יום חמישי. שמונה בערב. בקומה התחתונה של לובי תיאטרון גשר עומדת על הבמה רות רסיוק, שחקנית צעירה וקטנטנה - "פטיטית", כפי שהיא מעידה על גובהה - ודורשת מהקהל להצטרף למסיבה שהיא עורכת לעצמה. "למה לא לחגוג את החיים כשאני צעירה?" היא שואלת בלי לחכות לתשובה. "למה לחכות שיתקמטו פניי, שיישחקו מיתריי, שייעלמו זיכרונותיי, שייפלו שדיי ויגיעו עד ברכיי?" במשך שעה, במפגן כישרון קומי ומוזיקלי וירטואוזי, רסיוק מגוללת סיפור חיים פנטזיונרי. אוסף של רגעים שקרו, יקרו או לא יקרו לה לעולם. זוג מבוגר שיוצא מהאולם בסוף המופע מהרהר בקול רם איך לא שמע עליה קודם. הוא בחברה טובה. "רות סוף־סוף" הוא שם המופע שכתבה יחד עם אמיר י' וולף (שגם ביים), אבל במידה רבה, ובשינויים מתבקשים, הוא גם הסיפור האישי של רסיוק. שחקנית שהגיע תורה סוף־סוף. "האמת שאת השם 'רות סוף־סוף' המציא בעלי. חיפשנו שם קומי מפציץ ועלו מלא רעיונות מגניבים, וזה הכי תפס כי הוא התאים באמת מכל סיבה אפשרית. ההצגה היא ערב הוקרה שאמורים לעשות לי בסוף החיים, ואין ספק שגם כשחקנית וכאישה אני מרגישה כבר בשלה להראות לכם מה אני שווה".
ואיך זה מרגיש סוף־סוף?
"העירו לי על זה שבהשתחוויה אני קצת נסגרת. עדיין יש בי משהו חסר ביטחון, כאילו למה כל זה מגיע לי. עשיתי עכשיו מופע שלם של שעה ועדיין לא נעים לי שתמחאו לי כפיים. זה באמת פרדוקס. אני שחקנית שמעלה מופע יחיד, משהו שתמיד חלמתי עליו כי רציתי שכבר יכירו בי ובכל היכולות הקומיות שלי. וכשנותנים לי סוף־סוף את הפרגון והמחמאות שרציתי, לא נעים לי לקבל. אני לא מרשה לעצמי לעוף על עצמי. כשמוחאים לי כפיים אני אשכרה שוכחת שההצגה שלי גורמת לקהל לשמוח. אני שוכחת שהם שמים רגע את החיים שלהם בצד, ואני זו שגורמת להם ליהנות במשך שעה. להתרגש ולהזדהות עם הסיפור שלי. אני נותנת להם משהו, והם מחזירים לי בתמורה. ואני צריכה לזכור את זה ולנסות כן לעוף על עצמי, כי וואלה באמת מגיע לי".
מתקרחים אנונימיים
כבר שבע שנים שרות רסיוק היא הסוד השמור של התיאטרון הישראלי. שנה אחרי שסיימה את לימודיה בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין כבר הפכה לאחת ההבטחות הגדולות של תיאטרון גשר. דילגה בין דמויות: תפקיד מפתיע ב"יונה ונער", תפקיד קומי גונב הצגה ב"פרימה דונה" ותפקיד ראשי, מדובר ומוערך, כאנטיגונה. קצת אחרי הגיעה המועמדות לפרס שחקנית התיאטרון המבטיחה. את הפרס היא לא קיבלה, אבל את ההבטחה היא ממשיכה לקיים מאז ערב־ערב על הבמה, עכשיו גם בהצגה החדשה “אורסטיאה”. מוערכת ומוכרת היטב על ידי כל מי שמחליט, אבל סובלת מהסימפטום המוכר של כל שחקן שמופיע רק בתיאטרון: היא לא מופיעה בטלוויזיה.
