הזכות להגדרה עצמית
זו עונה שבה כולם הופכים מומחים לכדורגל. כל אחד רואה על המסך את מה שהוא רוצה לראות. יש שמתעסקים בדברים טפלים כמו התקפה וכדורים שנכנסים לשערים, אצלנו מתעסקים בעיקר - מזהים דגלי ישראל פה ושם ביציע. מחפשים מי עשה מה בשואה ומאתרים ישראלים, לפעמים הוזים אותם.
גם הפוליטיקה היא סוג של משחק קבוצתי. אתה אוהד קבוצה אחת ומקלל את הצד השני. לוקה בהיבריס או מחמיץ. לאוהדים בכדורגל או בפוליטיקה מותר להתחבר למה שהם רוצים, מפופקורן ועד תספורת. שחקנים, לעומת זאת, עדיף שיתרכזו בכדור, או במקרה של הפוליטיקאים - במהות.
והנה הבעיה עם הנבחרות שעל המגרש הפוליטי בישראל: אני מתקשה לזהות גולים. רוב השחקנים מתרכזים ביציע, מחפשים דגלי ישראל וזמבורות שעושות רעש. אקוניס התעורר משנת החורף והפך ללוחם בקריאות לסרבנות. היה חשוב ועדיין חשוב להילחם בסרבנות, ולא משנה הרקע. אבל אקוניס לא נלחם בהשתמטות, הוא עושה סיבוב. יואב קיש עוסק בעניינים הרי גורל וקורא לוועדת חקירה ממלכתית רק כשזה נוגע לחוקרי שרה נתניהו. אנשי אופוזיציה תומכי הכלה וחיבוק עצים, תוקפים את הממשלה על טרור העפיפונים. ככה גם נראה הוויכוח הפוליטי על חוק הלאום, שאני מתומכיו. דיון מפוחד שמתעסק בסעיפים ולרגע אחד לא במהות.
בשנת 2006 התפרסם החזון של ועדת המעקב של ערביי ישראל. 37 נציגים ובהם איימן עודה הסכימו על אידיאולוגיה משותפת. הרעיון בקצרה היה הקמת מדינה פלסטינית ולצידה עוד מדינה דו־לאומית עם זכות שיבה למיליוני פליטים. שנה לאחר מכן, במאי 2007, פורסמה "הצהרת חיפה" שקראה לסיום הכיבוש, זכות השיבה ושינוי האופי של מדינת ישראל. הפעם היו חתומים על ההצהרה לצד עודה וזועבי גם מכון ון ליר, שתי"ל, אגודת הגליל, עדאלה, עיריית חיפה ועוד.
אם רוצים דיון מהותי הוא מתחיל שם. החזון של שתי ההצהרות האלה. המשמעות: החיפוש אחר סוף הציונות. מדינה פלסטינית עצמאית בקווי 67' ולצידה מדינת כל אזרחיה. זה הסיפור של חוק הלאום. תוצר של מלחמה במדינת הלאום.
למדינת ישראל אין חוקה מאז הוקמה. זה אולי הכישלון הכי בולט של בן־גוריון. חוק הלאום חשוב כי הוא חלק מהתחליף. חוק לאומי לצד חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
בעשורים הראשונים להקמת המדינה לא היה צריך יותר מדי הסברים למה אנחנו. כשהראש מתחת לגיליוטינה מילים ומחשבות הן עסק מיותר. אנחנו כבר לא שם: אין איום קיומי, המדינה פורחת ומשגשגת, ובצד זה הדמוגרפיה משתנה. חצי מהתלמידים בישראל לומדים בחינוך לא ממלכתי, בהם בעיקר ערבים וחרדים. חצי מתגייסים. חצי ציונות.
הסכנה היא עתידית: אם לא נגדיר מי אנחנו עכשיו, בני הדורות הבאים יילחמו אלה באלה. תראו מה קורה עכשיו. תמיד תהיה מפלגה כוחנית שתדאג לאנשי השבט שלה. תמיד יהיה מהפך שאחריו תעלה מפלגה אחרת ותהיה נקמה בצד השני. כשיש חוקה או חוקי יסוד, היכולת לשנות את אופי המדינה מוגבלת. כשאין, צריך לסמוך על המזל.
