קשה להסביר למי שלא חווה מקרוב את עוצמת הרגשות שמלווה משחק משמעותי על כל הקופה, כל שכן בטורניר גביע העולם ועוד בשלב חצי הגמר, מרחק נגיעה מהקרב על התואר.

באותה מידה, קשה להסביר למי שלא חווה זאת מקרוב את עוצמת הרגשות שנושאים איתם אוהדי נבחרת אנגליה בכדורגל לאורך השנים. הצבא הצבעוני תמיד מביא איתו כמויות של קהל עם הומור עצמי ושירים במגוון לחנים מרשים, אבל יש בתוכו גם כאב מיוחד שהתפתח עם השנים. האמונה בכך שהנבחרת האנגלית היא אחת הטובות בעולם התחלפה לאיטה בהבנה שהכדורגל קצת ברח מהממלכה.

אנגליה תמיד הדגישה את הקיצוניות בשני רבדים שונים: הראשון – גם כשלא העמידה נבחרות טובות מספיק, הציפיות ממנה היו עצומות, מהקהל ומהתקשורת. השני – גם כאשר היו לה סגלים מסקרנים ואיכותיים, היא הצליחה למצב את עצמה כסמל הלוזריות, זו שתמיד יקרה לה משהו בדרך, במונדיאל או באליפות אירופה, שיהרוס את הכל.

רק שהפעם נדמה היה שהכל משחק לטובתה. דווקא אחרי שהגיעה בלי תקוות מיוחדות לטורניר ברוסיה, היא הפגינה רוח רעננה, ונהנתה גם מהגרלה נוחה באופן יחסי שהובילה אותה עד לחצי הגמר. והאוהדים הגיבו בהתאם. אחרי מפגני עידוד פושרים ביחס למה שאנחנו מכירים מהאנגלים, למה שלמדנו לקבל לאורך השנים, אתמול כבר הגיעו עשרות אלפים מהם לאצטדיון לוז'ניקי. הם שאגו בתחנות המטרו, בקרונות עצמם וברחובות. שרו מחוץ לאצטדיון והקפיצו את גרף מכירות הבירה לגובה חדש.

אבל שוב, קרה משהו בדרך. בזמן שהקהל כבר דמיין חזרה לאותו המקום ביום ראשון למשחק הגמר אחרי שאנגליה עלתה ליתרון בדקה החמישית, הלב הקרואטי מצא דרך לחזור. חשוב לציין שלקרואטיה יש נבחרת נהדרת, מוכשרת יותר על הנייר מהאנגלית, והסיפור שלה היה שונה בעשור האחרון: גידול שחקנים מעולים שהעמידו אותה בקטגוריית האאוטסיידרית – לא נבחרת בעלת שם והיסטוריה כמו ארגנטינה או ברזיל למשל, אלא כזו שתמיד יכולה להפתיע אם תממש את מלוא הפוטנציאל שלה.

את המסע היא עברה בציפורניים, עם שלושה משחקים רצופים שהוכרעו לטובתה רק אחרי הארכה (מול דנמרק ומול רוסיה אף נזקקה לדו-קרב בעיטות הכרעה מ־11 מטרים). וכמו אנגליה, היא קיבלה ברגע האמת גל של אוהדים שניצב מאחוריה, בסגנון הקרואטי הייחודי של משבצות האדום-לבן וכובעי הכדורמים על הראש.

האנגלים הובילו, הבלם הקרואטי דומאגוי וידה ספג שריקות בוז צורמות מהמוני הרוסים ביציעים בכל פעם שנגע בכדור בגלל שהביע תמיכה פומבית באוקראינה – ועדיין הנבחרת התאוששה, ובסיום ההארכה ניצחה 1:2 ולקחה את המדינה הקטנה לראשונה בתולדותיה לגמר המונדיאל. הישג עצום.

אותו כאב אנגלי מוכר רק התחדד בסיום. צרפת וקרואטיה יתמודדו בגמר המונדיאל, האנגלים ישחקו נגד בלגיה באותו משחק על המקום השלישי, תואר לשם כבוד שאיש לא ממש מתעניין בו. האם היה עדיף להם לעבור את אותו כישלון מוקדם קבוע ולא להתחיל לחלום, כדי שהלב ייסדק פחות?