"אף פעם לא חשבתי שאתפרסם בתיאטרון", היא אומרת. "מתחילת דרכי היה לי ברור שהפרסום האמיתי מגיע בעיקר מהטלוויזיה, אבל העובדה שאני יוצרת ומתפרנסת מלעשות את הדבר שאני הכי אוהבת עושה אותי מאושרת. להיות שחקן בלהקה של תיאטרון גשר זה תואר מכובד שהרבה שחקנים היו רוצים. לפעמים אני לוקחת את זה כמובן מאליו. כן, לפעמים מתסכל אותי שהדרך שלי לטלוויזיה לא קלה. עשיתי עד היום רק תפקידי אורח קומיים, אבל בחיים לא התייאשתי. אני מאמינה שיגיע היום שאפרוץ גם על המסכים הקטנים".
גם התיאטרון הישראלי מעדיף שחקנים שכבר עשו את זה בטלוויזיה.
"ליבגני אריה, המנהל האמנותי של גשר, ממש לא מזיז מי מפורסם יותר ומי מפורסם פחות. הוא מלהק את השחקנים שלו נטו לפי כישרון והתאמה. שנה אחרי שהצטרפתי לגשר כבר קיבלתי את תפקיד אנטיגונה לצד שמואל וילוז'ני".
אני מניח שכשסיימת לימודי משחק היו לך עוד חלומות חוץ מתיאטרון.
"תראה, כשסיימתי ללמוד הייתי רעבה. היה לי אומץ לעשות הרבה דברים שאין לי היום. התקשרתי לכל המלהקים. אמרתי להם: תכירו אותי, קוראים לי רות, תבואו להצגות שלי בשנה ג'. הייתי ממש חצופה. גם ללנה קריינדלין, מנכ"לית תיאטרון גשר, התקשרתי ושלחתי מיילים. ידעתי שאני צריכה להפעיל מרפקים. ואז באמת התקבלתי לגשר. דברים בסך הכל הסתדרו לי מהר. את הכאפה שלי קיבלתי שלוש שנים אחרי שנכנסתי לתיאטרון".
מה קרה?
"מרגע שהגעתי לכאן קיבלתי תפקידים גדולים. נראה לי אז קצת מובן מאליו - כן, אני שחקנית טובה, אז ברור שאקבל תפקיד ראשי. אבל דווקא הנוחות הזאת הרגיעה אותי. באיזשהו שלב הפסקתי ללכת לאודישנים. כל הדרייב להוכיח נרגע. יש מצב שהייתי צריכה להילחם יותר, להתקשר, לשאול, להיות שוב חצופה, ולא לשחרר ולוותר לעצמי.
"באיזשהו שלב אני זוכרת שפתאום נהייתי ממורמרת. כשסיימתי ללמוד ראיתי שחקנים שעבדתי איתם בכל מיני סרטי סטודנטים והם היו נורא ממורמרים. אמרתי לעצמי, אני לא אהיה כזאת, תמיד תהיה לי חדוות עבודה. פתאום קלטתי שגם אני נהייתי קצת כזאת, אבל יש מצב שלא עשיתי כל כך הרבה כדי לשנות את זה".
בסופו של דבר היא דווקא עשתה. היא התיישבה לכתוב ערב יחיד ובין לבין בראה לעצמה אלטר־אגו. בסדרת סרטונים ביתית שיצרה בעצמה והפכה לוויראלית היא מככבת כשקדייה, מין פארודיה על בחורה תל־אביבית שהיא גם זמרת, גם פאשניסטה וגם מנטורית לאמנות הפיתוי. הצפיות הרבות והפידבקים הטובים שקיבלה, הביאו אותה לקחת את העניין ברצינות. בחודש שעבר סיימה לימודי כתיבה קומית תחת חסותו של דוד ליפשיץ, הכותב הראשי של "ארץ נהדרת", ואחרי שנים שלא העזה לחלום על זה בקול רם היא מוכנה להודות שהייתה שמחה להצטרף לנבחרת הקומיקאים המצליחה בישראל. "אני יודעת שזה יכול לקחת זמן כי אני צריכה לעשות כמה דברים בדרך, אבל דמויות זה משהו שאני טובה בו. אני גם מאוד אוהבת לחקות גברים. באחד משיעורי הכתיבה הקומית כתבתי מערכון על 'מתקרחים אנונימיים', גברים שבאים לדבר על בעיית ההתקרחות שלהם, ביניהם ביבי, רמי קלינשטיין, איציק זוהר ואייל גולן. שיחקתי את כולם וזה היה כיף בטירוף. אהבתי במיוחד לחקות את אייל גולן".
