"אני רוצה להגיד את הדברים בצורה הברורה ביותר, באמצעות הזעקה היהודית הנושנה: 'העיירה בוערת'". את הדברים האלו אומר מי שאמור להיות המדד האולטימטיבי לכל מה שקורה בקולנוע הישראלי, ונחשב ללא ספק ליוצר הכי מצליח פה בארבעים השנים האחרונות: אבי נשר, אדם שמבין דבר או שניים באיך הקולנוע עובד וגם מה חושב הקהל. "יש כאן סכנה אמיתית ומוחשית, שהולכים לסיים ולהרוס את תור הזהב של הקולנוע הישראלי שהיה בארץ ב־15 השנים האחרונות. מה שרגב עושה ומה שהוועדה שלה עשתה מקביל למינוי ועדה שתציע רפורמה ותפרק למעשה את תעשיית ההיי־טק הישראלית — את השגריר הכי טוב שיש לנו כנגד הבי־די־אס ובכלל. זו פגיעה בחוסן הלאומי. מעשה לא פטריוטי בעליל".
נשר שאחראי לשוברי קופות כמו "סוף העולם שמאלה", "הלהקה" ו"דיזנגוף 99", לא יודע את נפשו מרוב צער כשהוא שומע על הצעדים של רגב — ולא רק הוא. תעשייה שלמה, שבמשך חודשים הייתה נתונה בחרדה, זועקת כעת אחרי מסיבת העיתונאים שבה הכריזה השרה רשמית על "רפורמת רגב לקולנוע", שאמורה לצאת לדרך אחרי שתעבור בכנסת.
"זו שרה שהבהירה בצורה חד־משמעית: היא רוצה להרוס את מה שיש פה, אין מילה אחרת", אומר מוש דנון, יו"ר האקדמיה לקולנוע ואחד המפיקים החשובים בתעשייה. "ואני אפתיע אתכם: יש דברים שאני מסכים איתה. יש דברים שצריך לתקן. אבל זה לא מה שקרה כאן. הכל פה נעשה תוך ליבוי שנאה והסתה. להגיד שהקולנוע הישראלי לא מייצג את כל פלחי החברה — זה פופוליזם טהור. אז כן, כנראה לא כל מי שיוצר זכה לאוזן הקשבת ולקריאה נכונה של תסריטיו בקרנות. אז בואו נבדוק באמת".
הכעס של דנון, כמו אחרים בתעשייה, מלובה אחרי שנים של עימותים מתוקשרים מול השרה, ובראשם בשני טקסי האופיר האחרונים. לעומתו, דווקא הכעס של נשר — יוצר שהתנהל תמיד בדיפלומטיות מול רגב — פחות צפוי. נשר הוא הרי "עוף מוזר" בתעשייה, וגם ידע לא מעט עימותים עם חלק מאנשיה, כולל טענות לקליקות. האחרון קרה לפני כחודשיים, כשהודיע בראיון ב"וואלה" שהוא מושך את סרטיו מתחרות פרסי אופיר, בטענה שסרטיו מקופחים שם באופן תמידי. השרה רגב אמרה אז בתגובה כי דבריו מוכיחים שהקולנוע הישראלי מתנהל כ"מועדון סגור" הדורש שינוי מאסיבי — במה שמהווה את ההצדקה הקבועה לצעדים הדרסטיים שעליהם הודיעה שלשום.
"רמה בורשטיין היא יוצרת חרדית, מני יעיש מזרחי, ארי פולמן אשכנזי. יש כאן יוצרים מכל קצות הארץ, מכל סוג ומכל פריפריה. הטענות כאילו הקולנוע הישראלי ככלל מנוהל רק על ידי גברים אשכנזים לבנים הן עורבא פרח", אומר נשר, שבסיפור הזה מתייצב לחלוטין לצידן של קרנות הקולנוע. "רגב קפצה על הסיפור שלי עם האקדמיה, וניסתה לשייך אותי אליה, אבל זו הייתה טענה נקודתית שלי על משהו שדורש תיקון. לגבי רגב, אני לא מכיר אותה, אני חושב שהיא אישה נבונה וחכמה מאוד, אבל אני לא מבין את המקום שממנו היא באה עכשיו".
