מיריחו עד מלבורן

החום ששרר השבוע בבקעת הירדן סימן לנהגים החולפים בכביש 90 כי שיא הקיץ הגיע, אבל בשביל החקלאים הטמפרטורות הגבוהות הן האות המבשר על תחילת עונת הגדיד של התמרים. אמנם הקטיף מתחיל רק בספטמבר, אבל לאורך כל המטעים של עצי התמרים, שנפרסים כמו מרבד לצידי הכביש, כבר החלו הפועלים לעטוף ברשתות את הפירות כדי להגן עליהם מפני המזיקים רגע לפני שהם מבשילים.

לא רבים מודעים לכך שחלק הולך וגדל של המטעים על כביש הבקעה הם בבעלות פלסטינית. למעשה, שוק התמרים הפלסטיני חווה בעשור וחצי האחרונים קפיצה משמעותית. בשנת 2005 התפרס הענף על פני 2,000 דונם, ואילו בשנת 2017 יש יותר מ־18,000 דונם של מטעי דקלים שנמצאים בבעלות פלסטינית. הענף עדיין לא הגיע לשיא, ועל פי הערכות, הוא צפוי לעקוף בהיקפו בתוך שנים ספורות את ענף שמן הזית, המזוהה כל כך עם הפלסטינים. בשנת 2017 עמד כלל יבול התמרים על 7,500 טון, שמרביתם יועדו ליצוא. בשנת 2023 המספר הזה צפוי להכפיל את עצמו ולהגיע ל־15,000 טון תמרים.

רובו המוחלט של ענף התמרים הפלסטיני (כמו גם הישראלי) מתבסס על זן המג'הול - שנחשב לזן האיכותי ביותר ונודע בזכות גודלו, המרקם הבשרני שלו וטעמו המתוק. זהו זן שגדל במעט מקומות בעולם, ולכן שווה לפלסטינים להשקיע בו. בכפר הפלסטיני ג'יפטליק שבמרכז בקעת הירדן נמצא בית האריזה המשותף של חברות השיווק הפלסטיניות קיטאף וביידא. שתי החברות הללו חולשות כיום על שליש מכלל יצוא התמרים הפלסטיני. "בשנה שעברה ייצאנו לחו"ל 2,000 טון מתוך 6,500 טון שיוצאו על ידי כלל השוק הפלסטיני'', מספר לנו מוחמד סעאדה, מנכ"ל ביידא.

בית אריזה גדול נוסף נמצא בכפר עוג'ה שליד יריחו. שמו Palestine Gardens, והוא בבעלותו של מאזן סנוקרוט, איש עסקים בולט שהיה בעבר גם שר בממשלה הפלסטינית. "בכל שנה ישנה עלייה של 10% בהיקף היצוא שלנו", מספר מואמן סנוקרוט, מנכ"ל המפעל.

מטע תמרים בבקעה. "יש מדינות באירופה שבהן התמר הפלסטיני יקר יותר מהישראלי"

20 יורו לקילו

עונת הגדיד נמשכת חודשיים, עד סוף אוקטובר, ולאחריה מקפיאים המשווקים את כל התוצרת, אחרי מיון וסיווג לשלוש דרגות איכות. מאותו רגע מתחיל היצוא, שנמשך לאורך כל השנה. "ישנם שני מועדים שבהם אנחנו חווים את שיא היצוא", מסביר עיסאם שתייה, מנכ"ל קיטאף. "הראשון הוא בתקופת חג המולד, שבה גדל משמעותית הביקוש לתמרים במדינות אירופה וארה"ב, והשני בחודש הרמדאן - אז עולה הביקוש במדינות ערב בשל המנהג לאכול תמרים בארוחות שבירת הצום".

יצוא התמרים הפלסטיני חוצה יבשות. באירופה הם משווקים בעיקר בצרפת ובגרמניה, אך גם בבריטניה, ספרד, שוודיה ונורווגיה. בצפון אמריקה הם נמכרים בארצות־הברית ובקנדה, ואילו במזרח הם מיוצאים לקטאר, דובאי, עיראק וכווית, ועד אוסטרליה. שתייה מספר כי יש משווק סיטונאי במלבורן שמזמין מהחברה שלו באופן קבוע. מדינות נוספות שבהן משווקים התמרים הן מרוקו, טורקיה ורוסיה. כמות קטנה מאוד של התמרים הפלסטיניים נמכרת בישראל ביישובים ערביים.