את סדרת הסרטונים של שקדייה החלה לצלם אחרי תקופה עגמומית. "הייתי מאוד עצובה", היא אומרת, "ופתאום הבנתי שאני לא צריכה לחכות שיביאו לי, אלא ליצור בעצמי. כל הסיפור עם שקדייה קרה ממש במקרה. צילמתי איזו שטות, וידיד אמר לי: את חייבת להעלות את זה. תוך כמה ימים זה נהיה ממש ויראלי. מה שכיף בסרטונים שלי זה שאני יכולה באמת לצחוק על מה שבא לי, על עצמי, על זמרים, שחקנים, קואוצ׳רים, בלוגריות, מאפרות, מורות, כלות משוגעות, סלבס. זה התחביב החדש שלי שאני באמת הכי נהנית בו, וגם אינשאללה יביא לי עוד עבודות בעתיד. זה גרם לי לחשוב שאולי אני צריכה להיות הרבה יותר חצופה ולא לדפוק חשבון לאף אחד גם בחיים האמיתיים, לא רק בדמויות שלי".
דרוש: נסיך טוב לב
היא נולדה בהרצליה לפני 32 שנה. אביה, משה רסיוק, הוא מלחין בעל שם במעגלי המוזיקה הקלאסית בישראל. אמה, שושי, מורה למוזיקה. כשהייתה בת 12 חיכו לה הוריה בסלון שתשוב מבית הספר ובישרו לה ולאחותה הגדולה שהחליטו להתגרש. "ידעתי עוד לפני שסיפרו לי", היא אומרת, "הם רבו המון. שמענו אותם רבים בלילות. כשהם הודיעו לנו על זה, אחותי ישר התחילה לבכות. היא הייתה אז בת 15 והאסימון נפל לה מהר מאוד. לי הדבר היחיד שעבר בראש זה: יו, יש לי עכשיו סיפור מגניב. ישר דמיינתי איך אני מספרת את זה לחברות שלי.
"היום אני מבינה שהדחקתי. רק בתיכון, כמה שנים אחר כך, זה היכה בי. אני זוכרת שכשנהיו לחברות שלי בתיכון בני זוג, זה נראה לי כל כך מוזר, לא חשבתי שאני מסוגלת לעשות את זה.
"אני חושבת שההורים שלי פחדו להרוס את הקן היפה שיצרו, ורצו לשמור על אחותי ועליי, ולכן זה לקח זמן. אבל דווקא משיכת הזמן הזאת הייתה מטלטלת ומבלבלת מאוד כי הייתי חשופה להרבה ריבים ולעובדות שכילדה לא ידעתי איך לעכל ולהכיל. היום כבר אין בי טיפת כעס. גם ההורים שלי עברו דברים לא קלים, ובזכותם אני חזקה והגעתי לאן שהגעתי. בגלל ובזכות כל המכשולים הרגשיים".
