yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    24 שעות • 11.07.2018
    בשבילה גיבורים עפים
    לנעה ידלין יש על המדף בבית את פרס ספיר היוקרתי והיא כבר מזמן נחשבת לאחת הסופרות המבטיחות בישראל. אבל היא עדיין התרגשה כמו ילדה קטנה כשגידי גוב, דבל'ה גליקמן, לאורה ריבלין, ששון גבאי ותיקי דיין אמרו לה כן והצטלמו לסדרה "שטוקהולם" שמבוססת על ספרה המצליח. "היו רגעים בצילומים שהייתה לי חוויה חוץ־גופית. אמרתי לעצמי, אלוהים ישמור, עומדים פה על הסט פאקינג כל האנשים האלה שגדלתי עליהם". בראיון היא מספרת על המהפך בחייה ועל העצה החשובה שהעניק לה אמיר גוטפרוינד
    אלעד זרט | צילום: טל שחר

    נעה ידלין לא באמת חלמה שהרגע הזה יגיע. שחקנים, תאורה, סט צילומים, תפאורה. אם הייתם שואלים אותה לפני צילומי הסדרה היא הייתה ודאי צוחקת. היא הרי סופרת. מסוג האנשים שמסתגרים לבד בחדרם וכותבים. אבל ברגע אחד היא הבינה שזה אכן קורה, כשהשקיפה על חמישה מגיבורי הילדות שלה מקימים לתחייה את ספרה האחרון ועטור השבחים "שטוקהולם". גידי גוב, דבל'ה גליקמן, לאורה ריבלין, ששון גבאי ותיקי דיין, חמישה אייקונים של התרבות הישראלית, והנה הם נופלים וקמים ורצים ומתרוצצים, ובעיקר מדקלמים את הטקסטים שידלין בעצמה עיבדה לתסריט לסדרה שתשודר ב"כאן".

     

    "זה אושר שאין לו אח ורע", אומרת ידלין על הסדרה למרות שכבר ידעה כיבודים, ומאז זכייתה בפרס ספיר ב־2013 על ספרה "בעלת הבית" הפכה לאחד השמות החמים בעולם הספרות. אבל בכל זאת, משהו במעבר הזה מעולם הספר הפרטי והבודד אל חדוות היצירה המשותפת של עולם הטלוויזיה, גורם לה בימים האחרונים לחייך מאוזן לאוזן — וזה לא הולך להשתנות בקרוב.

     

    "היו לי רגעים בצילומים שהייתה לי מעין חוויה חוץ־גופית", מספרת ידלין. "באחד הלילות צילמנו את אחת הסצנות, ועמדתי שם מהצד והסתכלתי, ואמרתי לעצמי, אלוהים ישמור, עומדים פה פאקינג לאורה ריבלין, תיקי דיין, דבל'ה גליקמן, ששון גבאי וגידי גוב — ששוכב על הרצפה משועמם ובודק אס־אמ־אסים כי הוא משחק גופה. ויש אולי איזה מאה איש בסט הזה וציוד בשווי הון תועפות, וכולם פה בגלל שאני השתעשעתי לי במילים. הם יודעים שאני כמו ילדה בת שמונה? הם יודעים, כל האנשים האלה, שראיתי אותם ב'קרובים קרובים' וב'זהו זה' כל חיי וחזרתי על המשפטים שלהם? הם מתייחסים לזה מאוד ברצינות".

     

    תיקי דיין, ששון גבאי, דבל'ה גליקמן, לאורה ריבלין וגידי גוב בסדרה "שטוקהולם" | צילום: רונן אקרמן
    תיקי דיין, ששון גבאי, דבל'ה גליקמן, לאורה ריבלין וגידי גוב בסדרה "שטוקהולם" | צילום: רונן אקרמן

     

    באמת מדובר ברשימת שחקנים מפוארת.

     

    "זה באמת שיא. כשבאנו ללהק את הסדרה הכנו רשימת חלומות של שחקנים פוטנציאלים. אמרנו, בוא נלך הכי גבוה, וכשהם יתחילו להגיד 'לא', נתפשר. אמרנו מי הכי מתאים לשחק גופה? גידי גוב; את נילי? לאורה ריבלין, וכך אחד־אחד כולם הסכימו. פשוט פסיכי".

     

    איך הייתה האינטראקציה איתם?