המגדלים והמשווקים הפלסטינים נמצאים ברובם בשטח C, שהוא בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית. כיוון שהם תלויים בכל מקרה בישראל בכל הקשור ליצוא, ההליך שהם עוברים סבוך יותר מזה שעוברים שכניהם, מגדלי התמרים היהודים בבקעה, אבל נראה כי הם כבר מיומנים ויודעים איך לפעול ביעילות. "כאשר נכנסת הזמנה, אני יוצר קשר עם חברת עמילות מכס ישראלית, ששולחת אליי קונטיינר מקורר במשאית ישראלית לבית האריזה בג'יפטליק", מספר שתייה. "הסחורה מוכנסת לקונטיינר והוא יוצא למעבר שער אפרים (בין טייבה לטול־כרם - א"ל) במשאית פלסטינית - שם הוא עובר שיקוף. אחרי תהליך הזיכוי הביטחוני, הקונטיינר נחתם וננעל, ואז מועבר בחזרה למשאית ישראלית, ואיתה הוא מגיע לנמל אשדוד או לנמל חיפה ועולה לספינה".

באופן עקרוני, קונטיינר שיוצא מבית האריזה יכול להגיע דרך הים לטורקיה בתוך יממה, למערב אירופה בתוך שבוע, ואילו לאוסטרליה לוקח לא פחות מ־40 ימים עד להגעה. תמרים המיועדים למדינות המפרץ עוברים דרך גשר אלנבי, ומשם במשאית ירדנית לנמל עקבה.

אלא שההליך המורכב יחסית מייקר את המשלוח. "כל הובלה יבשתית של קונטיינר הכוללת את הלוגיסטיקה הזאת ואת הסידורים הביטחוניים עולה לי 4,500 שקל. זה פי שניים ממה שמשלם השכן הישראלי שלי", אומר סעאדה. "לעיתים, כאשר יש משלוח דחוף, הסחורה מוטסת ליעד דרך נתב"ג, וזה הליך יקר בהרבה, כשהגורם המזמין נושא בעלות".

כדי להתגבר על המכשול הזה החל המינהל האזרחי בפיילוט, שבמסגרתו מגיעה למשווק הפלסטיני משאית ישראלית, שלוקחת את הקונטיינר ישירות לנמל דרך מעבר שער אפרים, בלי תיווך של משאית פלסטינית. אלא שהפיילוט מעורר התנגדות פלסטינית חזקה, משום שהוא גוזל את פרנסתם של נהגי המשאיות הפלסטינים.

"עמיד אל־מסרי, איש עסקים וחקלאי. "הרשות הפלסטינית יכולה לעזור לחקלאי הבקעה ולא עוזרת"

המשווקים הפלסטינים נאלצים להתמודד גם עם בעיות גיאו־פוליטיות שאינן קשורות לישראל. כך, למשל, בעקבות הסכסוך הגדול בין סעודיה לקטאר, אסרה סעודיה על יצוא כלכלי ממנה לקטאר. לפיכך נאלצים המשווקים לשנע את התמרים לקטאר דרך הים, במקום בהובלה יבשתית ישירה דרך סעודיה, שהיא הדרך הקצרה, המהירה והזולה יותר.

על אף מחיר השינוע הגבוה, מתברר שתמר המג'הול בכלל, והפלסטיני בפרט, הוא להיט בעולם, ובמדינות מסוימות מעדיפים את הפלסטיני על פני הישראלי למרות שאין הבדל ביניהם. "יש מדינות באירופה שבהן התמר הפלסטיני יקר יותר מהישראלי, משום שהאירופאים מוכנים לשלם יותר בשביל התווית 'תוצרת פלסטין'", מספר סעאדה. וכמה זה יותר? ובכן, מסתבר שקילו תמרים באירופה עולה לצרכן 20 יורו, כ־100 שקל (לעומת כ־30 שקל קילו תמר ישראלי לצרכן בארץ). לפי נתוני הפלסטינים, מחיר קילו תמר פלסטיני למשווק באירופה הוא 10 יורו בממוצע. לפי נתוני משרד החקלאות, מחיר קילו תמר ישראלי למשווק באירופה עומד על 9־12 יורו. לא הבדל גדול.