לפני חצי שנה נישאה לליאור, אדריכל ומוזיקאי שהכירה באתר היכרויות. "התכתבנו קצת ואז החלטנו להיפגש ליד דוכן מיצים. כמוני, גם הוא היה כבר רווי מכל הדייטים ומלהוציא כסף על בחורות, וגם לי כבר לא היה כוח לשבת בבר. כבר סימנתי את כל הברים בשכונה והכרתי את כל המלצריות. אמרנו, בוא נשתה שייק. התחלנו לצעוד לטיילת, וחמש דקות לתוך הדייט אני קולטת את האקס שלי חולף על פנינו תוך כדי ריצה. הוא קלט שאני בדייט, הפריח נשיקה באוויר והמשיך לרוץ. השתנקתי. זה היה יחסית טרי והיה לי קשה לזייף נונשלנטיות. ליאור קלט שהבחור שעבר השפיע עליי, והציע שנשב על ספסל ליד. סיפרתי לו שזה האקס שלי וחשבתי לעצמי: בטח הרסתי עכשיו את הדייט. אבל לא היה לו אכפת. זה הקסים אותי.
"בכלל, עד שמצאתי את ליאור עברתי מסע ייסורים מאוד מפרך. הכי קלישאה של זאתי שהולכת רק עם מי שעושה לה רע. אהבתי קצת שכואב לי".
עם אחד הבחורים שיצאה באותה תקופה, היא מספרת, עברה את אחת החוויות המכוננות והמטלטלות של חייה. "אני לא יודעת לעשן, אני תמיד משתעלת, אז ביקשתי מבחור שיצאתי איתו שימוסס לי בוף של חשיש לתוך כוס, כך שאוכל לשתות את זה. זוכר את המשפט 'אל תשתה לי שם חשיש'? אז אני שתיתי חשיש, ובאותו לילה היו לי התקפי חרדה מאוד קשים. זה הציף בי משהו מודחק. חשבתי שאני משתגעת. חשבתי שהולכים עכשיו לסגור אותי בבית משוגעים. הייתי בטוחה שהראש שלי התפלפ. זה נמשך כמה ימים. לא יצאתי מזה. הייתי כל הזמן על רטט. הייתי ככה איזה שבוע, וזה עבר. אבל אז, כמה ימים אחרי, החרדות חזרו שוב. חודש שלם הסתובבתי בבהלה".
איזה מין חרדות?
"שהשתגעתי. שאני כלואה במין פחד משתק שאני לא מסוגלת לצאת ממנו. זה גם התבטא בדיכאון. לא סתם אומרים חרדה ודיכאון. זה באמת עובד ביחד. אני זוכרת שהלכתי בקינג ג'ורג' להיפגש עם חברה, לדבר איתה על זה. הסתכלתי על אוטובוס חולף ואמרתי, אולי פשוט ארד לכביש והוא ידרוס אותי. ממש דמיינתי את זה קורה. אמרתי, אולי כבר עדיף לי לסיים ככה מאשר בבית משוגעים. זה היה ממש קיצוני".
מה הוציא אותך מזה?
"חברה שלי הציעה שאקח כדורים. סירבתי. אמרתי, בשום אופן. בגלל השטות הזאת של החשיש אני אקח כדורים? אין מצב. סחבתי את זה חודש. אמא שלי ממש דאגה לי. היו ימים שהיא באה לישון איתי במיטה. בסוף החלטתי לקחת כדורים. בשלב ראשון קלונקס, ואז, בהמלצת פסיכיאטרית, ציפרלקס. באותו זמן התקשרה אליי מנכ"לית התיאטרון ובישרה לי שבתום הפגרה יבגני אריה רוצה אותי לתפקיד אנטיגונה ולא רציתי לפקשש את זה. איך שהתחילו החזרות התחלתי לקחת ציפרלקס. זו תרופה מדהימה. היא הצילה אותי. במקביל הלכתי לטיפול פסיכולוגי שעזר לי מאוד".
הדיכאון והחרדה חלפו?