גם השחקן ליאור אשכנזי שנקלע לעימות בעבר עם רגב חושש. בשיחות סגורות אמר על השרה דברים קשים. בתגובה לפנייתנו הסכים להגיד: "אין לי אפילו כוח לדבר על הרפורמה הזאת. אני לא רוצה להגיד מה שאני חושב".
לעומתו שמוליק מעוז, שביים את אשכנזי ב"פוקסטרוט" — הסרט שעורר יותר מכל את חמתה של רגב ומייצג אולי יותר מכל את הקרע ביחסים בינה לבין היוצרים — לא שותק. "קשה לבנות וקל להרוס", אומר מעוז. "החזרנו את הקהל הישראלי לבתי הקולנוע, הפכנו לשם דבר בזירה הבינלאומית, רואים את הסרטים שלנו בכל פינה בעולם. שגרירים וקונסולים ברחבי העולם אומרים לי שהקולנוע שלנו הוא הכלי ההסברתי הכי אפקטיבי שיש להם ביד. שהקרנה אחת שווה עשרות כנסים, פאנלים וארוחות ערב חגיגיות. אבל שרת התרבות לא מתעניינת בעובדות ובנתונים. היא גם לא ממש מתעניינת בתרבות - רק ברייטינג שלה".
הרכב מנצח לא מחליפים
את עיקרי הרפורמה, שמושתתת על דו"ח של ועדה שמינתה רגב לבחינת קרנות הקולנוע — הגוף המממן העיקרי כיום של סרטי הקולנוע הישראלי, אפשר לחלק לשתי המלצות מרכזיות, שאמורות להפוך לעובדה עם אישור תיקון חוק הקולנוע שיוזמת רגב: הראשונה והשנויה ביותר במחלוקת היא החלפת מערך ה"לקטורים" בקרנות הקולנוע, הגוף המממן המרכזי של התעשייה, שפועל עצמאית וממומן כמובן מכספי ציבור. "לקטורים" הם קוראי התסריטים של הקרנות. זהו תפקיד שממלאים ברוטציה אישים מהתעשייה — שמכריעים על בסיס תסריט איזו הפקה תצא לדרך, מי יקבל רק מענק סיוע או השלמה, ולמעשה חורצים את גורלות הסרטים. גופים אלה, טוענים רגב מחד ולא מעט יוצרים שתסריטיהם נדחו על ידי הקרנות מאידך, מתנהלות כקליקה סגורה ולא שקופה.
אולי בכל זאת יש בעיות בתעשייה? הכעס על הקרנות הוא לא רק מצד רגב.
"אנחנו בימי מונדיאל", אומר נשר. "אז אומר בפשטות: הרכב מנצח לא מחליפים. היום במשחק של קרואטיה, אף אחד לא היה מעלה על דעתו להחליף את ההרכב ולא לתת למודריץ' לשחק. אין שום סיבה להחליף או לחבל בקרנות שעושות עבודה מצוינת והביאו לתור הזהב הזה. אנשים שוכחים שלפני חקיקת חוק הקולנוע היו כאן 20 שנות חושך. אתן לך דוגמה: הוזמנתי לא מכבר לאחת המסגרות היוקרתיות של פסטיבל טורונטו, והרציתי בפני תסריטאים אמריקאים איך לעשות סרטים מצליחים. אני אבי הרמת־גני, מרצה על הצלחה בקולנוע לאמריקאים. מוכר קרח לאסקימואים. ויש לזה סיבה: זה לא רק אני או פולמן או סידר. את ההצלחה בקולנוע הישראלי והפיכתו למותג אנחנו חייבים לקרנות".
מדובר בדיבה
מי שעומד במרכז הסערה של רגב הוא אחד האנשים החזקים בתעשייה ששמו לא מוכר כל כך לציבור הרחב: כתריאל שחורי. מאז 1999, עומד שחורי בראש הקרן הגדולה והחשובה בארץ. קרן הקולנוע הישראלי בראשותו האחראית לסרטים כמו "חתונה מאוחרת", "ללכת על המים", "סוף העולם שמאלה", "ואלס עם באשיר" וכמובן "פוקסטרוט" — שלגביו נקלע לעימות ישיר עם רגב.
