פרולוג. נדמה שרק אתמול התחלנו, והנה כבר ביום ראשון הקרוב גמר המונדיאל. אין ספק שהזמן עובר מהר כשבמקום לכתוב חומרים למופע חדש צופים בכדורגל (המנהל שלי שאל אותי, "עד מתי תגיד שאין לחץ, כי יש לך עד החגים?״ ״עד החגים״, עניתי לו).

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

נראה שיש הסכמה שהמונדיאל הזה היה אדיר, ושמעתי מישהו אומר שכדורגל זה משחק כל כך מרגש - רק חבל שלא משחקים אותו גם בארץ. ואכן, צריך להודות שכשחושבים על ערן לוי, ובכן, זה פחות מזכיר כדורגל בלגי ויותר וופל בלגי. אני זוכר שהלכתי פעם עם הילדים למשחק של נבחרת ישראל בטדי והנבחרת שיחקה כל כך גרוע, שאחרי המשחק הגיעו ילדים חולי סרטן במסגרת פעילות לקהילה שהם עושים כדי לשמח את שחקני הנבחרת. אגב, אחרי אותו משחק חבר שלח לי חידה: מה עושה שחקן נבחרת ישראל לאחר שהוא מנצח? התשובה: מכבה את הפלייסטיישן.

אבל גם אם ישראל לא הייתה במונדיאל הזה באופן רשמי, בואו לא נשכח שצביקה הדר תפס כדור תועה ולא החזיר. היש דבר יותר ישראלי מזה?

וכעת, לכבוד הגמר, הנה כמה שאלות לא פתורות שנותרו לי לקראת סיום המונדיאל:

שאלה 1: מאז ומעולם לא הבנתי מדוע שחקנים מתווכחים עם שופטים. הרי עוד לא נולד השופט שאמר: ״שמעו, אני ראיתי פנדל, אבל שחקני ההגנה פה ממש מתעקשים שלא היה כלום, והם מאוד נחרצים בעמדתם, אז אני חוזר בי". אבל מה שבאמת הדהים אותי זה איך גם במונדיאל הנוכחי, לאחר שהשופט הולך ל־VAR (יש לי חבר רווק שרצה להמציא VAR לדייטים שהגיעה אליהם בחורה שלא דומה לאיך שהיא נראתה באינסטגרם), השחקנים ממשיכים להתווכח. אדון שחקן, באמא שלך, הבנאדם הלך ובדק את עצמו מול המסך, למה אתה ממשיך להתווכח?

שאלה 2: האוהדים עם הגב למגרש, מכירים אותם? אלה שאחראים על השירה. אלה שמעבירים את המשחק כולו בעידוד ושירה לשחקנים, תוך שפניהם ליציע. תגידו, לא חבל? אתם בכלל לא רואים את המשחקים, אז מה בעצם הקטע שלכם? באתם לכדורגל או לקולולם? לא בא לכם להסתובב לפעמים למגרש, לפחות לוודא שאתם לא נמצאים בטעות בהופעה של עומר אדם?

שאלה 3: מנהג הורדת החולצה אחרי הגול: מה התכלית של הסיפור הזה? להשוויץ בחזיות המשונות שלכם? ממתי בעצם הורדת חולצה היא ביטוי של שמחה? באיזה עוד סקטור או מקצוע אנשים שהשיגו משהו מורידים חולצה לאות שמחה? האם אתם ראיתם פעם רופא מנתח שהשתיל הרגע לב, רץ במסדרון בלי חולצה? האם פרופ׳ כהנמן, לאחר שנודע לו שיקבל נובל, רץ באוניברסיטה תוך שהוא מוריד חולצתו?

שאלה 4: שמתי לב ששחקני כדורגל רבים יורקים על הדשא. מורידים סמאכטות, בלשון העם. עכשיו תראו, אם ספורטאים מענפים אחרים היו עושים זאת גם, הייתי מבין שזה בלתי נמנע. אבל מדוע שחקן כדורסל מסוגל להעביר ערב שלם בלי לירוק, בעוד שחקני כדורגל דופקים מוחטה כמעט אחרי כל התקפה? מה השלב הבא - תשתינו על דגל הקרן? תחרבנו גם בקו החצי?