     

    "בפעם הראשונה שפגשתי אותם עשינו חזרה שהייתה אמורה להכריע אם קשת יקחו את הסדרה או לא. היה מאוד קשה לאחד את כל החבורה הזאת ביחד. הרגשתי הכי חסרת חיים, אמרתי שאני זמינה מתי שיגידו לי, והם תמיד היו עמוסים. ידעתי שהם הסכימו עקרונית לשחק, אבל עדיין לא פגשתי אותם. "ואני אומרת לך עכשיו חגיגית — ויתרתי באותו היום על שארית הפאסון שהייתה לי. הסתובבתי כל היום עם חיוך מרוח על הפנים. הגעתי למשרד ההפקות ואמרתי לכל אחד מהם, 'אני לא יכולה להאמין שאתם עושים את הדבר הזה. אני מאושרת'. הם היו גיבורי ילדותי והם עכשיו משקיעים מזמנם לקרוא את מה שאני כתבתי".

     

     

    ואיך הם הגיבו?

     

     

    "הם היו הכי מקסימים בעולם, ואמרו שזה כיף של תסריט. שאלו דברים שלא היו ברורים להם עד הסוף ובאמת נכנסו לזה. תראה, קשת קנו את התסריט עוד לפני שסיימתי את הספר, וכל הדבר הזה של עיבוד ספר לתסריט כרוך בוויתורים קשים, שהקשה בהם הוא אובדן העולם הפנימי של הדמויות. בספרות העולם הפנימי של הדמויות הוא בילד־אין, ובטח אצלי — שאני אוכלת את הראש על הביפנוכו בלי חשבון. ופתאום אין את הדבר הזה, הוא נלקח ממני. ומבחינתי זה היה כאילו קשרו לי את הידיים וכל הגפיים מאחורי הגב.

     

    "המדיום הוויזואלי מחייב אותך שלהכל יהיה ביטוי חיצוני, וזה הוציא אותי מדעתי. אני לא בנאדם של ביטויים חיצוניים. אני אפילו לא יודעת איך נראים האנשים האלה, הדמויות שלי. לפעמים אני רואה אנשים ברחוב ואומרת, הנה אבישי מהספר. הוא הולך לידי באיכילוב. אבל אני לא יודעת באמת איך הם נראים. עכשיו יש להם פנים בסדרה".

     

    "איזה ליהוק שיא". שחקני הסדרה "שטוקהולם" | צילום: יחסי ציבור
    "איזה ליהוק שיא". שחקני הסדרה "שטוקהולם" | צילום: יחסי ציבור

     

    "הבוסית הכי קשוחה"

     

    לא סתם הספר "שטוקהולם" הפך ללהיט. בעיקר בזכות העלילה המבריקה של ידלין: סיפורם של ארבעה חברים בני 70, המתגייסים למען חברם הנערץ, פרופסור לכלכלה, שמת שמונה ימים לפני ההכרזה הצפויה על הזוכה בפרס נובל לכלכלה. מדובר בביש מזל גדול, שכן אבישי המנוח (גידי גוב) היה בין המועמדים המובילים לזכות בפרס החשוב בעולם. מרגע שחבריו מבינים כי פרס נובל ניתן רק לאנשים חיים, הם מחליטים להסתיר את דבר מותו עד ההכרזה הצפויה, ובדרך עוברים עם גופתו שלל חוויות והרפתקאות מלאות הומור. עכשיו הספר המצליח עולה בטלוויזיה (יום שני הקרוב ב"כאן") בהפקה משותפת של קשת והתאגיד. "לא קל לכתוב ספרים טובים", היא אומרת ומוסיפה בחיוך, "אבל וואלה — זה יותר טוב מלעבוד". אז נכון, היא כבר לא צריכה "לעבוד". ידלין כבר התרגלה למעמד של כותבת במשרה מלאה, כזאת שנהנית לקום בבוקר עצמאית בשטח, חופשייה מבוס או מעסיק, מתרוצצת בין הרצאות וסדנאות כתיבה. "אני יכולה לחזור עכשיו מהראיון ולשבת לראות סרטים אם בא לי", היא אומרת בהלצה, אך מיד מסייגת, "אבל אני לא אעשה את זה כי אני הבוסית הכי קשוחה עם עצמי".

     

    לא תמיד היה לה חופש מוחלט. הרבה זמן הכתיבה הייתה סוג של בריחה צדדית עבורה. 16 שנה עבדה בעיתונות, כתבה ב"כל העיר" ו"העיר" ושימשה סגנית עורכת מוסף "סופשבוע" של "מעריב". בבקרים ערכה, בערבים כתבה ספרים, עד שהגיעו שני אירועים משמעותיים שהיטו את הכף ואילצו אותה לבחור בין עיתונות לבין להיות סופרת במשרה מלאה — ידלין זכתה בפרס ספיר ובסכום נאה של 150 אלף שקלים, ומעריב, שהיה ביתה קרוב לעשר שנים, קרס סופית, והיא מצאה את עצמה מובטלת.