"אבל מה?", אומר סעאדה, "דווקא בטורקיה של אדון ארדואן, שמדבר כל היום על הפלסטינים - דווקא שם המחיר זהה לזה של הישראלים, והמשווקים שם דווקא מעדיפים את התמר הישראלי. כל פעם שאני מדבר עם משווק טורקי שבוחן את האפשרות לייבא ממני - בסוף הוא תמיד יגיד שהוא החליט ללכת על הישראלי. אין מה לעשות, הביזנס יותר מעניין אותם מאידיאולוגיה".

למרות הפריחה של ענף התמרים הפלסטיני, הוא עדיין קטן משמעותית מזה הישראלי, שגם הוא מייצא בעיקר את זן המג'הול היוקרתי. כדי להבין את היחס: מספר עצי התמר בישראל עומד על 650 אלף (מתוכם 460 אלף עצים מניבים) - לעומת 238 אלף עצי תמר בבעלות פלסטינית (מתוכם 162 אלף עצים מניבים). שטח גידול עצי התמר בישראל עומד על 54 אלף דונם, לעומת 18 אלף בבעלות פלסטינית, כאמור. יבול התמרים בישראל גדול ומפותח משמעותית מזה הפלסטיני ועומד על 41 אלף טון, לעומת 7,500 טון כאמור אצל הפלסטינים.

אזורי הגידול העיקריים בישראל הם הבקעה, הערבה ועמק המעיינות, ויעד היצוא העיקרי הוא האיחוד האירופי. 62% מכלל היצוא הישראלי מגיע לאירופה, בעיקר להולנד, צרפת, ספרד ואיטליה. לקוחות עיקריים נוספים הם ארצות־הברית וקנדה (14% מכלל היצוא).

כשביבי בא לבקר

כמה קילומטרים מבית האריזה בג'יפטליק שוכן ביתו של עמיד אל־מסרי, איש עסקים ממשפחת האצולה הפלסטינית המפורסמת אל־מסרי. בן דודו הוא בשאר אל־מסרי, היזם של העיר הפלסטינית רוואבי, ודוד שלו הוא מוניב אל־מסרי, הבעלים של פאדיקו - חברת האחזקות הגדולה ביותר ברשות הפלסטינית.

בבעלותו של עמיד אל־מסרי 350 דונם קרקע. למרות עושרו, הוא נשאר עם הרגליים על הקרקע תרתי־משמע. הוא איש עממי, חם ומסביר פנים, וגם בחר להמשיך ולגור בבית בבקעת הירדן במקום להתפנק בווילה ברמאללה.

"ראמי חמדאללה (ראש הממשלה הפלסטיני - א"ל) היה השותף שלי לחדר באוניברסיטה, והוא לא יאהב לשמוע את מה שיש לי לומר", פותח אל־מסרי. "הרשות הפלסטינית מזניחה את החקלאים בבקעה, למרות שהיא יכולה לפעול לטובתם. זה נכון שאנחנו בשטח C שבשליטה ישראלית, אבל יש הרבה דברים שהרשות הפלסטינית יכולה לעשות לטובתנו ולא עושה".

כמו מה?

"הרשות לא נותנת לחקלאים כאן הטבות, לעומת ההטבות הפיננסיות שישראל מעניקה לחקלאים שלה. החקלאים פה עובדים על טרקטורים שהורדו מהכביש, וכל המכונות פה ישנות, כי מי שרוצה מכונה חדשה או טרקטור צריך לשלם מסים, וברמאללה לא מוכנים לוותר על המסים האלה לטובת החקלאות".