שאלה 5: הרופאים שרצים למגרש כששחקן נפצע, הם עושים עוד משהו בהכשרה שלהם מלבד להשפריץ מהספריי שלהם על הרגל? כי ממה שאני רואה, מספיקה הכשרה של ספר כדי להיות רופא במגרשים. והספריי הזה, אם הוא באמת מעמיד על רגליו שחקן שהרגע כמעט שבר את הרגל, למה לא משתמשים בו גם כדי לרפא חולי סרטן??

שאלה 6: לפעמים מגיע רגע במשחק שקבוצה חייבת גול. חייבת. נניח כשהיא חוטפת גול שבגללו היא בפיגור ונותרו רק חמש דקות למשחק. בשלב הזה מה שקורה זה שהקבוצה מתחילה לתקוף בכל הכוח. פתאום כל המשחק שלה משתנה. היא לא מתעכבת על כדורים נייחים בהכנות ארוכות, היא מגביהה כדורים למעלה כדי לא להיתקע במרכז השדה, עושה קרנות קצרות - ונחשו מה? בהרבה מאוד מקרים זה עובד. מתברר שכשממש רוצים גול, ממש־ממש, יש דרכים להשיג אותו. אז למה לא לשחק ככה כל הזמן?

שאלה 7: השחקנים הללו שבאים לבעוט פנדל והכדור שהם בעטו לא נכנס בכלל למסגרת, יש לי שאלה פשוטה אליכם: זה לא אמור היה להיות המקצוע שלכם? האם לא על זה בדיוק משלמים לכם כסף? מי שהיה פעם במגרש אמיתי על כר הדשא מבין טוב את שאלתי, כי תקשיבו, כשאתה עומד בנקודה הלבנה ומביט בשער - זה כמעט חולני להצליח להחטיא משם את המסגרת. זה ממש דורש כישרון מיוחד. אתם מבינים, אני מבין שהשוער יכול לפעמים לעצור בעיטה, אבל שחקן שפרנסתו היא לשחק כדורגל, והוא עומד מול שער ברוחב 7.32 מטרים - באיזה קטע זה הגיוני שהוא יבעט את הכדור ליציע? באיזו עוד עבודה הוא יכול להרשות לעצמו לפשל ככה, בלי שיפטרו לו את הצורה?

שאלה 8: מה הקטע עם הגלגולים? שמתי לב ששחקנים שמתקלים אותם ועושים עליהם עבירה מתגלגלים על הדשא כדי להחצין את הכאב ולסחוט שריקה ואולי כרטיס צהוב. הבעיה עם המנהג הזה, שהשתרש מאוד עמוק, הוא שאין היגיון בסוג ההצגה הזו. ממתי להתגלגל על דשא מפיג כאב? ממתי זו תגובה טבעית למכה? הרי זה רק דורש מאמץ נוסף כל הגלגולים האלה. לא יותר הגיוני פשוט להישכב ללא ניע על הדשא? אדרבה: אם הייתי רואה שחקן מתגלגל בעוצמה (ניימאר עושה זאת הכי טוב), הייתי מסיק שהוא לא נפצע קשה. עובדה שהוא מתגלגל מהר כל כך על הדשא.

אפילוג. אני זוכר כילד איך צפיתי בהשתאות, מוכה יופי, בסלאלום של מראדונה במשחקי המונדיאל. כמה מונדיאלים לאחר מכן, בזמן שירותי בצבא, צפיתי בחלק מהמשחקים בסוג׳וד, מוצב שהחזיקו חיילי צד״ל. קפצנו יחד איתם אחרי כל גול, והבנתי שוב איך הכדורגל מגשר על פערים.

היו לי רק זיכרונות מתוקים מכל גמר מונדיאל שחוויתי, עד שלפני 12 שנה צפיתי בגמר המונדיאל בטלוויזיה קטנה בבית החולים עין כרם בירושלים, עם חברי אביעד, ששכב שם על ערש דווי והיה בימיו האחרונים. מאז לכל גמר מונדיאל, מלבד השמחה שהוא מביא עימו, מתגנב גם געגוע וזיכרון צורב לכך שכל שמחה סופה להתפוגג.