאני שואל אם הם לא מפחדים מצונאמי בכינרת, עונים לי 'לא, היום בכינרת אין מים'. אנשים נכנסו לסוג של חרדה. בגלל שאנחנו על רטט כבר שבוע, אנשים מרגישים שאולי מישהו מנסה לרמוז משהו, כאילו זה סימן. זה ממש כאן, בכינרת. קרוב לבית. גם לא היה מצב של רצף כל כך גדול של רעידות. אנשים מקווים שזה יישאר על מצב רטט ולא יהפוך לרעש אדמה גדול. היום אפשר לראות טבריינים שמתפללים לרבי מאיר בעל הנס, שיעשה נס ולא יביא עלינו רעידת אדמה בדרגה של 6.2 בסולם ריכטר".
גם ראש עיריית טבריה, יוסי בן דוד, לא מסתיר את חששותיו. "רעידת אדמה תופסת אותך כשאתה הכי לא מוכן", הוא אומר. "בכל הנוגע לתמ"א 38 יש פערים גדולים מדי בין המרכז לפריפריה. הממשלה חייבת לקבל הכרעה דרמטית ולהאיץ את הקצב, לתת יותר כסף למשרד השיכון. האובדן בנפש והנזקים ברכוש יהיו גדולים לאין ערוך מההשקעה של המדינה. קיבלנו השבוע אזהרות מכיוון בטן האדמה, זה הזמן לפעול". לא פשוט למצוא תיעוד של רעידת האדמה מ־1927. התמונות בשחור לבן שמעטרות את הכתבה הזו הגיעו לפני כשנתיים לידי פרופ' ארנון סופר מהחוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה של אוניברסיטת חיפה. מדובר באלבום תמונות נדיר של צלם עלום שם, שתיעד את ההרס שגרמה רעידת האדמה. פרופ' סופר העביר את האלבום לעמיתו, פרופ' משה ענבר, מומחה לחקר רעידות אדמה שלא הסתיר את התרגשותו מהחומרים.
גם בקיבוץ בית זרע קיים תיעוד נדיר מאותה רעידה לפני 91 שנה. ברכה בנתור, רכזת הארכיון של הקיבוץ, יודעת לספר שרעידת האדמה של 1927, היא שלמעשה נתנה דחיפה משמעותית להקדמת העלייה על הקרקע ולהקמת הקיבוץ. "הרעש אמנם נמשך שניות מספר אך היה די בהן להפוך את הכפר אום ג'וני לגל חורבות", נכתב בעדות של אלכס פרג ז"ל, ממייסדי הקיבוץ, ששמורה בארכיון. "בלהט הקיץ נשארנו ללא קורת גג לנו, לטפנו ולרכושנו. מטעם המוסדות הציעו לנו אז צריפים ואוהלים. אך אנחנו דחינו כל הצעה מסוג זה. עייפים היינו מנדודים וסידורים ארעיים ונחושה הייתה החלטתנו לעבור מיד לנקודת קבע".
לפנייה לכתב/ת 