הייחוס המשפחתי של אל־מסרי בוודאי מסייע לו לבקר את הרשות הפלסטינית בביטחון כזה, לעומת חקלאים ואנשי עסקים אחרים שנזהרו מכך. "יום אחד בנימין נתניהו הגיע לבקר", הוא מספר. "במהלך הסיור הוא גער בחקלאים הישראלים מדוע אין עוד מטעים ושדות. הוא אמר להם - תזרעו ותשתלו עוד שדות ומטעים, ותקבלו הטבות והקלות. אני לא אוהב את נתניהו, אבל אי־אפשר שלא להעריך את זה. למה המנהיגים שלנו לא יכולים לעשות את זה? נתניהו דאג לכך שהדור הצעיר הממשיך יישאר בשטח, אבל אצלנו הדור הזה הולך ונעלם. הילדים שלי, למשל, הלכו לכיוון אחר לגמרי - לימודי מינהל עסקים".

אז למה אתה נשאר כאן?

"נולדתי חקלאי, אני לא יודע לעשות משהו אחר. אני לא יכול לפתוח בוטיק. אני אוהב את המקום הזה".

האזור החם והמבודד, ההתרחבות המהירה של הענף, והעובדה שעצי התמר זקוקים להשקיה רבה יחסית, הובילו למשבר מים באזור. לפיכך עמלים במינהל האזרחי בימים אלה על תוכנית לאספקת מים למושבים מאזור נחל קדרון (באזור צפון ים המלח - א"ל), שישמשו את החקלאים הישראלים וגם הפלסטינים בבקעה. ההערכה היא שהתוכנית תושלם בתוך שנתיים.

לבעיות החשמל אין עדיין פתרון באופק. אחזקת התמרים דורשת הקפאה תעשייתית שלהם לאורך כל השנה. לחקלאים הפלסטינים יש בעיות קשות בקבלת חשמל סדיר מחברת החשמל, משום שהתשתית מיושנת. אין תשתית טובה לתעשייה, שצורכת כמות חשמל גדולה מצריכה ביתית, והתשתית לא מגיעה לכלל הכפרים והיישובים באזור הבקעה המבודד. הבעיה הזאת היא של הפלסטינים בלבד, ולא של הישראלים, כמו בהרבה מקומות מעבר לקו הירוק. כתוצאה מכך חלק מהמשווקים הפלסטינים נאלצים להשאיר את מקררי ההקפאה הענקיים שלהם מיותמים - ולפזר את התוצרת בבתי קירור שונים הפזורים ברחבי הגדה המערבית.

גוף שמסייע רבות לענף התמרים הפלסטיני הוא פרויקט הסיוע האמריקני USAID, הסוכנות האמריקאית לפיתוח בינלאומי, הממונה על סיוע החוץ האזרחי של ארצות־הברית למדינות בעולם. "אנחנו משקיעים בפרויקטים שיש להם פוטנציאל ליצוא", אומר עיסאם אבו־חייזרן, מומחה לחקלאות מטעם USAID. "אנחנו משקיעים 60 מיליון דולר בשנה בפרויקטים ברשות הפלסטינית, כאשר ענף החקלאות לבדו מקבל נתח של 40%". אבל בשנה האחרונה הפכה הפעילות האמריקאית בערי הגדה המערבית, ובכללה גם פעילות של USAID, לקשה ומורכבת יותר, בשל ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל והחרם הפוליטי של ההנהגה הפלסטינית על ממשל טראמפ. אנשי הפרויקטים של USAID הותקפו לא פעם על ידי פעילים פלסטינים וחולצו בידי המשטרה הפלסטינית.

עם זאת, גם האמריקאים וגם אנשי העסקים הפלסטינים מנסים לשדר עסקים כרגיל. "אין לי שום בעיה לעבוד עם USAID גם בימים של מתיחות. אנחנו סקטור פרטי, ביזנס זה ביזנס, ואין מבחינתי ערבוב של פוליטיקה בעסקים. אני גם לא מקבל איתותים מרמאללה לעצור את שיתוף הפעולה הזה", מבהיר לנו מואמן סנוקרוט, בשעה שאנחנו צופים בעובדים המעמיסים במרץ משטחים של תמרים על משאית, שעומדת להוציא עוד משלוח למדינות המפרץ דרך נמל עקבה.