שחורי טוען שכל תהליך עבודת הוועדה שבדקה את הקרן שלו וקרנות נוספות — שהן בעצם סיבת קיומה של הרפורמה — היה לקוי ואף תמוה: "באתי לדבר שם, ונתנו לנו שעה. וזה בוועדה שאמורה לבדוק איך אנחנו מתנהלים. חברי הוועדה לא טרחו לבוא לקרן, לראות את האופן שאנחנו עובדים. כלום. העברנו אינספור מסמכים. לא ניתנה לנו ההזדמנות להגיב כמו שצריך על המסקנות. הטענות שעולות על מועדון סגור ו'יד רוחצת יד' הן על גבול הדיבה. תסתכל על הסרטים שמופקים על ידינו בעשור האחרון. הכל שקוף, כל סרט אפשר לדעת מי היה הלקטור, ומה היו הסיבות לדחייה".
אם הכל עובד מצוין למה יש טענות קשות מצד יוצרים שנדחו?
"פשוט מאוד: בשנה שעברה הוגשו 195 תסריטים, ויכולנו לתמוך רק ב־12. אגב, אם השרה רגב באמת רוצה לעזור, פשוט שתביא עוד כסף".
רגב אמרה במסיבת העיתונאים שלו הייתה עכשיו בתחילת הקדנציה שלה הייתה פועלת לבטל את הקרנות לחלוטין ומקימה במקומן גוף שינוהל על ידי משרדה. הצעה זו אכן הועלתה כאופציה על ידי הוועדה שמינתה, ואחת הסיבות לנפילתה היא התנגדות גורפת של היועצת המשפטית של המשרד, שהבהירה כי הדבר "אינו תואם מדינה דמוקרטית".
במקום זאת, הצעד הדרסטי ביותר שעליו הודיעה רגב, הוא שמעתה 70 אחוז מהלקטורים יגיעו ממאגר מפוקח של משרד התרבות, ולא מהתעשייה עצמה. הלקטורים החדשים לא יהיו חייבים להיות בעלי הכשרה בקולנוע, אלא גם בתיאטרון וספרות, מה שמביא לחשש בתעשייה שמי שיקבעו את גורלם יהיו אנשים בלי מושג ירוק בקולנוע, ובקיצור — מקורבים פוליטיים. "להביא לקטורים שהם לא אנשי קולנוע, זה האבסורד של האבסורד", אומר נשר. "זה כאילו שאני הייתי הולך לשפוט בפרס ספיר. תסריטאות, כמו ארכיטקטורה, זה מקצוע, והבנה בו לוקחת שנים".
יכול להיות שתפסיק לעשות כאן סרטים?
"אני כבר לא אזוז מכאן, אבל זו נקודה חשובה: אנשים כמו ארי פולמן, יוסף סידר, אהרון קשלס ונבות פפושדו — יוצרים כבר עכשיו בעיקר בחו"ל. הם אולי מרגישים את האסון הגדול שהולך להתרחש. זה קרה אחרי תור הזהב הקודם בשנות ה־70, אולי זה קורה שוב עכשיו: אנשים מריחים שהדבר הנפלא שקורה פה עומד להסתיים".
"חבל שאין קולנוע ימני"
מי שממחיש את נבואת הזעם של נשר, הוא הבמאי נדב לפיד ("הגננת", "השוטר"), חביב המבקרים שיצר שני סרטי ארט־האוס ישראליים מוערכים. סרטו השלישי כבר צולם ונערך בפריז. על אף שלפיד מבהיר שזה משום שהוא מבוסס על סיפור בצרפתית. במקביל הוא לא מסתיר את דעותיו הפוליטיות. "התחושה שלי היא שהמדינה הולכת ונהיית טוטליטרית, וימיו של קולנוע יחסית חופשי קצובים. שיהיה ברור: אנחנו הבמאים לא מסכנים. במדינת ישראל יש מספיק ציבורים אחרים שסובלים מדיכוי והשתקה הרבה יותר מאיתנו. לכן במאי קולנוע ישראלים לא צריכים להתלונן ולבכות, צריך לצאת למלחמה או לשתוק".
