אלי וקלוד/ ארבעה אירועים השפיעו על העולם לאחרונה יותר מכל דבר אחר. חילוץ הנערים התאילנדים, רעידות האדמה בטבריה והסביבה, המונדיאל ו... הטראש אייל נגד אביב. חחח.
עוד אשוב למונדיאל ולנערים. אבל לפני כן אני רוצה לספר על שני אנשים שהשפיעו על חיי הצעירים והבוגרים. אחד היה במאי סרטים דוקומנטריים בשם קלוד לנצמן, ולשני קראו אלי כהן.
אז לגבי קלוד, כשהופעתי לא מזמן במסגרת צעדת החיים במחנה בירקנאו שבפולין, נזכרתי שם לא מעט פעמים ברגעים מתוך סרטו "שואה". למרות שזה היה הסרט הכי ארוך שראיתי בחיים (תשע שעות ו־26 דקות) לא יכולתי לצאת באמצע לפיפי, כי הייתי משותק ממנו והמום מכאב. המבט שלי על השואה נפתח בגללו מחדש.
אני הכרתי את השואה בעיקר מאמי שחינכה אותנו בבית על שואה סובייקטיבית משפחתית, שבה כשהייתה בת 22 רצחו הנאצים את בעלה ותינוקה כשנלקחה למחנה אושוויץ. אבל אז בא קלוד לנצמן והרחיב את היריעה בסרט מלא עדויות של ניצולים, שקישר בין עבר והווה, והפך עבור כולנו את הבנת השואה ממשפחתית לאוניברסלית.
ואלי כהן? המרגל המשופם שלנו בסוריה, שסיכן את עצמו וחדר לחלונות הגבוהים במשטר הסורי, היה גיבור נעוריי. לא אשכח בחיים את הבוקר שבו קמתי בשנת 1965 לתמונת תלייתו בכיכר העיר דמשק. וכשראיתי אותו מיטלטל על החבל טולטלה נשמתי, ממש כמו שקרה לי כשגיליתי את סבי המת בסלון שלנו ברחוב ברנדיס, כשהייתי בן 11.
והנה, בסוף השבוע, כשפורסם שהמוסד החזיר את השעון של אלי כהן מאיזו ארץ אויב (איזו? איזו?) נזכרתי שהגבר הזה, ולאו דווקא שון קונרי או לא עלינו ברוס ויליס, ניסח לי בנעורים את המילים "אומץ ובדידות".
והשעון?
טוב, אז אם שכחתם, כולם הלכו אז עם שעונים. ובטח מרגלים כמוהו, שכל דקה הייתה חשובה להם. אגב, שמתי לב לעוד משהו. לכהן וכהן. לאלי כהן וליוסי כהן העומד היום בראש המוסד. כהן וכהן. המעגל נסגר.
הכי רומנטי/ הכדורגל מתיימר להיות המשחק הכי מוסרי ורומנטי בין ענפי הספורט. ולמרות שמדובר בהמון כסף, אגו, תסרוקות, אופנה וחלאסטרות משוגעות של האוהדים הפנאטיים, יש בכדורגל המודרני כמות שופטים שלא הייתה מביישת את בית המשפט העליון. יש לו קהל של משוררי יציעים, שדרים מוטרפים כמו נדב יעקבי המתוק שצווחים את נשמתם בכל מהלך, כאילו הגורל מחבק את הכדור. וכשאני ממצמץ לפעמים ומפסיד את השנייה שבה הכדור נכנס לרשת, לפחות יש בכדורגל גם את רעיון הריוויינד. כי זה המקום היחיד שאפשר לחזור בו לאחור בזמן.
אבל למרות כל אהבתי וסגידתי למשחק, מעולם לא חלמתי להתרחץ באגלי זיעתם של מראדונה או מסי ואמבפה (אולי בזיעתם של יעקב חודורוב ורפי לוי, גיבורי ילדותי). אבל רעיון הזיעה תפס אותי חזק במונדיאל כשראיתי כדורגלנים מיוזעים מכל האומות מתחבקים באושר מנצחים ותוגת מפסידים.
אישית, עברתי חודש נפלא באצטדיון הפרטי שלי, הקרוי "אצטדיון הסלון על שם אמי מימי", שם הבנתי שאין כמו הכדורגל לייצר לנו עולם אולי לא אידיאלי, אבל עולם שבו שחורים, לבנים, מוסלמים ויהודים מתערבבים זה בזה. הכדורגל ניצח את המדוכאים, את תחושות הכלכלה הרעועה בבריטניה, את החוליגנים ברוסיה ואת האייתוללות מאיראן.
והכי מרגשים בשבילי היו היפנים, שעד למונדיאל התייחסתי אליהם רק בתור הקמיקאזים האכזריים שהתאבדו עם המטוסים שלהם על המשחתות האמריקאיות במלחמת העולם השנייה ושאמרו עליהם שהם רובוטים. והנה, בסוף המשחק נגד בלגיה, כשהם עמדו והזילו דמעות יפניות קורעות לב, נזלו דמעותיי לתוך קערת הסושי שהזמנו בג'ירף והרסו לי את הסשימי.
להאמין באהבה/ מתי הפסקת להאמין באהבה? שאלה אותי פעם פסיכולוגית זרוקה שהלכתי אליה לטיפול בשנות ה־70 (אולי בגלל שלא הצלחתי להתאהב בה).
"אני אולי לא מאמין בביטוחי חיים, אבל באהבה בטח מאמין", עניתי וישר עזבתי אותה.
