עדיין מחכים לגודו

הצגה | "מחכים לגודו", תיאטרון יפו

"מחכים לגודו" הועלה אינספור פעמים בתיאטרון הישראלי. הגרסה הנועזת ביותר של המחזה המכונן הזה של תיאטרון האבסורד בארץ הייתה ככל הנראה ההפקה שהעלה הבמאי אילן רונן באמצע שנות ה־80 של המאה הקודמת בתיאטרון חיפה, שבה העתיק את הפעולה, או האין־פעולה, של בקט מהנוף המקורי האוניברסלי למשהו שנראה כמו אתר בנייה, והפך את ולדימיר ואסטרגון, גיבוריו הנוודים־ליצניים של בקט, לשני פועלים ערבים המחכים לצד הדרך. את שתי דמויות המשנה במחזה, פודזו ולאקי, הפך רונן לאדון יהודי יהיר ומשרת ערבי זקן וכנוע. כך הפך רונן, בעזרת התרגום הדו־לשוני של אנטון שמאס, את המחזה האבסורדי למשל פוליטי נוקב.

את לאקי, המשרת הזקן, גילם אז בצורה וירטואוזית, בערבית, השחקן דורון תבורי. הוא היחיד ששרד מהליהוק המקורי בהפקה המחודשת שמעלה רונן כעת בתיאטרון יפו, וביצועו נותר כגולת הכותרת של ההפקה המרשימה. עוד שם שנקשר בהפקה המקורית הוא נעם סמל, מי שהיה מנכ"ל תיאטרון חיפה כשההצגה המקורית הועלתה ומשמש כיום כמנהל האמנותי של פסטיבל יפו הבינלאומי לתיאטרון, שבמסגרתו הופקה ההצגה המחודשת. אכן, סוג של סגירת מעגל.

את התפקידים הראשיים, ששוחקו אז בידי יוסף אבו־ורדה ומכרם חורי, הפקיד רונן הפעם בידיהם של שני שחקנים צעירים, מוראד חסן ורסאן אשקר, המגישים ביצוע משעשע, מלא חן ונוגע ללב, אם כי הם מתקשים להעביר את תחושת הייאוש העמוקה המסתתרת מאחורי המילים. לצידם מככב מנשה נוי המצוין כפודזו העריץ הנפוח, ומשלים את הקאסט הילד יעקוב אשקר, המגלם בפשטות כובשת לב את שני הילדים המופיעים בסוף כל מערכה. גם אחרי שלושה עשורים הפרשנות החתרנית של רונן לבקט מרגישה רעננה ואקטואלית. זה אומר משהו טוב על היכולת שלו כבמאי, אך גם משהו מאוד עצוב על המציאות העגומה שבה אנו חיים, הנראית תקועה באותו מקום מדכדך כמו לפני שלושים שנה. עדיין מחכים.

ההצגה תעלה היום בתיאטרון יפו ב־20:30