ירדנה ארזי, עכשיו בריקודי עם

אמנם מאחוריה כבר כמעט חמישים שנות קריירה, אבל ירדנה ארזי עדיין מופתעת מכמות האהבה שלה היא זוכה. אחרי "ישראל שלי", שיר ההורה הרשמי שנכתב לחגיגות ה־70 שאותו ביצעה יחד עם ליאור נרקיס, עכשיו תורו של פסטיבל המחולות בכרמיאל שייפתח בעוד שבועיים להקדיש לה מחווה. במופע, שיתקיים באמפי כרמיאל ב־26 ביולי, תופיע ארזי כשמאות רקדנים יחוללו סביבה. "זה לא מובן מאליו שאחרי כל כך הרבה שנים אתה מצליח להגיע לכל כך הרבה אנשים ולגעת בהם", אומרת ארזי. "בפרספקטיבה של זמן אני קולטת כמה שירים ששרתי עדיין נשארו וכמה הקהל אוהב אותם, שר, רוקד אותם, וזה מרגש".

את אוהבת ריקודי עם?

"ברור. שמונה שנים הייתי בצופים ורקדתי ריקודי עם עד שהתגייסתי לצבא".

גם ההצלחה של "ישראל שלי" משמחת אותה. "תירגמו את השיר לכל כך הרבה שפות וביצעו אותו בכל כך הרבה ערים ומדינות", היא אומרת. "כשאתה רואה כמה הרבה אנשים בכל הגלובוס רוקדים את השיר הזה בביצוע שלנו, זה בלתי נתפס ומרומם את הנפש. מחזיקים ידיים בכל העולם היהודי — באיטליה, פינלנד, הונגריה, דרום־אפריקה, ארגנטינה, פרו ואוסטרליה — ושרים את השיר ורוקדים. זה פשוט ניסים ונפלאות. פלאי פלאים. זה נשמע כמו קלישאה, אבל שיר שהקלטתי מאחד את כל היהודים באשר הם. רקדו אותו במסיבות סיום של בתי ספר וגנים, זקנים וילדים. גם בכרמיאל יעשו הצדעה לשיר".

מה סוד הקריירה הארוכה שלך?

"אין לי איזו נוסחה. מה שכן, אני בנאדם שחולם חלומות ומנסה להגשים אותם. בעלי היקר נתן תומר הוא המפיק שלי, זה שמאפשר לי להגשים את החלומות. אם אין לך את האנשים המתאימים סביבך, זה בלתי אפשרי. שום כישרון לא יעזור".

כשאחרים חששו לשיר שירי מחאה, ארזי העזה. "הביתה", שיר המחאה שכתבו לה אהוד מנור ויאיר קלינגר, ויצא לרדיו בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה בשנת 1983, קרא לנסיגת צה"ל מלבנון ועורר סערה ציבורית. לימים הפך השיר מזוהה עם המאבק לשחרור החיילים החטופים וגלעד שליט בפרט. "חטפתי אז על הראש, אבל זה לא הפריע לי", היא אומרת. "עד היום זה אחד השירים החזקים בהופעה שלי. הייתה אז תחושה שדברים עוד ישתנו לטובה. אני תמיד אופטימית. אני חושבת שמחשבה חיובית מובילה לזרם חיובי. אם לא הייתי אופטימית, אולי לא הייתי פועלת כמו שאני פועלת. אני מונעת מחדוות יצירה, ממחשבה חיובית. אומרים לי שאני נאיבית, אבל אני מהרהרת ביני לביני שטוב לי ונעים לי ככה".

ההצלחה הגדולה של המופע המשותף של ארזי והגבעטרון, שרץ כבר שנתיים וחצי, מפתיעה אפילו אותה, למודת הניסיון. "אני חושבת שהמופע הזה הוא מסע רגשי מעבר לממד המוזיקלי שלו", היא אומרת. "יש כאן ממד של התרפקות, געגוע גדול למשהו שהיה ואיננו. יש אנשים שחזורים אל המופע כמה פעמים, יש אנשים שאפילו בוכים. כל אחד והישראליות שלו. זה נורא אינדיבידואלי. אתה מתמסר לחלום האוטופי של מדינת ישראל. אני מאוד נהנית לשיר עם החבורה המופלאה הזאת, שחלקם כבר עברו את ה־80. אני מרגישה איתם בבית, חלק מהם. אחד הדברים המרגשים זה המעטפת המוזיקלית העדכנית לשירים".

מה לאחל לך לשנים הבאות?

"שמה שאני חווה לא ייגמר לעולם, וכמובן הרבה בריאות. למדינה? שנשמור על השפיות, על השכל הישר ועל הצניעות. צניעות מקפלת בתוכה עולם ומלואו — היא גם ואהבת לרעך כמוך, שהוא ערך עליון בעולמנו".