בעבר התווכחו על סעיף השפה הערבית בחוק. זה היה עוד דיון שסטה מהמהות. בישראל, הערבית היא שפה רשמית רק בתיאוריה. בכנסת ההחלטות בעברית, כך בפרוטוקולים של בית המשפט, אפילו שמות הרחובות רובם רק בעברית. הרעיון היה להסדיר את הנושא - כמו בצרפת שבה יש שפה רשמית אחת - ובמקום זה נוצר ויכוח. זה היה נוח לכולם, למתנגדים ולתומכים לכאורה שמחכים עשור עם החוק כספין פוליטי. את האנרגיה על השפה, אגב, צריך היה להשקיע בחובת לימוד ערבית, לא בשימור סטטוס שקרי שלא קיים.
עכשיו הוויכוח הוא על סעיף ההתיישבות. גם זה מסך עשן. מהות החזון הציוני היא התיישבות יהודית. פעם קראו לזה גאולת הקרקע ועודדו עבודה עברית. ההתיישבות היא אכן אמירה לאומית, לא דמוקרטית. ייהוד הנגב והגליל הוא יעד לאומי. מותר וצריך להגיד את זה בקול.
ברוב היישובים הקטנים גרים היום - בלי חוק לאום - יהודים וערבים לחוד. ביישוב של עד 400 משפחות, התושבים רשאים להקים ועדת קליטה. זו הגדרה מכובסת ליצירת אופי לאומי או דתי למקום. בהרבה מאוד יישובים שומרים על המספר הזה מכל משמר.
מה שנכון ליישובים יהודיים קטנים, נכון גם למקומות יישוב גדולים של ערבים. ב־1989 קבע בג"ץ שלבני מיעוטים זכות לגור בקרב עצמם. זה קרה אחרי שאליעזר אביטן ביקש לקנות מגרש בשגב שלום — ונתקל בסירוב. מאז יש ערים ללא־יהודים באופן חוקי.
אני יכול להבין חרדים שמבקשים לגור ביישוב בעל אופי חרדי, דתיים שרוצים לגור ביישוב שומר שבת (אני מעדיף לגור במושב מעורב), חילונים מוסלמים שרוצים לגור רק בקרב מוסלמים. זה קורה אם יעצמו או יפקחו עיניים, ואגב - בכל מקום בעולם. לא החוק אחראי לכך אלא אופי האדם.
האינטרס הציוני הוא לשמור על רוב, על נוכחות בכל מקום בארץ. זה לא קורה כי לממשלה לא מספיק חשוב. קחו לדוגמה את הגליל - המספרים הם הסיפור כולו. אם בשנות ה־70 היה שם רוב יהודי, ב־1983 היו רק 49.8% יהודים, ב־2008 44.2%, ובסוף 2017 מספר היהודים בגליל ירד מתחת ל־43%. כדי לשנות את זה צריך לייהד את הגליל מחדש. במעשה, לא בחוקים.
אז למה חוק? כי הגיע הזמן שמדינת ישראל תגדיר את עצמה, תציב קווים אדומים ותפתח ראייה לאומית ארוכת טווח במקום כיבוי שריפות וספינים. חוק הלאום וחוק כבוד האדם וחירותו מגדירים מסגרת של איזונים ובלמים. הרוב בדמוקרטיה צריך לגלות סובלנות כלפי המיעוטים, אבל גם המיעוטים, כלפי הרוב. אצלנו מאוהבים בלחטוב עצים, לא ביער.
על הפרק
התשדורות במושב שלי עוברות לאט, ובאיחור גדול של חודשיים ראיתי השבוע את "בשבילה גיבורים עפים". זה תפס אותי בבטן. חלק מהגיבורים בסדרה סובלים מפוסט־טראומה מתקופת השירות הצבאי. הסממנים היו שם בכל הדורות, כולל שלי. רק עכשיו, אחרי יותר מדי שנים, בני הדור שלי מוכנים להכיר בכך שיש דבר שנקרא הלם קרב. שלא מספיק לצאת לריצה ארוכה וזה יעבור. יש לא מעט שסוחבים איתם חבילות מלבנון, עזה, ג'נין וכל הטוב. ולמרות הידיעה, התקשיתי להכיר בזה. כתבתי על זה משהו קטן בטוויטר ומיד קיבלתי תגובות פרטיות מאנשים שמרגישים שהם שם. אחד סיפר שלא ישן יומיים אחרי שראה את הפרק הראשון כי הרגיש שזה עליו. הוא הגיבור שהיה תקוע אצל הוריו עד גיל 40 עם סיוטים בלילה. לא משנה עד כמה הסדרה הזאת טובה מבחינה טלוויזיונית, היא חשובה ולו בגלל הפרק הראשון שלה, שמכריח אותנו להבין.
לפנייה לכתב/ת 