     

    "כשמעריב קרס, פוטרתי ונשארתי בלי עבודה", היא מספרת. "הזכייה בפרס ספיר נתנה לי איזה מרווח נשימה. מיד עם הפיטורים עלתה השאלה אם לחפש עוד עבודה בעיתונות או לנסות כבר לרכוב על השינוי שנכפה עליי ולצאת לדרך חדשה. כל עוד עבדתי בעיתון והייתי שכירה, זה מאוד מפחיד לקום וללכת. אבל זה לגמרי סיפור אחר לחפש פתאום עבודה אחרי שאתה כבר בחוץ".

     

    אז קפצת למים?

     

    "כן, החלטתי לחיות מכתיבה. וזה אומר להתרוצץ בהרצאות וללמד כתיבה. להגיד לך שזה שקט נפשי? ממש לא. אבל עם כל זה שזה נורא לא יציב כלכלית ותמיד מרחפת אי־הידיעה מאיפה יגיע הכסף ומה נעשה — אין לי בוס ואני מרגישה שאני לא יכולה לדמיין משהו אחר לחיים שלי כרגע, משהו שהוא לא אדם חופשי. זה גורם לי אושר נורא גדול".

     

    פרס ספיר היה בעצם נקודת המפנה בחיים שלך.

     

    "אני אצטט סופר גדול ממני, את אמיר גוטפרוינד המנוח. כשהוצאתי את הספר הראשון, הזמינו אותי לפאנל שעסק בפרסים ספרותיים. אני לא זכיתי אז עדיין בפרס, אבל שאלו את אמיר, שזכה בפרס ספיר, 'מה הפרס עשה לך', והוא ענה: פרס ספיר שם עליך זרקור. הוא מאיר אותך באור נורא חזק. מה יראו שם בזרקור, זה כבר תלוי בך. אבל האור שם ואפשר לנצל אותו.

     

    "אני רואה סביבי המון אנשים שמוציאים ספרים, ובמובן מסוים זה כמו עץ שנופל ביער. אתה מוציא ספר וכמה שרק יקראו אותו — ביקורת שלילית או חיובית, לא משנה. העיקר שמישהו יתייחס. פרס ספיר מתקן את זה — קוראים אותך. מה שקורה אחר כך, תלוי בך. כשזכיתי בפרס הבנתי שהוא צדק. הספר שלי פתאום קיבל הזדמנות נורא הוגנת. וזה המון במציאות שלנו".

     

    את לא נשמעת סובלת במיוחד כפי שסופרים אחרים מציגים את זה.

     

    "סופרים מאוד אוהבים — מהרבה סיבות — להדגיש את הפן הייסורי של המקצוע. בין היתר מפני שזה יותר סקסי. יש בזה אמת כי מאוד קשה לכתוב ספרים טובים, אבל זה גם תענוג שאני לא מכירה שני לו".

     

    בחמש שנים שעברו מאז זכתה בפרס, ידלין ביססה את מעמדה כסופרת מצליחה. בקרוב תתחיל גם ללמד כתיבה יוצרת באוניברסיטת בן־גוריון. במקביל, פונים אליה מהתקשורת לתגובות בנושאים אקטואליים שונים, אבל ידלין לא ששה לחזור לימי העיתונות. "כשהייתי עיתונאית כתבתי כל מיני דברים — ביקורות וטורים וכתבות", היא אומרת, "והיו מתקשרים אליי מפאנלים ומבקשים שאדבר על כל נושא. יש את הצירוף הזה 'שנונה ודעתנית', זה מין ג'וקר של פאנלים טלוויזיוניים. אם נפל במזלך להתאים לצירוף של אישה 'שנונה ודעתנית', זה כאילו את נס הבריאה. המון פעמים הייתי אומרת שאני לא רוצה לבוא. פעם אחת התקשרו ואמרו לי שהם עושים אייטם על בלונדיניות ושאבוא לדבר. אז אמרתי, 'מה לי ולבלונדיניות. א' — אני לא בלונדינית; וב' — אין לי מה להגיד לבלונדיניות'. אז אמרו לי, תבואי ותדברי על איך זה לא להיות בלונדינית. כשסירבתי, הם היו בשוק מזה שאין לי מה להגיד. הרי אני מתאימה להם לטייפקאסט של 'שנונה ודעתנית'".

     

    אבל בואי ניקח נושאים קצת יותר גדולים. הרי זה לא סוד שסופרים במעמדך מרבים להתבטא על נושאים פוליטיים ולך זה לא דחוף. את חושבת שהם טועים בערבוב שבין פוליטיקה לספרות?