"כן. ברגע שלקחתי את הכדורים נהייתי שמחה, אבל כשנדרשתי לבכות על הבמה לא הצלחתי. זה היה יותר מדי שמח וטוב. אחרי שלושה חודשים, ממש כשעלתה ההצגה, הורדתי את המינון וחזרתי לעצמי. מאז אני לא נוגעת בסמים. למדתי מהתקופה הזאת המון. בעיקר להקשיב לעצמי. הבנתי שהניסיון הזה עם החשיש נבע מלחץ חברתי. לא מתוך רצון אמיתי שלי".
החזרה לתיאטרון, היא יודעת לומר במבט לאחור, הצילה אותה. "עוד לפני שהציפרלקס התחיל להשפיע אני זוכרת שאיך שעליתי על הבמה פתאום הכל התפקס. יש משהו בבמה שהוא כל כך הווה, כך שאת חווה את זה עכשיו, אין דבר כזה חרדה. את עכשיו חיה את הרגע".
במופע שלך את עוסקת לא מעט בחוויות שלך מדייטים איומים וגברים מפוקפקים. זה נורא מצחיק, אבל אני מניח שפחות צחקת בזמן אמת.
"במשך השנים באמת נמשכתי לגברים 'מסוכנים'. זימנתי לעצמי רכבת הרים של ריגושים. לא רציתי משהו שגרתי ומשעמם. חיפשתי אקשן. רק כשהתקרבתי לגיל 30 חזרתי להאמין, כמו ילדה קטנה, שאתחתן עם נסיך טוב לב. משהו בי התבגר, וקיבלתי סטירה של יאללה, מגיע לך להיות אהובה, הסערות יבואו ממקור אחר. ואז מצאתי את ליאור, אהבת חיי. עד שהתחתנתי הייתי המון זמן באתרי היכרויות. גם שם לא חסר משוגעים. הייתי בכל כך הרבה דייטים מצחיקים והזויים, שזה נס ששרדתי. פעם נפגשתי עם אחד שהיה ממש דומה לאבא שלי. זה היה יותר מדי קריפי וחתכתי אחרי חצי שעה. חברה שידכה לי פעם בחור שהיה משוכנע שמישהו עוקב אחרינו כל הזמן. הוא היה איש צבא, נפגשנו בסוף השבוע באיזה בר בתל־אביב והוא כל הזמן הסתכל ובדק מסביב. באיזשהו שלב הוא החזיר אותי הביתה להרצליה, ומרוב שכבר נגמר לנו על מה לדבר שאלתי אותו איזה מזל אתה. הוא ענה שדגים, ואז התחיל להתחרפן כי היה בטוח שסימנתי למכונית השנייה משהו. בסוף הגענו להרצליה, וגם זה אחרי כמה סיבובים כי הוא פחד שעוקבים אחרינו. זה היה כל כך הזוי, שכשחזרתי הביתה ונרגעתי שלחתי לו הודעה: היה נחמד, אתה יכול לצאת עכשיו, מחכים לך מחוץ לבית. אותי זה הצחיק.
"אבל השיא - פעם נרדמתי לבחור על הבר בזמן שהוא הלך רגע לשירותים. זה היה בתקופה שלקחתי קלונקס נגד החרדה. מתברר שהם כדורים ממש מרדימים. כשהוא חזר לבר, הוא העיר אותי ובדרך חזרה הביתה חרפתי לו במכונית. תקופה כיפית סך הכל".
כמו מדונה
כמו רוב האנשים המצחיקים בעולם גם רסיוק התחילה לצחוק על עצמה - על הגובה, על הראש הגדול ביחס לגוף, על הרווח בין השיניים - לפני שאחרים יעשו את זה. רגשי נחיתות, יודע כל קומיקאי, הם מעיין בלתי נדלה לפאנצ'ים. "אף פעם לא הקניטו אותי שאני קטנה כי הייתי משתמשת בזה כדי להצחיק. שנים היה לי סרט עם הרווח שלי בשיניים. איכשהו זה קצת הצטמצם עם הזמן, אבל הייתה תקופה שממש רציתי לסגור אותו. הלכנו לאיזה אורתודנט אמריקאי ששאל: 'אבל למה את רוצה לסגור? את כמו מדונה'. ברגע שהוא אמר את זה, עניתי: תודה רבה, אין צורך.