לפיד גם שם את האצבע על הטענה המרכזית שעולה בין השורות מדברי רגב ותומכיה: הציבור המרכזי שלכאורה ממודר מתעשיית הקולנוע הישראלי הוא הימין. "דווקא בגלל זה חשוב לי להגיד: אני ממש מצר שאין בארץ קולנוע ימני אמיתי. שלא קם בארץ איזה קלינט איסטווד, שעושה סרטים לאומניים ופטריוטים בלי חשבון. אבל הרפורמה של רגב תעשה בדיוק ההפך, תצמצם את השיח".
"מה שרגב עושה בעצם זה להקים מועדון סגור משל עצמה", אומר דנון. "ויותר מזה: מועדון שירוויח הרבה כסף". דנון מתייחס להמלצה המרכזית השנייה של הוועדה, שנקראת בשם קוד "חוכמת ההמונים". מעתה חלק מהתקציב יילך בדיעבד לסרטים שכבר הצליחו להביא קהל. צעד שנתפס ככזה שנועד להיטיב עם מפיקים פרטיים שישקיעו בקולנוע מסחרי על חשבון האמנותי, או חשוב מכך: פוליטי. כמו "פוקסטרוט", למשל.
"מעגל לקטורי ממשלתי המתערב ביצירות ובתכנים קריאטיביים של יוצרים במדינת ישראל הוא דבר פסול מיסודו ומטריד מאוד", אומר הבמאי גיא נתיב. "צנזורה על רקע פוליטי היא דבר ששייך למשטרים חשוכים. לפי הדרך שמנסה לטוות רגב, סרטים כמו 'אוונטי פופולו', 'החיים על פי אגפא', 'ואלס עם באשיר', 'הכלה הסורית', 'גן עדן עכשיו' ו'לבנון' לא היו עוברים את מדיניות רגב ולעולם לא היו מקבלים תמיכה, בגלל שהם נחשבים 'אנטי־ישראליים'".
יכול להיות שהכל אישי? הרי רגב הכריזה על הקמת הוועדה לבחינת הקולנוע יום למחרת טקס האופיר הסוער בספטמבר 2016, שבו התקבלה בזעקות בוז על ידי יוצרים. בטקס שלאחריו כבר לא הוזמנה, צעד שלו אחראי בין היתר יו"ר האקדמיה דנון, וחילץ ממנה תגובה זועמת לא פחות. "האם יכול להיות שהיא פועלת מנקמנות אישית?", שואל דנון. "יכול מאוד להיות. יש כאן אמירה של 'אני אראה להם, אחסל אותם'. ההתנהלות שלה מראה שכוונותיה לא טובות ולא נובעות מדאגה אמיתית לקולנוע. מכל הכותרות המפוצצות — מה זה עזר לכל אנשי הפריפריה שהיא לכאורה מייצגת? אני מגיע מהפריפריה ומסתובב שם, לא היא. אבל היא לא באה לתקן, היא באה להרוס".
ממשרד התרבות נמסר בתגובה: "הרפורמה באה לפתוח את השורות ולאפשר לשחקנים חדשים להיכנס ולהשפיע. מרבית איגודי היוצרים מסכימים שתעשיית הקולנוע מדירה קהלים שלמים באוכלוסייה הישראלית. הוועדה הסתמכה בדבריה על ניתוח נתונים מקצועי של חברת 'תפן' ועל דבריהם של נציגי הקרנות. בתום כל מפגש בו התבקשו הקרנות להגיב על הסוגיות שעמדו על הפרק ושאף התפרסמו בקול הקורא שפורסם במרץ 2017, הוצע להם להגיש כל חומר בכתב. צר לנו על חוסר הדיוק שמיוחס לנציגי הקרנות. בקרוב תועלינה הקלטות של הדיונים, כך שהציבור יוכל להיווכח במו אוזניו לכל מה שעמד בפני ועדת הקולנוע, שערכה דיון ומחקר מעמיקים עם מכלול הגורמים בתעשייה. משרד התרבות מכחיש כל טענה לנקמנות ומבקש להבהיר כי כל טענה כזו הינה שקרית וללא כל אחיזה במציאות".