אז תמיד האמנתי שכשהאהבה באה בצרורות הכל משתנה בתוכך וסביבך, והמונדיאל הוכיח לי את זה עוד יותר.
נכון, המוות לא עבר מהעולם. אבל עובדה שבגלל המונדיאל, הסלון שלי החל להתאושש. כלומר, עציצי הפרחים על המדפים פרחו. הספרים התיישרו בנגינות ההמנונים של הארצות. האמונות, ולא רק התפלות, חזרו אליי, בעיקר האמונה ברוחו של האדם. וגם שבתי להאמין ברעיון השכר והעונש (נניח היפנים נרדמו, אז הבלגים הענישו אותם בגול מהיר) - משפט כדורגל נפלא.
חודש ימים התגלגל פה כדור של אהבה. לנון וכל שאר הזמרים כמוני שמטיפים לאהבה (לאב לאב לאב) מרוצים כי שוב הבנו שווי קן מייק דה וורלד בטר.
והפסיכולוגית ההיא? חזרתי אליה לטיפול בשנות ה־80. אבל לא העזתי לשאול אותה אם מצאה אהבה בעצמה. היה לה כלב שאהב אותה. והיה לה מצמוץ חזק בעיניים. זה מה שאני זוכר.
שיא הבדידות/ בשבת שעברה, בהפסקה באחד המשחקים הכי משעממים (אנגליה נגד שוודיה), יצאתי לשאוף אוויר ונתקלתי בצ'כונה באישה שאמרה לי ככה: "הטלוויזיה שלי התקלקלה באמצע המשחק ואני הרוסה מזה. האם אתה יכול לעלות אליי לדירה ולתקן לי אותה?"
"אני לא מבין בטלוויזיות", עניתי אוטומטית, כי חששתי שיש פה איזה טריק או מלכודת פתאים. אחר כך התייסרתי שלא עזרתי לה לסיים את המשחק המשעמם, והחלטתי לתקן לה את הטלוויזיה. אבל כשחזרתי ראיתי אותה עוצרת רמת־גני אחר, נמוך, טוב לב ופחות חשדן ממני, שהסכים ועלה איתה למעלה.
"מה מסתתר מאחורי אישה שמבקשת ממישהו זר להדליק לה את הטלוויזיה בשבת אחר הצהריים?" סימסתי לאלעדיק.
"אולי שיא הבדידות?" סימס אלעדיק.
"אולי טירוף המונדיאל", הצעתי תשובה משלי.
"אולי הטירוף שלה", אמר, "כי בעצם מה אתה יודע על אנשים בעולם הזה".
ילדי תאילנד והגמר/ שכשהציעו לי לנסוע ולראות את גמר המונדיאל בחבילת 3,200 יורו, סירבתי כי לא בא לי להידחף עם האלפים הרועשים.
אז ביום ראשון אשב לבד בגמר, ואולי אחרוג ממנהגי ואזמין את חבריי, שלפחות — אם יהיה משעמם — תהיה לנו אופציית הפלייסטיישן. אני רק מתפלל שהקבוצה הנכונה תנצח בפנדלים וגם שהפרשנית המופלאה אשרת עיני (שהיא גם שחקנית כדורגל) תפרשן את הגמר, ולא המאמנים הכושלים שכפרשנים מעזים לתת עצות למאמנים טובים מהם.
מכירים את הסיפור המפותל על הבן של הטייס צ'ארלס לינדברג שבשנת 1932, בגיל שנה וחצי, נחטף מעריסתו וביקשו עליו כופר בסך 50 אלף דולר? סיפור טראגי שהסתיים במותו של הילד.
אז לא ככה. באמת לא ככה. אבל בכל זאת, בא לי לחטוף את הכדור האחרון של משחק הגמר, ואפילו חשבתי להיעזר בכישוריו של צביקה הדר שכדור משחק אחד נפל לידיו כשהיה ביציע באחד המשחקים ברוסיה.
ולמי הייתי נותן לבעוט את הכדור האחרון? נו, ברור. לילדי קבוצת הכדורגל מתאילנד שנתקעו עמוק במערות הגשם, ושחולצו מהן השבוע במבצע, שגם הוא הפך את העולם לטוב יותר.
כמה חבל/ השבוע הלכה לעולמה אדית גאון, אמו המופלאה והאמיצה של סרן נמרוד גאון שנפל בגיל 22 במלחמת יום הכיפורים ושאני הייתי הזמר האחרון שהוא ראה בהופעה, שבוע לפני שיצא לקרב. אחרי נפילתו שלחה לי את השיר־מכתב שכתב לעמליה חברתו בצבא, ואני "העזתי" להלחין אותו. זו הייתה אחת ההלחנות הראשונות לשירי נופלים, ואחד הטקסטים הכי בועטים שאני שר עד היום: "אני חייל ואל תבכי לי ילדה, כפות בכתונת משוגעים". למזלי, הוא נשאר באלבום "דרכים", רק מפני שטכנאי ההקלטות יעקב מורנו התעקש להשאיר אותו, למרות דעתי.
אוי, כמה חבל שהמונדיאל, ובעיקר החיים, לא נמשכים לנצח, חשבתי. ואז כנגד הבאסה מהעובדות האלה הזמנתי לי מהסושייה סשימי, ועם דמעות בעיניים אכלתי אותו, עד שהכדור האחרון נבעט ונעלם לי מהעיניים.