"שנים הייתי המצחיקולה, אולי כי תמיד היו ילדות יפות לידי. גבוהות, בלונדיניות. למדתי בבית ספר עם בנות מהרצליה פיתוח, כפר שמריהו. הן תמיד היו מטופחות נורא, אז אפילו לא ניסיתי להתחרות. הן תמיד ראו בי משהו נורא כזה 'חמוד', אבל גם מאוד אהבו אותי. הייתי מאוד לייקאבל כזאת, אבל גם קצת ברווזון מכוער ומחוצ'קן. איכשהו תמיד האמנתי שיבוא יום וזה יסתדר. רק אחרי הצבא זה התחיל להשתנות".
מה השתנה?
"התחלתי קצת להתייפות. עד אז גם לא הרגשתי יפה. בלי קשר, עם גברים אף פעם לא הרגשתי שהגובה שלי מהווה בעיה. תמיד נמשכתי לגברים גבוהים והתייחסתי לגובה שלי כדבר נשי וסקסי. תמיד הייתי קטנה אבל מאוד נשית".
גברים מאוימים מנשים מצחיקות?
"היום אני יודעת שממש לא. להפך. בהתחלה גם אני חשבתי ככה. לקח לי הרבה זמן לשתף את ליאור בעריכת הסרטונים שלי. פחדתי קצת שירתיע אותו שאני יכולה להשתטות, להתכער בטירוף ולהיות מפגרת פתאום. אבל זה השתחרר די מהר. היום הוא המעריץ מספר 1 שלי. הוא ראה את המופע שלי שלוש פעמים, ברצף. חזרנו הביתה והוא אמר לי, התאהבתי בך מחדש".
איפה את עומדת ביחס לכל מהפכת המי־טו?
"הוטרדתי לא פעם ולא פעמיים. כשחקנים, הגבולות האלה מיטשטשים מאחורי הקלעים. כששיחקתי זונה באחת ההצגות היו מי שחשבו שבגלל הדמות אפשר לגעת בי באופן חופשי. אנשים קצת התבלבלו, אבל לשמחתי אני ממש יודעת להבהיר כשזה לא נוח לי. בפעמים הראשונות הייתי בשוק וקפאתי, אבל אחרי זה ייבשתי את מי שצריך. הוא לא יעשה את זה שוב. בעקבות הקמפיין יש היום גם את הז'אנר החדש של הגברים שבאים לחבק ולנשק אותך ומיד טורחים לומר: רק שלא תגידי שאני מטריד אותך. זה הכי מזלזל וגם ממש מעצבן. עוד לא עבר מספיק זמן לצחוק על זה.
"בהקשר הזה דווקא בא לי לדבר על עניין שקצת מזכיר לי את הדיון שלנו: השאלה מתי את נכנסת להיריון. אנשים נורא מרשים לעצמם להיכנס לי לרחם. מאיפה אתה יודע אם אני רוצה, אם יש בעיה, אולי לא בא לי להפסיק את הגלולות, אולי לא בא לי עכשיו בגלל המופע. זה נורא קל לשאול ונורא מעצבן".
הבנתי את הרמז. אסתפק בלשאול אותך איפה תהיי בעוד כמה שנים?
"אני מאוד רוצה שכמה שיותר אנשים יבואו לראות את המופע שלי. אני מקווה שאפרוץ לטלוויזיה. היו לי גיחות קטנות, כמה תפקידי אורח, אבל לא מעבר לזה. והלוואי ש'ארץ נהדרת'".
יודעת לחקות את מירי רגב?
"לא ניסיתי האמת, אבל לא נראה לי שאפשר להתחרות ביובל סמו. אני יודעת לחקות חתול מיוחם ממש טוב. זה גם אחלה חימום קולי לפני הצגה".
