דומינו כרם שלום

יום לאחר הודעת שר הביטחון וראש הממשלה על סגירת מעבר כרם שלום, המשיכו הדלקים לזרום לרצועה דרך המעבר, לצד 200 משאיות שהזרימו לתוכה סחורות חיוניות וציוד רפואי. כך שהצהרות נמרצות לחוד ומציאות לחוד - וטוב שכך. הכרזתם של ליברמן ונתניהו הייתה ממילא מכוונת אל הפסיכוזה הישראלית ולא אל הקיבה העזתית. כך גם מנפחים אצלנו את השריפות בעוטף עזה לממדים של הבליץ על לונדון, בדומה להפחדת הציבור סביב איום המנהרות. האמת היא שלא הייתה, אף פעם, מנהרה מתחת ליישוב, ממש כפי שהשריפות גורמות בעיקר לנזק כלכלי מוגבל, שמנופח על ידי גורמים אינטרסנטיים לממדים של אסון לאומי. מדינה בהפחדה מתמדת משרתת כנראה אינטרס של מישהו. למדינת ישראל אין שום מדיניות ברורה בסוגיית עזה - יש לה מדיניות תגובתית. הידוק הסגר אמור להיות תגובה על המשך ההצתות, אבל שלא במכוון קיימת אפשרות שדווקא ההחלטה הזו, שיצאה מן הבטן לצורכי פנים, תתברר כאחת ההחלטות המשמעותיות שקיבלה הממשלה במסגרת היחסים עם הפלסטינים.

בימים שבהם התחבטה השבוע הממשלה בסוגיית השריפות, התארחה בקהיר משלחת מעזה בראשות שר האוצר בממשלת חמאס, יוסוף אל־כיאלי. המצרים מנהלים לרוב את המגעים עם הצמרת המדינית של חמאס ולא עם הביורוקרטיה, ולכן הזמנתו של פקיד כמו אל־כיאלי היא חריג שיכול להצביע על איזשהו נרמול במערכת היחסים הכלכליים שמצרים מנסה לקדם ישירות מול ממשלת חמאס, תוך עקיפת הרשות הפלסטינית. המצרים לא עושים זאת בהתנדבות: מאחורי הביקור מסתתר הממשל האמריקאי, או ליתר דיוק, השליח המיוחד של טרמאפ לאזור, ג'ייסון גרינבלט.

גרינבלט הביא איתו מסיורו במדינות המפרץ התחייבויות כספיות לשיקום הרצועה, והצליח לשכנע את המצרים לשתף פעולה בסוגיה הזו. ואכן, המצרים, בניגוד לעמדתם המסורתית, פתחו את מעבר רפיח למעבר סחורות ואנשים - כשמאז תחילת הרמדאן עברו בו כבר יותר מ־2,000 משאיות מצריות, ולישראל יש רק מושג קלוש לגבי אמצעי הלחימה שהוכנסו באמצעותן. כך, מעבר רפיח פורח על אפה ועל חמתה של הרשות הפלסטינית ברמאללה, ובנוסף הובטח למצרים כי כספי המדינות הערביות העשירות יושקעו בהקמת אזורי תעשייה משותפים לעזה ולמצרים בצפון סיני ובהקמת מאגרי דלק לרצועה על אדמת מצרים. המצרים, מצדם, התחייבו להכפיל את כמות החשמל לרצועה, ועכשיו הם אפילו מדברים על פתיחת נמל התעופה והנמל הימי באל־עריש לטובת עזה.

וכך צץ פתאום סיכוי להגשמת החלום הישראלי הישן: העברת האחריות על רצועת עזה לידיים מצריות. ככל שפחות ופחות סחורות יעברו מישראל דרך כרם שלום - כך יגבר הלחץ על מצרים להשאיר את מעבר רפיח פתוח. זאת ועוד: הפיתוי הכספי שמניחים האמריקאים בפני המצרים לפיתוח צפון סיני מעלה את הסיכוי לכך שהם יקחו על עצמם, לפחות חלקית, את האחריות על גורל הרצועה. וכמו במשחק דומינו, אם תפול הקובייה המצרית כתוצאה מסגירת מעבר כרם שלום וכתוצאה מהפיתוי הכספי האמריקאי, יכולה ליפול אחריה גם הקובייה של הרשות הפלסטינית. הקשר הישיר בין מצרים לחמאס משדר לאבו־מאזן שמנופי הלחץ הכלכליים שלו על חמאס הולכים ונחלשים. יתרה מזאת, מדיניות הסנקציות שהוא נוקט נגד הרצועה מכרסמת במעמדו גם בגדה. הקשר הישיר בין מצרים לחמאס נועד, בין השאר, לנער את אבו־מאזן ולהביא אותו לפשרה עם חמאס. תכנית הפיוס המצרית מדברת על החזרת הרשות הפלסטינית לניהול ענייניה של רצועת עזה, ועל אף שאבו־מאזן מסרב לכך לפי שעה, התנאים המשתנים יכולים לשכנע אותו להתגמש.

אז ישראל תעביר את האחריות על הרצועה למצרים, המצרים יעבירו את ניהול הרצועה לידי הרשות הפלסטינית - והרי לך תכנית מדינית שיש מאחריה היגיון וסיכוי כלשהו לצאת מן הפלונטר העזתי. אמנם הסיכוי שכל זה יקרה הוא לא גבוה, אבל לפחות יש כאן ניצוץ של מאמץ מחשבתי, אמריקאי־מצרי. לא ישראלי, חלילה.