     

    "לא, אני לא חושבת שהם טועים בכלל. אני שמחה שיש סופרים שלוקחים את התפקיד בחברה שהוא מעבר לכתיבת ספרים. אבל אני לא באמת מבינה בזה לעומק בשביל לדבר על זה ברצינות. יש לי רתיעה מאוד גדולה לדבר על נושאים שאני לא מבינה בהם מספיק. יש לי כבוד למקצועיות ולרצינות. כל הדעתנות הכפייתית הזאת, שלכולם יש דעה על הכל, לא מאפיינת אותי. תשאל אותי איך בונים דמות ספרותית, אני מבינה בזה בטירוף. יש לי אמונה גדולה, אולי נאיבית, בכוח של כתיבה טובה. כתיבה ספרותית טובה. הדבר הזה של לקרוא טקסט טוב ולהפיג בעזרתו את הבדידות שאנחנו נולדים אליה וכנראה מתים איתה — זו חוויה שאין שנייה לה בעולם. זה מה שאני רוצה לעשות, ואני מאמינה שאם אני אעשה אותה טוב, זה מקומי בעולם וזה מנצח כל כוח אחר".

     

    צילום: טל שחר
    צילום: טל שחר

     

    "עשיתי מלא טעויות"

     

    היא נולדה וגדלה בתל־אביב, עברה לירושלים ללימודים באוניברסיטה, ולמרות שחזרה למרכז לפני שנים, היא כמהה לחזור לעיר הבירה. "אני ירושלמית שנולדה בטעות בגוף של תל־אביבית", ידלין אומרת. בן זוגה, דורון נחום, הוא ד"ר לפילוסופיה, יש להם שני ילדים, ובשנים האחרונות הם גרים ביפו.

     

    למה בחרת לכתוב על בני 70?

     

    "הסיבה הלא מעניינת היא בגלל שאנשים בני 30 לא זוכים לרוב בנובל. אבל מעבר לזה, מאוד עניינה אותי הסיבה האישית שלי. יש לי ילדים קטנים, וכאמא לילדים קטנים אני תמיד סקרנית בדבר ההורות לאנשים מבוגרים, לא רק חמודים, אלא כאלה עם פגמים, חולשות ובעיות, עם כל מיני בחירות שכן מוצאות חן בעינייך או שלא מוצאות חן. אנשים".

     

    חששת להיכנס לעור־לא־שלך?

     

    "תמיד יש חשש, אבל הרגשתי שאני יכולה לעשות את זה. אם עשיתי עבודה טובה או לא, זה כבר הקוראים יגידו. חוץ מזה, עשיתי תחקיר על גופות ותקנון הנובל. אני לא הסתרתי גופה במשך שמונה ימים ואני לא יודעת איך היא מריחה, אז בדקתי את כל הדברים האלה עם אנשי מקצוע. במקביל התכתבתי עם חברי ועדת פרס נובל. שוודיה היא מדינה מתוקנת, ואתה יכול לשאול שאלות ועונים לך".

     

    אפרופו עולמות פנימיים של דמויות, מה עם הרגש של בני 70?

     

    "תחקיר אפשר לעשות אך ורק על עובדות, לא על רגש. אני לא יכולתי לשאול בני 70 איך הם מרגישים, כי אף אחד מהם לא יגיד לי את הדברים המעניינים ביותר או יצליח לתרגם את הרגשות שלו. לכן הייתי צריכה לקפוץ למים ולהחליט בחוצפתי שאעשה את זה כמו שצריך".

     

    על עיבוד הטקסט הספרותי לטלוויזיה עבדה ידלין עם העורכת אסתי נמדר — אחותו של זוכה פרס ספיר נוסף, הסופר רובי נמדר. "בסך הכל זה לא היה נורא קשה", היא אומרת. "אני לא יודעת לכתוב תסריט. אבל אני גם לא יודעת לכתוב ספרים. התחלתי את הספר הראשון, עשיתי מלא טעויות ולמדתי. אני יודעת לכתוב את 'בעלת הבית' ואת 'שטוקהולם', אבל את הספר הבא שלי אני לא יודעת עדיין לכתוב".

     

    את לא חוששת שהסדרה תיקח את מקומו של הספר?

     

    "לא, זה דברים נפרדים. ברור שהתרחיש האידיאלי זה שהסדרה תצליח בטירוף, ימותו עליה, וכל הצופים ירוצו לחנויות ויקנו עוד 200 אלף עותקים של הספר. זה תרחיש מאוד נחמד. אבל אני לוקחת בחשבון גם שאנשים לא יאהבו את זה. אני גם יודעת שכשאני מוציאה את הספר הבא שלי, יכול להיות שלא יאהבו אותו, ובעקבות זה לא יקראו את הספרים הקודמים שלי. אבל אני רוצה לחיות חיים מעניינים, אני רוצה שיהיה לי כיף. מעניין אותי לנסות דברים, ואם המחיר שאני צריכה לשלם הוא שלא יאהבו אותי כל הזמן — אז אני מוכנה לשלם אותו".

     


    פרסום ראשון: 11.07.18 , 21:03
    yed660100